משטרת ישראל אימצה את פקודת המשטרה המנדטורית, בחריג אחד: שר המשטרה לא ירש את סמכויות הנציב העליון; והמפכ"ל יחזקאל סהר - מנאמניו של דוד בן גוריון - קיבל סמכויות מוחלטות על פני השר. מדוע? מינויו של בן ראש הממשלה, עמוס בן גוריון, כסגן המפכ"ל וכמחליפו העתידי של סהר, עשויה לרמז על הסיבה: כמו שליטים מזרח אירופאיים, ביקש בן גוריון להשאיר את המשטרה קרוב אליו...

תקציר: למפכ"ל הראשון, יחזקאל סהר, זכות רבה בהיסטוריה של ארגון משטרת ישראל, בהקמת ארגון חדש במדינה צעירה וחדשה; בבניית הארגון, באיוש בעלי תפקידים, בפקודות ובנהלים, במבנים ובאפסנייה. חבל, שהקריירה הארוכה שלו הסתיימה באקורד צורם, בהרשעתו בעדות שקר בפרשת שורת המתנדבים...

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק: איציק סבן מצטט ב'ישראל היום' בכירים במשטרה: "תפסיקו לגרור אותנו למגרש הפוליטי"... אז מי, באמת, גרר את המשטרה למגרש הפוליטי?

סמכות ואחריות הם שני מושגים שאמורים לשכון יחד, ככלים שלובים; אבל פקודת המשטרה יצרה מצב שבו יש לשר אחריות, אך אין לו, לכאורה, סמכות. בעיניי, הוויכוח כאן הוא לא על התיקונים, אלא מצוי במחוזות הפוליטיים. כל אחד על פי תפיסת האיש בן גביר, ולא לגופו של עניין. לצורך שיפור הביטחון האישי במדינה, כל אזרח צריך לאחל להצלחתו של בן גביר!

מידור השר מפעולות המשטרה הפר איזון נדרש וחיוני, ולא מנע מהמשטרה לשקוע ולאבד אמון ציבורי. את המחיר כולנו משלמים היום בהתערערות סדר החיים, אבדן הריבונות בפריפריה והיעדר משילות. המסקנה המתחייבת היא כפולה: מחד גיסא, לתת בידי השר הממונה את הסמכות; ומאידך גיסא, לחייב הן את השר והן את המפכ"ל בשקיפות מוחלטת, ובמתן דין וחשבון רצוף לציבור על היעדים, על השגתם, ועל התקלות שבדרך.

שניים מהדמויות המרכזיות בקמפיין הקורא למפכ"ל להתפטר, הן דווקא מהדמויות היותר מוערכות בדבר ימי משטרת ישראל: המפכ"ל לשעבר, אסף חפץ ומפקד מחוז ירושלים בתקופתו, ניצב אריה עמית. למה דווקא הם? התשובה מצויה בהיסטוריה של המשטרה: הם היו הראשונים להיפגע משינוי יחסי שר מפכ"ל שנכפו על המשטרה ע"י ועדת זמיר.

הפאניקה המוסרית השתרשה עמוק בתוך התרבות הפוליטית שלנו; ומרגע פתיחת מערכת הבחירות של שנת 2022, הכוכב התורן שלה הוא איתמר בן גביר. לקראת כניסתו של בן גביר למשרד לביטחון הפנים, מתמקדת הפאניקה הזו בהרס המשטרה...

תקציר: "... בדיני המס כולם, ולעניין זה אין הבדל מהותי בין מס הכנסה, מע"מ או מס אחר, אי דיווח פירושו שליחת יד לכיס הציבור. אין הבדל ערכי ומוסרי גדול בינה לבין שליחת יד בכספי הזולת או גניבה ממנו, עבירות שלגבי נבחר ציבור לא רק יגבשו קלון אלא עלולות לשלול את כשירותו לשרת את הציבור לשנים ארוכות אם לא לצמיתות..."

תקציר: המהדורות המסכמות של השבוע שאחרי הבחירות, מלאו ברטינות כלפי מינויו הצפוי של איתמר בן גביר, ולעגו ליכולותיו. "יש אנשים מקצועיים וטובים שעושים את העבודה", אמרו שם... אז צריך לומר: האנשים המקצועיים והטובים שבויים בקונספציית ההכלה, ולא עושים את העבודה. אז עזבו את ההתחסדות. לתושבי הנגב נמאס. הכל יותר טוב מהמשך המצב הקיים!