הממשלה מתאפיינת בפער אדיר בין הרצון לשנות, להבנה איך משנים. ראש הממשלה מתעסק בדברים החשובים לו, אך אינו מנהיג רוח יחידה ומשחק קבוצתי, והשרים נשרכים אחר יועצי התקשורת שלהם, במרדף אובססיבי אחר מקרופונים, בלי להבין שמשילות היא בראש ובראשונה תרבות שלטונית ומקצוע אמיתי. התוצאות בהתאם!

לאיתמר בן גביר היה, בתחילה, הרבה מזל, תנאי פתיחה מעולים והמתאימים שבאנשי המקצוע, שיכולים היו, בטווח הקצר, לשנות את תחושת הביטחון בפריפריה, ללא היכר. אבל, קיבל את ההחלטות הלא נכונות. התוצאות בהתאם. עתה נותר לו רק קלף אחרון אחד, שיכול להוציא אותו בשן ועין מהמשרד לביטחון לאומי: מינוי מפכ"ל, בתנאים הבעייתיים ביותר מבחינתו...

"אם אתה חפץ לירות, תירה. אל תדבר!" ("If you want to shoot, shoot; don't talk"). את כלל הברזל הזה המחיש לנו שחקן הקולנוע, אלי וולך (ראו תמונה משמאל למטה), בסצנה האייקונית מתוך הסרט "הטוב, הרע והמכוער"; זה בדיוק מה שעשה בן גביר בסיפור העלייה להר הבית.

שני גורמים חוברים ביחד כדי להבטיח, שלעולם לא ייבחר בישראל המפכ"ל המתאים ביותר, לפחות לכאורה, לתפקיד. הגורם האחד הוא חוסר הסימטריה חסר התקדים בין סמכויות השר לאחריותו, שגורם לשר לבחור תמיד כמפכ"ל ב'חוליה החלשה' בסגל הפיקוד, בתקווה שהוא יזדקק לו ולכן, יפגין נאמנות. הגורם השני הוא שהכישורים העיקריים שצריך מפכ"ל כדי להתמנות הוא טוהר מידותיו, ולא כישוריו להוביל את הארגון.

אם איתמר בן גביר יצליח - השמים הם הגבול. אם יכשל, יהפוך לקוריוז ויתאדה מהחיים הפוליטיים. לכן, אין לו זמן לתקן הזנחה של עשרות שנים, במשטרה; ולהילחם בבכירי המשטרה - בהווה ובעבר - המתנגדים לשינוי, שינהלו קמפיין נגדו. עליו לבצע שינוי מהיר בתחושות הביטחון בפריפריה, ולהחזיר את המשילות, דרך המשמר הלאומי. המשטרה יכולה לחכות...

בשיר 'אני אוהב אותך לאה, מנסה אהוד מנור 'לסדר' סוף אוהב ומפויס למערכת היחסים המקולקלת, הרעה, המיוסרת, שבין אבי האומה לאם רוב בניו: מערכת שתחילתה ברמייה; והמשכה בהתעללות נפשית ובאפליה גלויה - של לאה ובניה על פני רחל ובניה אחריה - שתימשך גם אחרי מות יעקב. אבל, אין זו אהבה שמחה...

משטרת ישראל אימצה את פקודת המשטרה המנדטורית, בחריג אחד: שר המשטרה לא ירש את סמכויות הנציב העליון; והמפכ"ל יחזקאל סהר - מנאמניו של דוד בן גוריון - קיבל סמכויות מוחלטות על פני השר. מדוע? מינויו של בן ראש הממשלה, עמוס בן גוריון, כסגן המפכ"ל וכמחליפו העתידי של סהר, עשויה לרמז על הסיבה: כמו שליטים מזרח אירופאיים, ביקש בן גוריון להשאיר את המשטרה קרוב אליו...

תקציר: למפכ"ל הראשון, יחזקאל סהר, זכות רבה בהיסטוריה של ארגון משטרת ישראל, בהקמת ארגון חדש במדינה צעירה וחדשה; בבניית הארגון, באיוש בעלי תפקידים, בפקודות ובנהלים, במבנים ובאפסנייה. חבל, שהקריירה הארוכה שלו הסתיימה באקורד צורם, בהרשעתו בעדות שקר בפרשת שורת המתנדבים...

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק: איציק סבן מצטט ב'ישראל היום' בכירים במשטרה: "תפסיקו לגרור אותנו למגרש הפוליטי"... אז מי, באמת, גרר את המשטרה למגרש הפוליטי?

סמכות ואחריות הם שני מושגים שאמורים לשכון יחד, ככלים שלובים; אבל פקודת המשטרה יצרה מצב שבו יש לשר אחריות, אך אין לו, לכאורה, סמכות. בעיניי, הוויכוח כאן הוא לא על התיקונים, אלא מצוי במחוזות הפוליטיים. כל אחד על פי תפיסת האיש בן גביר, ולא לגופו של עניין. לצורך שיפור הביטחון האישי במדינה, כל אזרח צריך לאחל להצלחתו של בן גביר!