הסוגיה של המלצות המשטרה בתיקי חקירה - שעלתה בעקבות המלצת המשטרה בעניינה של שרה נתניהו - מעוררת ויכוח תורתי במדעי המשטרה, והתשובה עליה איננה חד משמעית: מצד אחד, אנחנו לא חיים בעולם אידאלי. גם המשטרה וגם הפרקליטות נתונות ללחצים - ואף לאיומים - מצד פוליטיקאים בכירים. העובדה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין והפרקליטות סוגרת, יכולה להוות אינדיקציה לשחיתות שלטונית. מהצד האחר, מה ההיגיון להוסיף למשטרה עוצמה, הרי ממילא גורל התיק איננו נתון בידה... כך או כך, דומה שבשל הסערה התקשורתית, הוויכוח הוכרע, ומשטרת ישראל לא תמליץ יותר על תיקי חקירה... לפחות לא בתקופת אלשייך!

התרבות המשטרתית איננה רק הטרדות מיניות. אחד הצדדים הבעייתיים ביותר שלה הוא אלימות השוטרים, שמכילה לפחות מרכיב אחד מתוך שניים אפשריים: חוסר הצידוק למעשה; וכשיש צידוק, חוסר פרופורציה בין מידת השימוש בכוח, למידת הצורך הנדרש, לצורך השגת התכלית המשטרתית. הטיפול באלימות השוטרים קשה וסיזיפי. תוצאותיו אינן מעודדות, בדרך כלל, אך מבטיחות התנגדות בוטה לשינוי מצד המנגנון המשטרתי, והרבה אי שקט במשטרה ובתקשורת. זו הסיבה שרוב מפקדי המשטרה מעדיפים לוותר על הטיפול בבעיה, בתקווה שלא 'תתפוצץ' בקדנציה שלהם.

שחיתות שלטונית היא תוצר טבעי של תופעת העוצמה, ומאבק העוצמה, במערכות חברתיות וארגוניות. לא ניתן להכחיד אותה. היא תמיד תהיה איתנו. כמו הרפס על השפתיים, היא תתפרץ ותגדל לממדים שיהיה קשה לחיות איתם, באותם זמנים שבהם נחלשת ההגנה הטבעית של הגוף; ולהפך. תצטמק כאשר מנגנוני ההגנה של הגוף יהיו בשיא תפקודם. בתיאוריה, אמורה הדמוקרטיה לייצר עמידות כנגד השחיתות השלטונית. בניגוד לדיקטטורה, שבה שולטת קבוצה אחת על ההון, השלטון והתקשורת, הרי שהדמוקרטיה יוצרת לכאורה איזונים ביניהם. אבל, הגישה הזו נאיבית. בפועל, מתקיים מאבק עוצמה מתמיד בין בעלי העוצמה הללו, ההון, השלטון והתקשורת, ובעלי ההון מנצחים בו. שחיתות שלטונית היא התוצאה של השתלטות ההון על השלטון (הרשויות, המבצעת והמחוקקת) ועל התקשורת!

את פרק הזמן הראשוני, הקריטי, להצלחת כהונתו, הצליח אלשיך להעביר בהצלחה חלקית מאוד. עתה, עבר זמן הפעולות הפיקודיות הישירות. בתום הסיבוב הזה מצטייר אלשיך כצד החלש, וכדרכם של חלשים, כדי לזכות במערכה האחרונה הוא יזדקק לעורמה ולתחבולה. את הכלי הזה הוא מכיר היטב בתקופת שירותו בשב"כ....

מאמרו הרהוט והטוב של ד"ר אבי ברוכמן - בסוגיית הפיצויים שמשלמת המשטרה לאזרחים על עוולות שביצעה - הוא הזדמנות מצוינת לפתוח דיון בסוגיה זו, שבה דעתי שונה: אחוז מסוים של תקלות הוא מנת חלקו של כל תהליך ייצור, קל וחומר בתהליכים אנושיים, הפועלים במצבי לחץ וחוסר וודאות. בתחום זה של תשלום פיצויים לאזרחים על עוולות, משטרת ישראל אינה שונה מכל משטרה מערבית אחרת! נוח לנו לחשוב, שתקלות הן תמיד תוצרה של מחדל. לעולם תהיינה תקלות בלתי צפויות ותוצאות בלתי צפויות, וככל שהעומס המתח ואי הוודאות יגברו, כך תגברנה התקלות בהתאמה.

אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק. "מפעל הזבל" של המשטרה - המייצר תיקים על שימוש וגם על סחר בקנביס - פועל, גם בשנים האחרונות, במלוא המרץ. עדכני ל- 2013, למעלה מ-23,000 תיקים פליליים נפתחים בכל שנה בישראל בגין עבירות של שימוש עצמי בסמים (למעלה מ-2.5 תיקים בכל שעה). רבים מהנחקרים הם צעירים נורמטיביים. במקרה הטוב מבזבזת המשטרה את כספי המסים שלנו - בהקשר זה - "רק" על זמן העבודה של הסיירים, הבלשים והחוקרים. במקרה הרע מגיעים התיקים לבתי המשפט העמוסים לעייפה ו"סותמים" עוד יותר את המערכת. הסתומים ממילא. למה?

מה שקורה במשטרה הוא ריאליטי משובח של שינוי. על פי המודל המפורסמים ביותר לעריכת שינוי בארגון של ג'ון קוטר, כדי שתכנית כזו תצליח, נדרשת תוכנית פעולה בת שמונה שלבים: ביניהם, תחושה של דחיפות, יצירת קואליציה, תשבוחות להישגים, הסרת התנגדויות ומיסוד מנגנונים. אף אחד מהסעיפים הללו איננו מתקיים בתוך המשטרה. ולכן, הניסיון לעשות שינוי בתרבות הארגונית של המשטרה דרך מינוי המפכ"ל נדון לכישלון.

רפורמה במערך הדרכה של ארגון - המתבצעת בהדגשים הנכונים - עשויה לחולל מהפיכה בתרבותו. בימים אלה שוקד מערך ההדרכה במשטרת ישראל על רפורמה בתהליכי עבודתו. האם היא תהיה הגורם המכריע בשינוי תרבות המשטרה? הרעיון - שיש לו פוטנציאל לשנות את המציאות - שמאחורי הפתרון המוצע הוא, להעביר את האחריות מהמטה אל השוטר/הקצין ומפקדיו בשטח, כשעל השוטר להשיג את השכלתו הרלוונטית בעצמו, מפקדו נמדד ברמת ההשכלה הרלוונטית של שוטריו, והקידום והשכר הם פועל יוצא של מידת ההשכלה הרלוונטית