גרשון הכהן

הצורך המתמיד במומנטום חלוצי מוסבר כתוצאה מראיית המצב הקוסמי, כנתון באורח מתמיד בטלטלה, בהתהוות ובמאבק. אבל, הסיפור שמספרת הגישה הליברלית הנאורה, הוא לגמרי אחר…

פלגי הציונות הדתית התנהלו בעיוורון מלא למול השתנות הנסיבות. לאנשי הלכה במורשת האורתודוקסיה, יש נטייה קבועה להתעלמות מהשלכותיו של הקשר, על הדינמיקה של שיקול הדעת ההלכתי. כך קורה, שגם בשאלות החיים שמעבר לשולחן ערוך, לאנשים האלה אין רגישות להקשר: אם מה שעשה סבא, בהתנהלותו הדתית, ממשיך להיות אמת המידה לדרך החיים בהווה, אז למה שניתן דעתנו לשאלות של הקשר?

הרעיון המודרני כבשורת קידמה, עיגן יסודותיו בהפרדה בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. יותר משהמודרנה מטיפה לחילוניות, היא מטיפה למה שכינה הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור- פרקטיקה של הפרדות: הפרדה לשימור חילוניותו של המעשה הפוליטי וחילוניותו של המרחב הציבורי. הציונות שהחזירה ליהודים את ההתארגנות לעשייה פוליטית נתפסת בשל כך כמעשה חילוני; אבל…

החזון החלוצי – של סיפוח בקעת הירדן ויישובה – ממתין שנים לביצוע. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת צמיחה ובנייה; בהכוונה ותמיכה ממשלתית ממוקדת, היא תגווע בגיחוך עצוב!

במאמר תחת הכותרת: 'נטע הנשמה' תבע בן גוריון: "זוהי מדינה ציונית, המצווה על מעשה בראשית. המעשה הוא כפול: קיבוץ גלויות ובנין השממה." בקעת הירדן ממתינה לעייפה למעשה ציוני.

תושבי הסְפַ‏ר כחלוצים אינם אזרחים רגילים. במשך למעלה מעשור עד יוני 1967, סבלו יישובי עמק החולה מקיום מתמיד תחת איומי ירי מהרמה הסורית. לא זו בלבד שנאחזו ביישוביהם בגבורה, אלא אף נטלו חלק פעיל במאבק על הריבונות בחריש עד קצה הגבול. בתיאום עם צה"ל, נשלחו חקלאים לעיבוד שדותיהם בגבול, גם תחת איום התדרדרות  לתקריות גבול קשות. וודאי שאין אפשרות לדרוש סיכון כזה  מאזרח רגיל. זו תמצית החיבור ההכרחי בין קיום במרחב הסְפַ‏ר לבין תודעה חלוצית…

ב- 6 בספטמבר 2019 פרסם אהוד ברק מאמר ב'הארץ', תחת השם: "אנחנו במצב חירום, חדלו לעסוק בדקויות". בתחילת המאמר, הוא מנסח את החזון של מה שהוא מכנה: "הרוב הדמוקרטי". החזון הזה מאופיין בעיקר במה שאין בו: אין בו שום נימה של ייחוד יהודי!

לא קל למנהיג פוליטי, במיוחד בתקופת בחירות, להכיר בהתהוות (Emergence) של איום חדש' ההולך ומשנה את משוואת האיומים המוכרת. אבל אנחנו, ראוי שניתן את דעתנו למשמעותו האסטרטגית של השינוי. המגמות הקיימות מכבר – לבניית מערכת אזורית מאיימת על קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל – תמשכנה להתפתח, בהנהגת איראן…

אנו נמצאים היום בעידן חדש. לפני עשרים שנה היה צה"ל אחד הצבאות היחידים בעולם שהפעילו מזל"טים. בסוף, העליונות הטכנולוגית ממצה את עצמה: כשם שכולנו היום יודעים לנהוג וכולנו מפעילים מחשב; כך יש לכולם מערכות נשק די דומות…

הנוכחות הישראלית בבתוככי סוריה, ללא הצהרה רשמית על כוונותיה ארוכות הטווח, מהווה מהלך אסטרטגי רב-ממדי, המעיד על שינוי דרמטי בהבנה הישראלית של האזור ובאסטרטגיה שלה במרחב. לא עוד הסתגרות בתוך גבולותיה מאחורי חומות (מה שכונה, תפיסת ה'וילה בג'ונגל') אלא יוזמה התקפית והגנה אקטיבית על תושביה, תוך רצון לעצב את המציאות במרחב שמעבר לגבולותיה.