הפירוש שלי לאמירה ״לא בכל מחיר״ היא בעיתוי הנכון; בדרך המתאימה; בשימור מתמיד של מומנטום מוכן לניצול הזדמנויות; ואף פעם לא ישירות, למול החומה הבצורה.

הבשורה הטמונה בנפילה, כרוכה במה שאדם יכול לגלות על עצמו ועל  המציאות, דווקא מתוך המשבר, למידה וצמיחה שאין לה יכולת להתרחש שלא מתוך עומק המשבר...

אירועים קטנים - שוליים לכאורה, זוטות של יום-יום, שלא היו מתחילים להיחשב בידי מומחים כמוקד משמעותי להערכת מצב אסטרטגית - יכולים,  בהתהוות בלתי צפויה, לחולל אירוע מתדרדר שיוצא משליטה!

השירות הציבורי בארץ אמור להיות מופעל על ידי מצפן שיש בו את הקוד של הייחוד של מדינת ישראל, שאיננה דומה לאף מדינה בעולם. רק שההכשרות שמקבלים רוב פקידי הציבור הבכירים הוא בעיקרו אוניברסלי ולא הקשרי...

המחלוקת הישראלית בסוגיית הריבונות מיטלטלת במתח, שבין כמיהה לגילום ריבונות מדינית ככוח שלטוני, שמעל למגבלות, בגילוי עצמאות גם למול התנגדויות מבית ומחוץ; לבין תפיסת הריבונות המצומצמת שהכפיפה קבלת החלטות של מדינה לחוק ולהסכמת המדינות האחרות...

מרגע שעלתה סוגיית החלת הריבונות לאוויר העולם, יש לה דינמיקה משלה. ההתנגדות העזה, חשפה שכבות בעמדות  היסוד של הצדדים, ונוצרו תנאים לבירור עומק מחודש. לא רק שעמדות הצדדים נעשו ברורות יותר, אלא שהאופן בו הועלו הטענות בליווי איומים, העביר את הבעיה הישראלית פלסטינית למקום חדש...

בתוך הדיון על החלת הריבונות בבקעת הירדן ויו"ש, הופנתה הדרישה לממשלת ישראל לממש קודם כל ריבונותה במרחבי הנגב.  בעוד הנהגת המתנחלים  ביו"ש מתריעה מפני הקפאת הבנייה ביישובים מבודדים, ראוי להטיל אור על האופן בו תכנית המתאר הארצית -תמ"א 35 - הקפיאה למעשה - כבר לפני כמעט שלושים שנים - את ההתיישבות היהודית במרחבי הגליל והנגב...

יש כאן אבחון של תסמונת בסיסית בדינמיקה של קבלת החלטות. בדילמה בין שתי דרכים, הדרך שזכתה להכרה כמובנת מאליה, כרציונלית, כמוסכמת ללא עוררין נראית על פניה גם בטוחה יותר. קודם כל, ההסכמה לגביה מחוללת עיוורון והכחשה לגבי הסיכונים הטמונים בה; ובתוך כך, מנהיג שיבחר בדרך המוסכמת יקבל גיבוי ותמיכה גם אם ייכשל, כי נצמד לדרך "הבטוחה"...

דילמות אסטרטגיות ביטחוניות מצויות תמיד בזיקה מעגלית בין שתי שאלות היסוד:  האחת הנראית לגמרי מקצועית- ממוקדת בשאלה כיצד מגנים על הקיום? השנייה הנראית לגמרי ערכית - ממוקדת בשאלה בשביל מה מתקיימים?