[בתמונה: T-62 סורי מהדיוויזיה הראשונה שננטש על רכס אורטל. ברקע תל שיפון. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ארכיון היסטורי "אגד". קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 18 בספטמבר 2021

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו פרק שכתב תומר לויסמן על פי סיפורו של האלוף גרשון הכהן, בספר 'בשדה הקרב של הזיכרון', שערך פרופ' יגאל שוורץ וראה אור בהוצאת דביר. בתוך הסיפור משורטטת תמצית תפיסת הפיקוד שלו.

*  *  *

כמפקד אוגדה 36 שאלתי את רפול איך הרגיש כשהיה הוא באותו התפקיד, רואה את הסורים על גדרות מפקדת נפח בכיפור ונאלץ לעזוב על ג'יפ וזחל"מ, אולי לתמיד. בצה"ל של היום אני האחרון שניהל שעות שיחה רבות עם דרג המפקדים הבכירים מעל מג"דים במלחמת יום כיפור. רפול, טליק, ג'קי אבן, ועוד. 'מה זאת אומרת?!' ענה רפול בחדות הידועה שלו - 'צה"ל מנצח – ותמיד ינצח'. זה רפול, חייל ומפקד מעולה, תמיד חסון וקר, אבל באותה הפעם בלי תמונת מצב.

[בתמונה: כריכת הספר 'בשדה הקרב של הזיכרון', שערך פרופ' יגאל שוורץ וראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

היו אלה אוֹרי ואוּרי שהצילו את המצב בכל גזרת הגולן, ובפרט בהגנה על נפח, מפקדת אוגדה 36...

מתחילת המלחמה, הגולן תחת מתקפת-הפתע של הבליץ הסורי-סובייטי, ולמחרת בצהרי ה-7 ההגנה הישראלית על סף קריסה: חטיבה 7 בצפון ממשיכה להחזיק מעמד בקו העמדות הקדמי, במרכז ובדרום הגולן החזית כבר נפרצה. שרידי חטיבה 188 ממשיכים להילחם במחלקות מבודדות בסיוע ראשוני הטנקים של חטיבות המילואים.

ובינתיים? המספרים הסורים שוצפים: מצפון דיביזיה 7 הסורית תוקפת מול חטיבה 7 בצפון הגולן, בגזרת קוניטרה; מעט דרומית תוקפת דיביזיה 9 הסורית, לכיוון חושנייה וקצבייה; ודיביזיה 5 הסורית שוטפת את הגולן ומגיעה עד אל-על ומצוקי גמלא.

ואז, בדיוק לפי תורת הלחימה (התו"ל) הסובייטית, מוטלת למערכה דיביזיה 1. בתנועת עומק לניצול הצלחה חותרת לעומק הגולן, וברגע שתכבוש ותעבור את נפח צפונה תכותר חטיבה 7 שלנו, וההגנה הישראלית כולה תקרוס. ובינתיים אף אחד בצד שלנו לא יודע. אף אחד לא מזהה את המגמה ומחבר את הפרטים.

[להרחבת המושג: תורת לחימה - דוקטרינה, לחצו כאן]

[בתמונה: טנק T-62 סורי פגוע באנדרטה לזכר קרב עמק הבכא. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jakednb. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

טעויות וניתוק הם חלק אינטגרלי ממלחמה, ומלחמה היא כאוס...

זהו המבחן האולטימטיבי להנהגה, ליכולת להתמודד עם מציאות חדשה, על כל ההתהוות העוצמתית במלוא ממדיה, שחורגת מכל מה-שהיה-הוא-שיהיה המוכר. כבעת קורונה. יש להבין ראשית שהמציאות אינה ניתנת לחיזוי ושליטה כבימים כתיקונם, ולקחת החלטות, ולבצע פעולות נחרצות, שמתאימות באופן ייחודי למצב.

והגנרלים שלנו לא אטומים, הם לא בֹּוקים. בפיקוד העליון נלקחו לאורך כל המלחמה החלטות משמעותיות, גם הן הביאו את הניצחון. אבל לא כשדיביזיה 1 בדרך לנפח, בירת הגולן. את המצב החדש מצילה תבונה מבצעית גמישה, יכולת קבלת החלטות, ואומץ לפעול מידית ובהסתגלות.

עוד בתחילת המלחמה, ובטרם מזוהה המאמץ העיקרי הסורי, בהחלטה מהירה שולח לצפון הגולן אוּרי שמחוני קצין האג"מ הפיקודי (ראו תמונה משמאל) את חטיבה 7, העתודה היחידה שיש לו באותו רגע. זו החלטה לגמרי נכונה, אורי מזהה את הגזרה הצפונית כנקודת התורפה המערכתית, ובוחר למקד בה את עיקר מאמץ ההגנה הפיקודי. בדיוק מתוך הבנה זו ממשיך אוּרי באותה מגמה ולמחרת בבוקר ה-7 שולח את אוֹרי אור מפקד חטיבת המילואים המשוריינת 679 להצטרף לחטיבה 7 בגזרת קוניטרה.

[תמונתו של האלוף אורי שמחוני משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי נעה. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אבל עם הגעת דיביזיה 1 הסורית לנפח, אורי הוא גם הראשון לזהות את חומרת המצב, ועולה על ניסיון הכיתור הסורי של חטיבה 7. אוּרי קצין אג"מ יעיל ביותר, ועושה בדיוק מה שמצפים מקצין אג"מ בחמ"ל: גם בניית תמונת מצב מעולה, וגם מיצוי מלוא סמכותו להחליט על המקום אונ-ליין.

הוא לא מתמהמה. הוא לא שואל את האלוף. הוא לא מתעקש להתבצר בהחלטה הראשונית. הוא מסתגל, הוא עושה, והוא שולח את אוֹרי אור (ראו תמונה משמאל) – אחורה. בחזרה לנפח. למרות שצה"ל לא חוזר אחורה. וזה מצליח, כי עם הגעת חטיבת אורי אור לאזור נפח, בגלישה ממורדות תל-שיפון נחשף לפניהם האגף של דיביזיה 1. במכת אש מפתיעה הכוח הסורי נבלם, יוצא את נפח אחרי שכבר נכנס אליה, ומדלג מגמה לאחור להתארגן ליום הלחימה הבא.

[בתמונה משמאל: האלוף אורי אור. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דוד דורון קובץ זה הוא בעל רישיון GFDL להפצה]

כמפקד אוגדה 36 בעוד סיור בגולן עם גנרלים רוסים, אנחנו מדברים על שהתרחש באותן שעות סביב נפח. עולה שהם בכלל חשבו שהכול בכוונת מכוון, נותנים לנו קרדיט שביצענו הכלה ומשכנו את כוח העתודה העילי של הסורים לעומק השטח, רק כדי להסב לו מהלומת נגד מאורגנת ומתוכננת. לא תיקנתי אותם.

*  *  *

ישראל בֶּר, איש צבא, פוליטיקאי, ועורך בכיר בעיתונות, סיים חייו בכלא באשמת ריגול לברית המועצות. תפסו אותו בין היתר בזכות החלטה אחת של רגע, גם היא התקבלה על המקום בדרג השטח.

ידעו בשב"כ על מפעיל סוכנים בשגרירות הרוסית, פורה ופעיל, גם קלטו אותו עובר בכיכר המדינה ומישהו מכניס לו מעטפה לאוטו. הוחלט לשים תצפית על כיכר המדינה ולחכות להפקדה הבאה. סוכני השב"כ מחפשים דירה מתאימה בבתי רחוב ה-באייר שמקיף את הכיכר הענקית, עוברים חזית-חזית מול תיבות הדואר ובודקים שמות, עד שמצאו תיבה ועליה הכיתוב 'ישראל בר'. מצוין, הוא משלנו! נבקש ממנו, אי אפשר לחשוב על אדם מתאים יותר, מבכירי ההנהגה הביטחונית, ועדיין בהחלטה של רגע ובעצת יחיד ירדו מהרעיון. רק כי אחד מהם שמע שמועה: החפרפרת עלולה להיות מישהו בכיר מתוך מערכת הביטחון. ולמרות שאתה לא מאמין לכל מה שאתה שומע, ואתה בטח לא תחשוב מכל האנשים על מישהו כמו ישראל בר שיהיה מרגל, הם לא שואלים אף אחד אלא פועלים נכון, בשכל ישר ובתודעת אחריות, עוזבים וממשיכים לחפש בית אחר. ומצילים את המשימה.

[בתמונה: ישראל בר. צילום: פין הנס, לע"מ]

ברור שדרג השטח לא יכול להיות חשוף לכל המידע ולכל יכולת קבלת ההחלטות. אבל מתן מרחב החלטה מכסימלי ככל שאפשר לדרג השטח – זו צריכה להיות הגישה, לא ההפך.

*  *  *

בשלב הזה אימא כבר לא מחכה יותר, ושולחת מכתב זועם למג"ד: 'עם כל הכבוד לצה"ל, לא יכול להיות שכולם כבר הגיעו לביקור אחרי המלחמה - ורק הבן שלי לא!' אימא שלי בן-אדם דיסקרטי, ועדיין שלחה מכתב כזה. כמה דיסקרטית הייתה? דוֹד, צייר עולה מברית-המועצות, התקשר אליה בתוך המלחמה ואחרי כניסת שבת. היא ענתה, מלחמה, ושמעה אותו אומר: 'אני מצטער שהבן שלך נהרג!' שמעה - ושתקה. כשחזר אבא מבית הכנסת לא אמרה לו מילה. שוב צלצל הטלפון, הפעם באמצע ארוחת השבת, וכשענתה שוב אימא, ששמה דינה, התנצל במבטא הכבד 'סליחה, זה לא הבן שלך, לא שמעתי טוב, זה הבן של עדינה הבת דודה שלך'. אבא שואל, תוהה ודואג, על טלפון בשבת באמצע מלחמה. 'במה מדובר?' ואימא עונה – 'כלום. לא חשוב.' וגם את כל זה לא סיפרה לי, למדתי מהמשפחה רק אחרי שנפטרה.

ועדיין, היא שולחת מכתב. כי אני לא יוצא מהבית. כי בינתיים, רגע אחרי המלחמה, אנחנו מתאמנים ומנחילים לקחים מבצעיים: עלייה לעמדת אש, תרגולת ההתחמקות מהסאגר, פעולה-תגובה, תרגולות שריון. השריון בנוי על תרגולות. חייבים הרבה אנשים שימלאו את השורות ומיד, אז במסלול ההסבה מחי"ר לשריון הצמ"פ מתקצר ל-3 שבועות במקום 3 חודשים. אני בפלוגה של מֵנָש בגדוד 433 של נחום זקן על ציר 'צֶאֱלה' בדיונות מול הארמייה השלישית, ומיד אחרי בקורס בזק למפקדי טנקים, הראשון בגדוד 198 אחרי המלחמה, מחנה עוז ליד רפידים. 5 שבועות טובעניים בחולות ובכפור החורף בסיני, בלי יציאות ושבתות, בלי הגבלות שעות מנוע או תחמושת. רגע אחרי המלחמה, אנשים מתאמנים ומנחילים לקחים, מתכוננים למלחמה הבאה. אחרי מלחמה אנשים לא מדברים. לוקח למאורעות זמן להפוך לסיפור, לנרטיב אישי קטן או נרטיב לאומי כמו מורשת קרב. משהו בטריות המאורעות בזיכרון, כשהם קשים, דווקא מעכב את פריקת המידע החוצה. אנשים שומרים דברים בפנים, ויש לזה מחיר. סיר לחץ תוסס בלי שסתום ביטחון וטיימר לסוף בישול. ולזה יש השפעה עזה בטווח הבינוני וארוך, כבר במלחמת של"ג למשל.

אבל המכתב ששלחה אימא למג"ד לא מגיע ליעדו, אלא בטעות אליי, וכך ביום שישי אחרי שמיני של חנוכה אני נבעט הביתה. אני מבין אותה, אבל מה-זה יורד עליה שהיא פונה למג"ד, וחוזר כבר במוצאי-שבת.

[בתמונה: מג"ד 433, נחום זקן. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

למה לא יצאתי מלכתחילה, למה אני האחרון לצאת הביתה? זה עניין של דרך חיים, ועוד משהו שמצאתי בדרך השריונאית.

חודש אחרי המלחמה הועברנו ממערב התעלה על כורחנו לחטיבה 500 המשוריינת (ראו את תג החטיבה משמאל). לא שמחתי תחילה בהסבה לשריון, ממש להפך. לכן גם כששואל המח"ט אריה קרן בערב ליד הטנקים לפני מטווח לילה שאלה רטורית: 'ומי לא רוצה להיות כאן?' - אני מצביע. אריה מופתע ושואל 'ומה אתה מעדיף, ללכת 60 ק"מ כדי להרוג ערבי, או לנסוע אליו מוגן?' והתשובה שלי ברורה, אני בן אדם שהולך על הרגליים, ורציתי בכלל סיירת מטכ"ל. מנהיגות בנויה גם על כוח משיכה של יופי ורעננות נעורים, ואז עוד לא ראיתי את כוח המשיכה של השריון.

[בתמונה משמאל: תג חטיבה 500. התמונה היא נחלת הכלל]

אבל אז, אחרי שבועיים, נפתח הצוהר הראשון. דב תמרי, סגן מפקד האוגדה יפה התואר, מגיע לשיחה. ב-3 שעות שיחה בלתי נשכחת קנה את לבי. אמרתי לעצמי - אוקי, אני נשאר בשריון, אבל הולך לקורס מפקדי טנקים.

כשהוותיקים מרימים חלקיקים מרצפת תחתית ואומרים לי 'פה על הדופן, זה המוח של המט"ק שלנו. חטף כדור צלף בסואץ. אתה מבין מה זה להיות מט"ק?!' – אני עונה - כן, וממשיך בתכנית.

אני פוגש משהו מיוחד באנשי השריון מאז בכל תחנה בדרך. בהסבה, בקמ"ט, במובלעת בהתשה בסוריה, בקק"ש. בקמ"ט זכיתי למ"פ מצוין בועז כהן, איש מעשה צנוע, נעים הליכות ובלי פלברות. בסגל הפלוגה פגשנו את גיבורי המלחמה האמיתיים. או ירון מט למשל, שידעו שחילץ בגבורה פצועים מ'חמוטל' בסיני, אבל לא מדבר על זה. אחרי הקמ"ט אני נשלח לאוגדה 36 בגולן, וכאני שומע שגולני נמצאים עם גדוד 53 של חטיבה 188 במובלעת הסורית, ביקשתי לעבור אליהם. הייתה לי חוויה בלתי נשכחת במוצב 012 ליד מזרעת בית ג'ן במפגש עם צוות מסיירת גולני, חבר'ה נפלאים שאיבדו את חבריהם הטובים ביותר בקרב החרמון. אליהם הגעתי עם פלוגה ב של יוסי זמרי, שהיה אחר-כך בסתיו 1974 מ"פ שלי בקק"ש.

[בתמונה: תא"ל דוביק תמרי ואריק שרון במלחמת יום כיפור. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מיכה פן, דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

וגיליתי בכל תחנה, בכל מקום בו פגשתי שריונאים, שלמרות שהמלחמה מותירה אחריה עיי חרבות בלב האנשים ובאמונם בממסד, השריונרים כובשים ומפיצים לכל עבר ביטחון וידע. אפילו בגדודים וחטיבות שנתחים עצומים מהם נמחו, שחוו את הזוועות הקשות שמתרחשות בטנק בעת פגיעה, לא ראיתי זכר למועקה. רק חדוות חיים, ומקצועיות מופלאה, ושמחה על ניצחון ב-2 החזיתות. משום שהם באמת אלה שניצחו. והחיות הזו מדבקת, מדבקת כמו הרוח ב-67.

לפני יוני 67 אני בן 11 וקצת, ולנו הילדים בירושלים כל הפחד הזה מתקופת ההמתנה ו'קול-הרעם' מקהיר (ראו סרטון למטה) הוא דווקא כיף גדול, כל האקשן נראה לנו אחלה. בפרוץ המלחמה, כשאני מפסיד את כולה, עדיין ילד, אני מתאכזב. אמרתי לאימא: 'חבל שנולדתי מאוחר מדיי' ושמחתי לעזור עם עוד כמה חבר'ה בבניית עמדות מרגמה בעמק המצלבה. החום והיובש והיבלות מהטוריה, אני מת על זה. ולמרות שבהפסקת האוכל נותנים לחם אחיד וריבה אדומה מטיובה מפח, זה אחלה אוכל בשבילי ואני רעב לעוד. אימא מרגיעה אותי 'אל תדאג, יהיו עוד מלחמות, מספיק גם בשבילך' וכמה שהיא צדקה. ביום כיפור הייתי חייל פשוט, בצוק איתן אלוף. סיימתי שירות שכלל גם פיקוד על גדוד 196, חטיבה 7, אוגדה 36, המכללות הצבאיות, הגיס הצפוני, ההתנתקות ועוד. לחם-וריבה מגיל 11 וקצת ועד 60 וקצת.

ונקודת הפתיחה המשמעותית עבורי, בכל מסלול השירות הארוך הזה, היא הזכות להשתתף במלחמת כיפור ובהתעלות הגדולה ברוח. אבל עם הזכות מגיעה גם החובה לעשות עם זה משהו.

קודם-כול לספר. ניצחנו, וזה היה ניצחון גדול!

ואז, להילחם בשבר שהחל ביום כיפור ומכרסם בנו עד ימינו, פוגע בנחישות הלחימה, ברוח ההתנדבות, ביכולת החברה להתגייס לחברה לוחמת ולעמוד מול איום ממשי. משהו מהמשבר טמון בפער בין הרוח המפעמת בדרגה השדה שניצחה את 73, לרוח שפעפעה אליו מלמעלה.

גם הלוחמים הבינו שגבורתם היא שהצילה את מדינת ישראל, וגם הם שואלים את עצמם: איך הגענו לכאן?

והסימפטום הצבאי הראשון לשבר מגיע כבר ב-82, כשהמג"דים, שהיו בכיפור מ"פים ומטה, אומרים 'רגע-רגע'. הם חושבים ארוכות ולא דוהרים קדימה, לא מצייתים לפקודה בעיוורון - כי רק הרגע סיימנו הקרבה עילאית. עבר פחות מעשור אבל בתחושה הפנימית זה אתמול. ותהליך קבלת ההחלטות כולל עכשיו ערעור עקרוני על הפקודה, על הסמכות, דרך דרישה עניינית: 'תסביר לי עכשיו למה שוב, האם זה באמת הכרחי? לאיזו תועלת?' כמו שואלים, מפקפקים, 'שרון - אתה יודע לאן אתה לוקח אותנו?'

צבא לא יכול להילחם כשעל כל פקודה מרחפת שאלה, כשמנסים להסתער כמו קיפודים, לאט ובזהירות.

בקליפת אגוז, סיפור השריון, הלחם והחמאה של הכוחות הלוחמים בכיפור, הוא סיפור מקור השבר ופתרונו.

אותו, דרך גבורתם, באתי לספר.

*  *  *

מחפש טרמפּ.

מוצאי כיפור, חושך, אני ממש מפחד להפסיד שוב מלחמה שאולי תיגמר מהר מדי לפני שאפסיק להצטרף. מחפש טרמפ, בלי ציוד כי בשישי רגע לפני שיצאתי אחרי סיכום המפקד אפסנתי אותו באפסנאות. מאז איכשהו לכל מלחמה אני נכנס לעניינים דרך טרמפים.

אתמול, שישי ערב כיפור, סוף טירונות חי"ר בנח"ל, תרגיל פלוגה שטח אש רבדים - היום בא"ח גולני, המפקד מסכם: 'ביצענו היטב את כל צורות הקרב מלבד נסיגה והשהייה. את זה לא נתרגל כי צה"ל אף פעם לא הולך אחורה.' רק יומיים קודם נחגגה בבית בר-מצווה לאחי, לא סירבו לי ליציאה, בחרתי לא לצאת. שאני אפסיד תרגיל פלוגה ושרשור ידני לירי 500 כדור במקלע מא"ג? אבל בשישי אחרי הסיכום אומר לי מפקד המחלקה 'עזוב, זו כוננות חפיף, צא הביתה לאחיך.' יצאתי, ובשבת תוך הצום עם המשפחה וההורים בישיבת ההסדר אלון-שבות בגוש עציון, בצהריים כבר באים לקחת חבר'ה. לכן בלילה אבא מקפיץ אותי לטרמפיאדה. גם למבצע ליטני אבא מקפיץ אותי, במוצ"ש, אז כבר הייתי מ"פ. ובשל"ג זו אשתי שמקפיצה אותי, שוב במוצ"ש, הפעם בתקופת לימודים. בשל"ג מזעיק אותי המח"ט איתן קאוולי כי עד סוף הקיץ האחרון אני קצין האג"מ בחטיבה 7 ואין מי שמכיר טוב ממני את לבנון אחרי מבצעי 'מנורה' ו'מוביל' וסיורי לילה במעברות הליטני. בהמשך בשלהי של"ג ולקראת הכניסה לביירות פרסמתי ב'הארץ' טור תמיכה באלי גבע, 'בין צייתנות למוסר - הרהוריו של איש צבא'. הסברתי מדוע מותר למפקד, בפעילות הנוגדת את תפיסתו, בהיותו נתון לפיתוי הקריירה בניגוד לחייל המחויב בשירות, לבחור להחזיר את מפתחות המשימה והתפקיד. אותו רפול שאפגוש בהמשך בשיחה באוגדה 36 כעת כועס עליי, נוזף ומדיח, אבל רגע לפני שהוא פורש אני נקרא לחזור לשירות קבע. באישורו. לא חזרתי, הקמתי גדוד מילואים, לקבע חזרתי רק 4 שנים אחרי, מנצל את הזמן להשלים M.A. בפילוסופיה וספרות ולהיכנס לדוקטורט. כשאשתי מקפיצה אותי בתחילת של"ג אני בדיוק מסיים עבודה סמינריונית, נייר מחקר על ביקורת הספרות אצל קרל מרכס, בחיפוש נקודת איזון חדשה למתח שהמרכסיסטים לא חששו לדבר עליו. איך מאזנים בין צורך המהפכה הפרולטרית לגייס לטובתה את הכול, גם את האמנות עצמה, לבין חובת האמנות להיות משוחררת וחופשיה מתפקיד פוליטי חינוכי, שהרי אם היא מגויסת למהפכה היא אינה אמנות אלא תעמולה. האיזון הזה, ואיזון בכלל, חשוב הרבה משחושבים. אני מסכם עם אשתי שתגיש את העבודה כשהיא מסיעה אותי לטרמפיאדה. לחפש טרמפ.

מלחמה היא תמיד התרחשות כאוטית בהגדרה.

[להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]

[בתמונה: מלחמה היא תמיד כאוטית בהגדרה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי janeb13 לאתר Pixabay]

אין אף פעם זמן שמרגיש נכון לצאת או להיכנס למלחמה, זה איכשהו תמיד בזמן הכי עמוס, בשעות הלא נוחות. ועדיין, צריך תמיד להיות צ'יטה ביער, להוציא את המיטב מהמצב, מים מן הסלע. ומתוך שלילת הפתרונות הקודמים וחילוץ המיטב מהמצב החדש נולד פתרון שמשיב את האיזון. הפתרון הדיאלקטי. כמו אצל המרכסיסטים והאמנות. פתרון לא נולד סתם, צריך מיילד, מישהו שידע להכריע ולבצע במקום ובזמן.

בזה אני גם צריך להאמין אפילו עכשיו, במוצאי כיפור בחושך, כשאני מגיע לאפסנאות לקחת ציוד חדש. כש 2 האפסנאים לא פנויים לעזור לי, הם עסוקים במשחק שש-בש וטיגון לוף. 'חכה עד שנגמור את המשחק!' אין בררה, נחכה. בסוף יצאתי עם מקלעון FN יפה ומשומן עם מתְפס עץ חדש והצטרפתי לכוח שנבנה ממ"כים מד"סניקים ובני גרעינים. מתכוונים לשלוח אותנו לבקעת הירדן, וכשמבינים שאין צורך מורים לנו לרדת לג'וליס לקלוט נגמ"שים חדשים מארה"ב. מלחמה ב-2 חזיתות, ואנחנו פורקים ציוד. נעשה ונשמע, עושים ופוחדים עדיין לפספס את המלחמה, כי ב-8 לאוקטובר במהלך התקפת הנגד מועבר דיווח לדדו: 'כוחותינו בפירדאן'. ואם אמנם כוחותינו בפירדאן, הַצליחה והניצחון כבר מעבר לפינה! והחמצנו את ההזדמנות להשתתף במלחמה! אף אחד לא יודע שרק התחילו - 'בתנועה לפירדאן', ושאף אחד לא הגיע.

התקלה היא בפענוח בהאזנה לקשר, והתוצאה היא עיוות בתמונת המצב שנבנתה במטכ"ל. כשדדו מקבל את הפתק 'בתנועה לפירדאן' הוא נופל קורבן לטלפון שבור. ורק כשמבינים בערב - שזה לא זה, שזה בְּרוך גדול - משנים תוכניות ושולחים אותנו לסיני לתפוס מרחבי הגנה. אנחנו שבים להצטייד בכל המהירות, ובמסדר לפני המטוסים ברמת-דוד צועק המג"ד נפתלי שגיא: 'תראו איך אתם נראים, מצ'וקמקים! כמו פליטים!' צודק. אני מעריך מאוד איך הצליח נפתלי, נַפתוּל בפי כול, לקחת טירונים ולהפוך אותם לחיילים במלחמה. הקיטבג עם הציוד האישי שלי דווקא מסודר, עם הטלית והתפילין, אבל בבלגן צריכים להשאיר הכול מאחור, מרגיעים אותנו שהכול יגיע בטיסת ההמשך. מה שלא קרה כמובן. הטיסה לרפידים יפה, הנחיתה ללא אורות בליל ירח כמעט מלא. ומה אני עושה דבר ראשון בלילה? בונה לעצמי שוחה: ראש של חי"רניק. ממש בקצה המסלול מתארגן ללינת לילה, פורש שמיכה וטְרח נרדם מבסוט אלף. חייל לא צריך הרבה אם נותנים לו לישון. את המלחמה לא אפסיד, אפשר לישון טוב אפילו עם ירי מעל הראש. גם במארבים שהשכבנו במלחמה, וגם במערב התעלה, כששוכבים על האדמה בלילה, גם כשמסביב הפגזה – אני נרדם, ומפקד המחלקה צריך לזרוק עליי אבנים כדי להעיר אותי.

[בתמונה: רב אלוף דוד אלעזר (דדו) - "כוחותינו בפירדאן...". התמונה: דובר צה"ל]

וככה פחות או יותר חוויתי את המלחמה כולה: תומך בשוליים, לא כוח מרכזי. גם כי הייתי חייל ולא מפקד. אבל גם - כי הייתי חייל רגלים ולא שריונר. ובמלחמה הזו זחלי השריון עשו את החלק הארי. בלי שום ספק. ברגע שהשריון ניקה את המרחב מטילי קרקע אוויר אפשר היה להטיס כוחות למערב התעלה, ולשם אנחנו מגיעים בדרך האוויר לטיהור שדה התעופה פאיד כדי להכשיר אותו לשדה תעופה קדמי. צריך להוריד כוח לטהר את השדה, אז המסוקים מנחיתים אותנו ככוח הראשון של הגדוד לנקות את המסלול והדת"קים. ומהרגע שסיימנו בטיהור השדה, הוא הופך לשדה תעופה קדמי. זה עושה את כל ההבדל בלחימה בהמשך, כי גם כך לא היה קל לחצות את גשרי התעלה, נדרש מאמץ ותאום בין-זרועי, וחצר המוות המשיכה להיות מטווחת עוד תקופה. נדרש שדה תעופה קדמי, בצד השני של התעלה, שיהפוך לשדה לוגיסטי עבור התקדמות היבשה. רק בזכות צ'יטה אפשר היה לעשות את זה. אלוף-משנה במילואים אליעזר כהן, מוותיקי טייסי חיל האוויר, בן-אדם מלא תושייה, נמרץ, מחלחל תמיד בסדקים ומוצא הזדמנויות לנצל. בזכותו גם כבשנו בששת-הימים את דרום רמת-הגולן, בלעדיו גם זה לא היה קורה.

רגע לפני כניסת הפסקת האש לתוקף, דרום רמת הגולן ריקה מסורים שנסוגו, רק צריך לקטוף את השטח. צ'יטה לא מחכה לאישורים, מטיס את הצנחנים 'עד לנקודה שבה פותחים על המסוק באש', ומוריד אותם בצומת ראפיד ליד תל פארס. מהרגע שהם שם - צריך לחבור אליהם, והמערכת כבר באוטומט לסגור את הפער. אז צ'יטה הוא שנותן את התנועה הראשונה למערכת, ועכשיו היא כבר מתגלגלת על גלגלים וזחלים עד חבירת הצנחנים וכיבוש הגולן. הכול בזכות היכולת שלו לזהות הזדמנות, להבין שהיא חולפת, להעז ולהחליט על המקום. זה קשור גם להכשרה שלו כמסוקאי, אנשים שמבינים טוב מכולם את החיבור בין יבשה לאוויר. והמהלך הזה הוא צה"ל במיטבו, מופת לדורות, זו משימה שלא כל צבא יודע לעשות. אפשר רק לקוות שנדע לגדל עוד צ'יטות כמוהו. כשניהלתי תרגיל אוגדה 36 שילבתי כיבוש והשמשת שדה תעופה קדמי, כמוהו. אז אין פלא שכשהוא  מגיע לפאיד בכיפור - תוך שעה יש שדה תעופה: הוא מזהה את ההזדמנות ומנצל אותה בשתי ידיים. מיד אחרי הכיבוש והטיהור אנחנו מנחיתים שם חטיבת צנחנים בקרנפים, ואחרי כבר מונחת באותם קרנפים – הרקולסים - כל מה שצריך להפוך את שדה התעופה למרכז לוגיסטי עם דלק תחמושת ובית חולים שדה. רק בזכות השמשת השדה גם אפשר להטיס את הפצועים מסואץ לפאיד ומשם ישר ארצה, בלי להזדקק להסיע אותם את כל הדרך מזרחה עד רפידים דרך חציית התעלה. זה קורה בסוף המלחמה, בלילה השני בשדה לקראת הפסקת אש שנייה, כשמבקשים מתנדבים. כולם עייפים, הרוב מוותר אז רק אני ועוד כמה חבר'ה עולים על המסוקים להגיע איתם על תקן אלונקאים.

[בתמונה: ברוך הבא לפאיד. מקור התמונה - מוזיאון אגד. שם הצלם אינו מוזכר]

כשסיימנו לטהר את שדה התעופה יום קודם בא הסמג"ד, עם זחל"מ, לא יודע מאיפה כי הרי באנו מהאוויר, עם דובי זלצר המלחין הגאון ועם יהורם גאון. מכריחים אותנו לשבת לשמוע, וזה ממש לא בראש שלנו. 'אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה.'

אחרי פאיד המשכנו רגלית מלווים ברכב שלל לאורך תעלת המים המתוקים.

עד פנרה, באמצע האגם המר הגדול.

*  *  *

יובל נריה, היום פרופסור לפסיכולוגיה ומומחה לטראומה ואז קצין שריון זוטר בסיני וזוכה עיטור הגבורה (ראו תמונה משמאל), הצביע בספרו 'אש' על מקור השבר, הסדק, שהובן רק בהמשך. עיקרו לא נעוץ בגודל האובדן ובכמות החללים, למרות מה שאמר קיסינג'ר לגולדה מאיר: 'גברתי תביני. היקף העוצמות שהתנגשו במלחמה הזו גדול מאלה שהיו בכל מלחמת העולם השנייה. באל-עלמין. בקורסק. הגרמנים איבדו, רק בקורסק, למעלה מחצי מיליון חיילים, ואתם איבדתם פחות מ-3000 ואתם מייללים. אז אולי אתם לא ראויים לריבונות...' ודווקא היום, כמעט 50 שנה אחרי אמנם יש רגישות יתר שמתורגמת בצד השני לפגיעות יתר, זו בעיה אחרת, אבל לא לב העניין כרגע.

[תמונתו של פרופ' יובל נריה משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Yneria. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אז לא תפסנו את זה ככה, עם כמה שקשה השכול האישי והלאומי, ומשפחות רבות נפגעו, כולם הכירו או היו קרובים למישהו. עדיין, אפילו לא הלכנו אני ורבים מחבריי לבקר פצועים ומשפחות שכולות. בֵּני חנני, חבר מאוד טוב שלי ומפקד מחלקה בגדוד 50, נהרג בתל-סאקי ומעולם לא הייתי אצל ההורים. לא היה זמן, גם אצל שלי לא הייתי, הרי היציאה הבאה שלי מפרוץ המלחמה הייתה אותה יציאה בקורס מט"קים אחרי חנוכה כתוצאה מהמכתב של אימא למג"ד, וזו שאחריה תהיה כבר חודשים אחרי מתוך המובלעת הסורית. איך יוצאים בכלל ממזרעת בית ג'ן במובלעת? על נגמ"ש עד למפקדה הפלוגתית במטע ליד חרפָּא, משם טרמפ עם משאית אספקת מזון לצומת מָעַץ, שעדיין בתחום המובלעת ומופגז אז צריך לקפוץ מדי פעם לשוחות שחפר צה"ל מצדי הצומת, ומשם טרמפים לקוניטרה. רק בה יוצאים מטווח האש ומתחילים להרגיש בבית. משם באוטובוס מרציף אוטובוסים גדול עד לתל-אביב, ובטרמפים לירושלים לבית. כשיוצאים מוקדם מגיעים לתל אביב רק בסביבות 22:00 והביתה רק ב-3 לפנות בוקר. בבוקר כבר יוצאים בחזרה כדי שמישהו אחר יוכל לצאת הביתה. כמו להקיף את העולם ב-80 דקות.

[בתמונה: משם באוטובוס מרציף אוטובוסים גדול עד לתל-אביב... מקור התמונה - מוזיאון אגד. שם הצלם אינו מוזכר]

אז אם לא השכול הגדול, מה מקור השוק? לב השבר הוא בתחושת הנתק בין דרג השדה לדרג העליון. למשל: בוקר אחד בנובמבר, בהסבה לשריון, בציר צאלה, כשכבר היינו מצוותים בטנקים של חטיבה 500, קיבלנו פקודה על הבוקר: לצאת לתקוף את הארמייה השלישית. משה דיין לא שבע רצון מהכורח אליו קיבעו אותו האמריקאים וקיסינג'ר בתום המלחמה, לאפשר תספוקת לארמייה השלישית המכותרת, והוא מחליט לנצל הזדמנות ולצאת לחיסול הארמייה במזרח תעלת סואץ, ועל הדרך לייצר מנוף לחץ נוסף. אבא שלי היה במקרה אצל המח"ט בלילה, כשבא לשם עם הרב עמיטל לבקר חיילי ישיבות ההסדר, ושמע מהמח"ט שבבוקר נצא להתקפה, אז אבא בא להגיד לי שלום ולאחל בהצלחה. אני לא אוהב פאדיחות והפרידות האלה פאתטיות, אבל לא הצלחתי להתחמק.

התחלנו בתנועה על הדיונות, כל-כך יפות, אבל עצרו אותנו בדרך. כי מה מסתבר בדיעבד? טליק, מפקד חזית הדרום, שריונר-על וסגן הרמטכ"ל (ימני בתמונה משמאל), הוא שמקבל את פקודת תקיפת הארמיה ה-3 ישירות מדיין שר הביטחון. לכאורה, כסמכות העליונה והאחראית על הצבא, מלבד ראש הממשלה, יכול היה שר הביטחון להורות לטליק ולצפות לציות. אבל לא אלה פני הדברים.

[בתמונה משמאל: טליק (ימני). התמונה באדיבות משרד הביטחון]

בארה"ב יש את הגולדווֹטר-אנד-ניקולְס אֵקט, חוק שמסדיר בצורה מוגדרת את שרשרת הפיקוד, אצלם הכוח מרוכז כולו בידי הנשיא, הוא המפקד ישירות על הזירות, והרמטכ"ל בכלל לא חלק משרשרת הפיקוד. בישראל הרמטכ"ל הוא-הוא מפקד הצבא, ויותר משהוא ראש מטה כללי Chief of Staff, תפקיד שאמור בכלל לבצע סגן הרמטכ"ל כפי שניסה להחיל ובצדק דן חלוץ, מפקד הצבא שלנו הוא בעצם Commander in Chief. הוא המפקד, ואין בלתו. וזה גם הנוהל ביום כיפור, ומכאן השוק הגדול. לכן טליק מודיע, בתגובה לפקודה שהוא מקבל מדיין לצאת ולתקוף את הארמייה השלישית: 'לא. זו לא שרשרת הפיקוד, אני רוצה פקודה לפי הסדר - מהרמטכ"ל. אחרת אני לא עושה את זה.' וכאן אנחנו מגיעים ללב השבר, כפי שאבחן אותו נריה, המומחה הקליני לטראומה.

לב השבר מצו בתחושת הנתק בין הדרג בשדה לדרג העליון במפקדות. בתחושה שהפקודות מלמעלה מנותקות מהמציאות. כפי שאומר היטב הנקח"ל בריק על מה שהבין ב-8.10 בפירדאן - 'מצב בו מי שמציית לפקודות מלמעלה כמו שהן - פשוט מת.' זה מה שיוצר את השבר: התחושה שהדרג העליון לא סגור על עצמו. איך המוצבים בתעלה נופלים, וחיילים הולכים לשבי, כשאפשר היה בערב הראשון כבר לפנות אותם? זה קורה כי הדרג העליון לא הבין את חומרת המצב.

וגודל השבר? כגודל הציפיות ממצביאים עטורי תהילת 67 שהתגלו בכישלונם.

ומכאן גם גודל הניצחון. בזכות דרג השדה. החברים שם, הם שבעצם מחוללים את התפנית, מגישים את פירות האומץ הנחישות וההקרבה לדרג הפיקוד, ומאפשרים למצות את ההזדמנות ולסיים את המלחמה נכון.

אז אפשר אולי לראות ברגע הסירוב הזה של טליק מעין שיר הלל לדבקות בנהלים ובשרשרת הפיקוד.

[בתמונה: אפשר אולי לראות ברגע הסירוב הזה של טליק מעין שיר הלל לדבקות בנהלים ובשרשרת הפיקוד... התמונה באדיבות ארכיון משרד הביטחון]

אבל אפשר לראות בו משהו עמוק יותר: דווקא את האומץ שנדרש מהכוחות בשטח, חייל או מפקד, זוטר או בכיר, להפעיל שיקול דעת עצמאי בהתאם לקריאה שלו את המציאות, ולפעול לפיו גם במחיר אי ביצוע פקודה מלמעלה. יש מצבים בהם מי שידע להפעיל שיקול דעת מושכל, לחשוב באופן ביקורתי על הפקודות ובמידת הצורך מעבר אליהן, מגדיל את סיכויי ביצוע המשימה והשרידות. אין מה לעשות, יש מרכיב יסוד במערכות מוסדיות שמביא אותן לחוסר אונים מול הפתעות ואסונות כאוטיים, תופעות שהן לעולם חסרות תקדים ולכן לא אליהן נערכה המערכת. לכן מי ששרד בסביבת צ'רנוביל לא היה זה שהקשיב להוראות ממוסקבה, ומי ששרד את מגדלי התאומים לא היה מי שציית להוראה להישאר בקומות העליונות. מספר זאב רז, זוכה העיטור שהוביל את שמיניית המטוסים בהפצצת הכור העיראקי, על מחקר אמריקאי רחב וממושך ניסה לגלות מהו הטיפוס של הטייס ששורד לאורך שנים, והשורה התחתונה הייתה: slightly paranoid. ולכן הלקח שלו מיום כיפור הוא: לבטוח פחות בהוראות שמגיעות מלמעלה. לשאול הרבה שאלות. לבדוק שלוש וארבע פעמים. וגם אצלי, כמפקד גדוד בקורס קציני שריון, כשקבעתי מסדר למפקדי ולצוערי פלוגה ח – על הטנקים, ובטעות הוקלדה ללו"ז השעה 04:00 במקום 09:00, החלטתי להשאיר את הטעות ולראות אם מישהו יחשוב שהשתגענו. אבל אף אחד לא שאל שאלות, כולם התייצבו ב-04:00. אם המג"ד קבע – הוא בטח יודע למה! אמרו, הסברתי את הלקח: חייבים תמיד לשאול ולברר, ולהביע תמיהה כשצריך. כי במלחמה עקומת הלימוד ללקח הזה מהירה ואכזרית. בשעות הראשונות למלחמה אף אחד עוד לא ידע, לא ניחש, שעלולה להגיע פקודה תלושה שתאסור את פינוי המעוזים. אז כשטנקיסטים מגיעים למוצבים בתעלה לחלץ פצועים, ושואלים האם לפנות גם את האנשים, הם מצייתים לפקודה להותיר ולא לחלץ. ולמחרת כבר מאוחר מדיי. וכנראה שלכן בסוף המלחמה מסרב טליק ממקום מושבו בסיני מול הארמייה השלישית לפקודה מהקריה בלב תל-אביב. המלחמה כולה רוויה ברגעים כאלה, וזה חלק מסוד הניצחון שלנו בה. ומה שטליק היה יכול להרשות לעצמו בעמידה עצמאית למול דיין, הוא עצמו לא טרח לדאוג שיהיה גם נחלת פקודיו. זו המחלוקת הגדולה בין מאיר פעיל איש הפלמ"ח, לטליק איש הצבא הבריטי. פעיל עמד על כך שחייל איננו פועל בפס ייצור, וצריך לסמוך על שיקול הדעת שלו. וטליק, עם תפיסת המשמעת שלו, לא היה מוכן להיכנס למה שנראה לו מדרון חלקלק.

הייתי מ"מ. עשיתי תאונת אמונים. הייתי בבירור אצל המג"ד, שהתקשר למח"ט 7 אוֹרי אור. ואורי מבקש 'תן לי לדבר איתו.' אורי לא רק נתן לי גיבוי, גם עודד אותי. 'הכול בסדר, תחזור לאימונים, תמשיך ככה.'

ואלה 2 הקצוות, אורי אור ויאנוש. כשבטקס חילופי המקל והעברת הפיקוד על חטיבה 7 אורי אור לוקח את הפיקוד על 7 ויאנוש מתקדם לתפקיד מפקד אוגדה 36, בירך יאנוש את אורי במילים: 'אתה מקבל את הפיקוד על החטיבה שהצילה את עם ישראל.' ואורי אור עולה אחריו לדבר, ועונה: 'אני בא אליכם מהחטיבה שהצילה במלחמה את חטיבה 7.'.

[בתמונה: יאנוש. 'אתה מקבל את הפיקוד על החטיבה שהצילה את עם ישראל.' צילום: בני הדר, במחנה]

*  *  *

בסואץ חוויתי את הרגע הקשה במלחמה, רגע שהפגיש אותי עם מלוא הקושי של מחיר המלחמה.

באותו לילה נורא של פינוי הפצועים מסואץ לפאיד, במסוקים.

בדיעבד, אולי עוד רגע מכונן. ולחשוב שרק כאלוף 35 שנים אחרי שמעתי בכנס הגדוד שבאותו הלילה גם נפל לנו שם מסוק עם חובש מהגדוד, בן יחיד שהיה אמור להישאר מאחור במחנה 80, ומתוך אותה תחושת חובה פנימית התעקש להצטרף לכוח שלנו, ונהרג. נהרג גם רופא שהיה עם הצנחנים בגבעת התחמושת.

וזה העניין: כחייל אתה לא יודע כלום. לא ידעתי על כל זה באותו רגע. ואי הידיעה הזאת לפעמים מונעת חרדות. אתה רק עם עצמך, במסלול שלך. אבל לכל דבר יש מחיר. אי הידיעה גם עלולה לעורר חשש. ויותר מזה, לפעמים הדברים שאתה חווה בגזרת האחריות שלך כחייל הם קשים כל-כך, כשעושים את המאזן המצטבר. אני זוכר חבר'ה איתי בליל הפינוי, חלקם צנחנים צעירים כמוני מגדוד 50 ואחרים, מנסים להימנע. וצנחן מילואימניק ותיק הניח עליי יד, ואמר: 'בחור צעיר, תתרגל. ככה זה.' אבל אין בררה, חייבים לפנות את החברים. את הפצועים. לסחוב. לפעמים אי אפשר לדעת אם אלה אנשים חיים או רק גופות. רק ברור שאי אפשר להשאיר אותם כך, אבל מישהו צריך לעשות את זה. אתה לא חושב באותו רגע, גם לא על עצמך באותו מצב. פשוט מתפקד. ואלה מצבים מאוד לא נעימים. צריך למצוא את הזוויות הנכונות, לאחוז, להרים, לסחוב, ואז להניח כשמגיעים עם הכול אל המסוק, לתלות ולחגור באבזמים את האלונקות, לוודא שלא ייפלו. אתה חווה את המציאות באופן גרפי מאוד. כשהפכתי מעט אחרי למפקד נזכרתי פעם אחר פעם באותו לילה, ושמחתי שאני כבר לא חייל. אין קשה מזה. מפקד הולך קדימה.

דרג השדה, שהגיש על מגש את פירות הגבורה וההקרבה, כלל בכיפור בעיקר את כוחות השריון.

היה משהו מיוחד במה שעשה השריון במלחמה.

אין ספק, כל החוליות בשרשרת עושות את שלהן, בלעדי כולן לא היה הצבא מנצח. לא רק חילות האוויר או הים, גם אנשי הקשר, החימוש, הרפואה, ועוד-ועוד. חשוב לזכור את כולם, צריך להכיר בתרומה הסגולית של כל אחד. החי"ר למשל עשה גם לחימה מפוארת. חיילי גולני בקרב החרמון עד כיבושו. הצנחנים שהקיזו דם בלחימת המהוללת של גדוד 890 בחווה הסינית. אבל יחידות החי"ר אינן יכולות להילחם ברצף, הלחימה האינטנסיבית מגיעה די מהר לנקודת הנמיגות, ולוקח זמן לכוח חי"ר, אחרי שהתעייף ונגמר, להתאושש ולשוב להמשך הלחימה. אם קיבל למשל מפקד הכיתה כוח חדש תחת הפצועים וההרוגים, לוקח יומיים שלושה רק ללמוד שמות ולהתגבש, אי אפשר לצאת כך סתם לקרב. בטנקים זה אחרת, זו מכונה נפלאה, הכול עובד על פקודות. אפשר להילחם ימים בלי לדעת מי הבן-אדם.

כשהייתי מפקד חטיבת מילואים היה הסמח"ט שלי יעקב צ'סנר. הכרנו עוד מהזמן שלי במובלעת, אז היה סמג"ד, והוא שחתם על ההמלצה עליי לצאת לקורס קצינים. אבל עכשיו כסמח"ט, ניגש אליו חייל ואמר לו – 'הייתי אצלך בטנק במעבר מהגנה להתקפה במלחמת יום כיפור', ולצ'סנר אין מושג מי הוא. החייל היה שריונר בפלוגה של גדוד 82, שהמ"פ שלה נפל בשבי. בתושייה של טנקיסטים שאיש לא כותב עליה, הוא מצטרף לצנחנים של יה-יה שירדו לכינרת, ומשם עולה לבד בטרמפים לנפח, ומצטרף לטנק של צ'סנר כתותחן להתקפה ברמת הגולן הסורית למחרת. וכשהטנק נפגע צ'סנר החליף טנק ועבר הלאה, אפילו לא יכול לזכור אותו. כך עובדים השריונרים. לכן הצנחנים נלחמים בלא הרבה יותר מ-3-2 קרבות. זה גם היה האופי המשימתי של 2 פלוגות הגדוד המאולתר שלנו שיצאו ממחנה 80 לסיני:

אבטחת מרחבי הגנה ועורף בסיני. אימונים על זחל"מים יום-וחצי לקראת המעבר לאפריקה.

הטסה לטיהור סופי של שדה התעופה פאיד במערב התעלה ואבטחתו. והפינוי באותו לילה נורא בסואץ.

[בתמונה: אותו לילה נורא בסואץ... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

טיהור החיץ החקלאי. ועם הפסקת האש פריסת מארבים מדי לילה לאורך האגם המר ממערב התעלה, לשימור הכיתור של הארמייה השלישית ולהגנה מפני חדירות הקומנדו המצרי.

ואין ספק, היינו עסוקים עד מעל הראש בעשייה רציפה, ייחודית ליכולותינו. ונכון, הכול חשוב: אבטחת המרחב מנעה מקומנדו לפגוע במתקנים אסטרטגיים ומפקדות. האימונים היו נחוצים לקראת הצליחה. הטיהור הסופי שלנו בפאיד אפשר להפוך אותו לשדה תעופה קדמי ובסיס לוגיסטי עם בית חולים שדה. ואין צורך להרחיב על משמעות פינוי הפצועים בסואץ.

ועדיין, במשקל הסגולי המשמעותי, את החלק הארי עבור ההישג הנדרש במלחמה הזאת לא אנחנו עשינו, זו הייתה שעתו היפה וההירואית של השריון. כולנו ידענו את זה. השריונאים נלחמו ברצף את כל ימי המלחמה, ממזרח התעלה ועד מערבה, מקרבות הבלימה בגולן בשטחנו ולתוך המובלעת הסורית. כל יום דם חדש מגיע, בתחילת המלחמה סדירים ובהמשך מילואים, ואחרי כל סיכום אבדות היום, אותה איתנות מתוכנתת מאפשרת להם כמו עוף החול לקום מהחולות ואבק הבזלת ולהיבנות כל יום מחדש.

לכן מבחינתי במלחמה הזאת במובנים רבים השריונרים הם גיבורי המלחמה.

קבוצת איכות צנועה עם עליונות מקצועית ואיתנות בלתי רגילה.

גם טליק הודה בפניי: מי שחולל את רוח הלחימה של צה"ל הוא אריק שרון, עם גדוד הצנחנים 890 שאוחד עם ה-101. אבל בעיניי הדבר המרתק הוא, שבמלחמת יום כפור, השריונאים הם אלה שמממשים את רוח הלחימה הצנחנית.

לכן מיד אחרי המלחמה כשמצאתי את עצמי עובר הסבה לשריון, במסלול מהיר לפיקוד ואחר-כך לקצונה, הייתי גאה להיות שריונר.

[בתמונה: מבחינתי במלחמה הזאת במובנים רבים השריונרים הם גיבורי המלחמה. בתמונה: טנק עיראקי בוער בגזרה הצפונית במלחמה. קרדיט: Wikimedia Commons / Public Domain]

בשני אלה גם יחד, בדרישה התלושה מטליק - ובסירובו, אפשרות לראות את השבר הגדול – ואת פתרונו.

מקורם של השבר והשוק מקורם באי-האמון. אי-אמון של דרג השטח כלפי הפיקוד הבכיר, שנתן פקודות לא מחוברות. למציאות. נפער פער עמוק בין מה שראה וידע הדרג בשטח, החיילים המ"מים והמ"פים וכו', לבין מה שמסוגלים היו לקבל תודעתית בפיקוד העליון. התקיימו חוסר נכונות לראות את המציאות כהווייתה, ואי יכולת להקשיב לצעירים שהיו הראשונים להכיר בעומק השינוי, וכך בימים הראשונים של הלחימה צה"ל ממשיך להילחם את המלחמה הקודמת.

והפתרון – מקורו באותה רוח שהלכה והתגבשה בדרג השדה, שהסתגל ראשון לאופיה החדש של המלחמה.

רוח שהופיעה גם אצל השריונאים, גם בדרג והחיילים – וגם בדרג המ"פים והמח"טים. ויסודות הגישה נטועים בתפיסת העולם הצנחנית, בהווייתו של הצנחן בקרב:

חייל שעליו לשרוד ויהי מה, לבדו מרגע שהוצנח, לבד מעבר לקווי אויב.

וזה כאמור הדבר המעניין: השריונאים בלחימתם בסיני ובגולן הם שמימשו את הרוח הצנחנית במיטבה.

הם הצליחו להמשיך ולהילחם, גם בכוחות מאולתרים, גם על סף כיתור. כמו בלחימת כוח צביקה שפעל כמו פרטיזן, או במארב הידוע של מאיר זמיר כוח טייגר.

מכאן באים לביטוי שני מרכיבים ברוח הצנחנית, רוח הפלמ"ח שזכתה בימי כיפור לגילו מובהק ברוח הלחימה השריונאית:

המרכיב הראשון מתבטא בעצמאות ההחלטה בדרג השטח, והשני בתעוזה לפעול על סף כיתור.

צריך להסביר.

[בתמונה: מקורם של השבר והשוק מקורם באי-האמון. אי-אמון של דרג השטח כלפי הפיקוד הבכיר, שנתן פקודות לא מחוברות. למציאות... התמונה באדיבות ארגיון משרד הביטחון]

המרכיב הראשון, ההוויה הצנחנית, מתחיל בהבנה שמרגע שהגיע לשטח, בהיותו לבדו, חייל הוא גם הרמטכ"ל לעצמו. הכוונה אינה שכל חייל הוא הרמטכ"ל, או יהיה, או אפילו יכול להיות. אלא שיש רגע בו מי שקובע הוא מי שנמצא בשטח, וכולם צריכים להתכונן לרגע הזה. החייל, וסביבתו.

החייל צריך לדעת לקבל את ההכרעה לבדו, ולא פחות מכך, לזהות את הרגע בו הוא הנדרש להיות הריבון.

קרל שמיט איש מדע המדינה קובע שהריבון במדינה מודרנית דמוקרטית הוא גילום מחודש של האל, אותו אל ממנו טעו לחשוב האזרחים ממנו נפרדת המדינה. ובהתאמה, כפי שהאל הוא היחיד המסוגל לחולל נסים, כך גם הריבון מוגדר לא דרך סמכותו ביום-יום, אלא ביכולתו להכריז על מצב חירום ולתקן תקנות שעת-חירום. כך גם צריך לפעול החייל בשטח: עליו לבחון באופן ביקורתי כל פקודה, ולזהות מתי עליו לחרוג ממנה. לכן עלינו לתת לו את הכלים, את האמון, ואת הסמכות. הוא מצדו חייב להפעיל שיקול דעת מלא כל העת בהתאם לנדרש לביצוע המשימה. זו משימה לא קלה לדרוש מחייל, וקשה לא פחות למערכת או לחלק מהמפקדים שמתקשים לשחרר ולהאציל חלק מהרסן. כי הלוחם בשטח הוא שקובע. ברגע שהצטרף לכוח המגן על העם והמדינה הוא חומת המגן, החייל של כולנו במובן הרחב ביותר של המילה, ולא הצר. הוא מבין שהוא עשוי להידרש למחיר הגבוה ביותר, כמונו ב-73, כמו אבותינו ב-48 בשיירות, ואנחנו צריכים להבין שיש מקום שבו הוא קובע. אם מוטלת עליו משימה, ואין זה משנה אם משימת אימונים או מבצעית, ובה מרכיב ניווט ובדרכו נחל שוצף בליל חורף, רק לו הזכות והחובה להחליט. בקביעתו – יימנע, ולהחלטתו – יעבור, כן יהי רצון. ברגעי החירום, הסנסורים שלו הכרחיים כעדכניים ביותר – הוא נמצא בנקודת החיכוך. בשטח. בהתאמה גם עלינו להיות מוכנים לשלם את מחיר שיקול הדעת הנרחב.

זוהי הרוח הצנחנית, ולכן מחונכים המפקדים בצנחנים להעביר את סמכות ההחלטה לדרג בשטח, מה שקרה במלחמה בפועל לא מעט, ויותר עם הזמן אחרי יומיים מתחילתה. מכאן שנר לרגלי כל מפקד חטיבה ואוגדה צריך להיות באמירה מפורשת לקצינים הצעירים, כפי שנהגתי להדגיש בהיותי מפקד חטיבה ואוגדה: 'במלחמה אתם תהיו הראשונים להבין שקורה משהו אחר ממה שציפינו. לכן אני נותן לכם את הזכות – והחובה - לדבר איתי. לומר הכול. גם לערער על הנחותיי.' שלא ניפגש שוב ב-04:00 בקורס למסדר, או גרוע מכך... כי עם כל חשיבותו של הסדר ההיררכי, חייבת להתקיים גם תודעת תלות הדדית ושותפות. פיקוד הוא גם שיח.

בתחילת המלחמה, בשתי הגזרות בסיני ובגולן, החלטת המפקד בשטח עשתה את כל ההבדל להצלחת המשימה. גדוד שריון 9 בסיני קיבל בתחילת המלחמה פקודות הפוכות למציאות בשטח. ציית ונמחק.

אבל אחרים, כמו המ"פ ולימים אותו אלוף הנקח"ל יצחק בריק, שרדו כשברגע האמת ב-8 באוקטובר בפירדאן למדו שצריך לבחון את הפקודות ולהתאים אותן למציאות. כך גם יה-יה, יורם יאיר, מפקד גדוד 50 של הצנחנים, שהחליט לעזוב על דעת עצמו את המוצבים בתלים בגולן. הוא אפילו לא שאל, וברגע שראה שהסורים עברו אותו והוא כבר לא רלוונטי, נתן פקודה למי שיכול לסגת. עזרו בין היתר לצנחניו להיחלץ גם חבר'ה מגדוד שריון 53 של חטיבה 188. יה-יה בריק ודומיהם שרדו כשבחרו לא לעשות בדיוק מה שפקדו עליהם, אלא את מה שנכון לעשות בהתאם לנסיבות בשטח.

הרמטכ"ל דדו, ולא במקרה, מקבל עם פתיחת המלחמה 3 החלטות עקרוניות נכונות.

• האחת - ריכוז מאמץ חיל אוויר לצפון: אותה קיבל כבר חצי שעה מפתיחת המלחמה.
• השנייה - העברת אוגדת העתודה של מוסה פלד לצפון. כי בסיני יש לנו 300 קילומטר עומק, אבל בגולן הסורים זרת מהכינרת. ודדו מגיב היטב למצב.
• והשלישית - החלטה אופרטיבית שלקח בעקבות לקחי כישלון התקפת הנגד ב-8.10.

[בתמונה: שריון ישראלי במלחמת יום כיפור. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

עד מתקפת הנגד הכושלת ב-8 המשיך צה"ל לתקוף בכל מה שהיה לו בגזרה, כאילו המלחמה היא המשך הימים השביעי והשמיני במלחמת ששת הימים, בהתעלם מהמציאות כהווייתה, ופעם אחר פעם התנפץ כמו דבורה מול חלון. לכן ב-9.10 מחליט דדו לשנות כיוון, במגמה לבלום ולהכיל את המצב, וללכת מעט לאחור לביסוס מגננה בסיני, עד שיתעצמו כוחותינו ותגיע השעה המתאימה לתקוף. עד ה-14 המתין, בקרב השריון המוצלח נגד דיביזיות השריון המצריות שעברו להתקפה.

אבל באוגדת שרון ממשיכים ב-9.10 כאילו לא היה ה-8.10, כאילו לא מפנימים את הסתגלות דדו למצב, וממשיכים בהתקפות על המערכים המצרים, והכול לשווא. אריק שרון, שקיבל את הפקודה לא להמשיך ביוזמה התקפית, בתחכום אופייני לא העביר אותה לג'קי אבן סגנו. אבל הוא העביר את האחריות לניהול ההתקפות באותו יום - לג'קי. ג'קי פיקד בפיקוד קדמי מתוך טנק על ההתקפות, והצליח בנוכחותו הקדמית ובאופן ניהולו את הקרב למנוע את תודעת הקריסה שחוו יום קודם כוחות אוגדה 162. כוחותיו לא הצליחו בהתקפות, אבל גם לא ניגפו. וזה גם ג'קי, שיום קודם, בהינתן הפקודה לאוגדת שרון לנוע דרומה, מונע על דעת עצמו את נטישת מתחם 'חמדייה', ובוחר להשאיר בו את גדוד הסיור. כי ג'קי מבין אינטימית את השטח ואת המצב, ונמצא שם באותו רגע, גם בפיקוד בהתקפות, גם ב'חמדייה'. הוא מבצע הערכת מצב אישית, ויודע ש'חמדייה' תהיה שטח מפתח לצליחה בדווייר-סוואר, כך היה בתכניות של צה"ל עוד לפני המלחמה. זו דוגמה ומופת למפקד בשטח שמבין מה שלא מבינים האחרים, ולמרות הפקודה לנטוש בוחר להמשיך ולהחזיק במה שיהיה בהמשך תנאי הכרחי לצליחת התעלה בתפר בין הארמיות.

וכך בדיוק ניצחו כוחות השריון את המלחמה הזו בשבילנו. כשמעתה שריון הוא לא רק ברזל, חזק ומקובע, אלא גמיש ומסתגל. וכשהם מזהים את הכורח החדש, המציאות החדשה, השריונרים מוצאים וממציאים את הדרך להסתגל לשדה הקרב. כשהשופט ברק בן אבינועם צריך לנצח את 900 הטנקים של סיסרא, הן מרכבות הברזל של יבין מלך חצור, הוא יודע שהוא לא יכול להצטייד כמוהו, ואין לו אפילו מרכבה אחת. אז הוא צריך להסתגל, ובעצת דבורה הנביאה עולה להר תבור להמתין לגשם שיתקע את מרכבות סיסרא בבוץ. זה הצליח לו, אבל לא לעולם חוסן, כי גם דוד לא היה מנצח את גוליית פעמיים. במובן מסוים את מלחמת יום כיפור התחילו המצרים והסורים בתפקיד ברק ודבורה, עוקפים בחכמה את היתרונות של צה"ל. לכן בדיוק הראשונים להתעשת הם צוותי הטנקים, והם שמפתחים טכניקות לחימה חדשות. לומדים ומלמדים אחד את השני, בחניון לילה או בצעקות כשיורים עליהם, איך לחמוק מסאגר.

זה מה שמכונה אָווּפְטְראג-טקטיק. בתרגום מילולי טקטיקה של משימה, ובמונחי צה"ל 'פיקוד מוכוון משימה.' כשסמכות ההחלטה לאופן ביצוע המשימה ניתנת לאיש שבשטח. הוא הריבון, ולו המנדט לעשות כפי שהוא מבין. זה אפילו יותר מרחיק לכת מהמצאה בשטח של טכניקות. זה אומר: קיבלת משימה? גבולות הגזרה – באיזה שיטה – הם כבר עניין שלך: לך חופש הפעולה המלא. צה"ל אימץ את תפיסת הפיקוד-מוכוון-משימה הגרמנית, אוופטראג-טקטיק, והשאיר חופש פעולה מלא לדרג השדה לקביעת שיטת הפעולה ופיתוח טכניקות הלחימה. זה מטיל חובה על דרג השדה ליצירה ודמיון של פיתוח השיטות.

אחד האנשים המובהקים להביא לצה"ל את הגישה הזו, גרמנית במקורה, הוא מהמוצלח בגנרלים שלנו, אורי בן ארי. היו עוד לפניו, למשל ירחמיאל לוקאצ'ר איש כפר גלעדי שנוסע לגרמניה לפני התבססות הנאצים ומביא ארצה לארגון ההגנה חוברות הדרכה מהוורמאכט. אחרי שגירשו אותו הבריטים באשמת קומוניזם נשלח לרוסיה נעלמו עקבותיו, ועדיין היה מהחשובים לבסס את השפעת השומר על ההגנה.

[בתמונה: שריון ישראלי במלחמת יום כיפור. התמונה באדיבות פארק לטרון. שם הצלם בלתי ידוע]

אורי בן ארי (ראו תמונה למטה) עצמו יליד גרמניה ומכיר את המסורת הגרמנית הקלאסית. בבניית חיל השריון וחטיבה 7, לקראת מבצע סיני, קורא אורי את כל הספרות הצבאית הגרמנית של מלחמת העולם השנייה. לקראת ששת הימים נוסעים גם טליק כמפקד גייסות שריון ויצחק זמיר כראש מה"ד במטכ"ל למערב-גרמניה ללמוד מניסיונם של אלה, בהבנה שהמערך שנבנה מולנו בסוריה ומצרים הוא רוסי-סובייטי כבמזרח-גרמניה. בניגוד להנחה הרווחת, התפיסה הגרמנית הקלסית לא מסתכמת בציות עיוור, שלבדו לא יכול להסביר את הצלחתם. הצלחתם נעוצה באותה תפיסה דיאלקטית, בסנתוז הטוב בשני העולמות שנתפסו דבר והיפוכו, בשילוב בין ציות עקבי לשיטה לבין הותרת מרחב וחופש פעולה לגאונים כגון רומל לעשות מה שהם מוצאים לנכון.

*  *  *

התעוזה לפעול על סף כיתור היא המרכיב המשמעותי השני של הרוח הצנחנית, וגם היא פועל יוצא של הנחת המוצא לצנחן – הסמכות הנתונה למי שנוחת ונמצא לבדו בשדה הקרב.

כוח צנחנים, בהיותו מושלך לפעולה לעומק מערכי האויב, מוטל לשם בכוונת מכוון לפעול במצב כיתור. כי בעצם השאלה מי מכתר ומי מכותר היא בין היתר state of mind עניין של נקודת מבט. כאן מתבלטת הנכונות של צה"ל בקרב הצליחה לפרוץ כירורגית בגזרה צרה, בקילוחים דקים, במאמץ ממוקד, בתפר בין הארמיות 2 ו-3. הייתה כאן נטילת סיכון מודעת לסכנת כיתור: המפלח החודר מכותר מכל עבריו מלבד זה שבא ממנו, ובבחירתו להיכנס מיוזמתו כלשון יבשה לים אויב, פתוחה בפני האויב הבחירה אם רק לנתק אותו לחלוטין, או להשמיד. אבל אם הדברים עולים כהלכה, עולה בידי המסתכן הפורץ המפלח להשיג הישגים רחב היקף ומכריעים. ביכולתו לפגוע פגיעה אקוטית שמייצרת שיתוק והכרעה בצד האויב גם מבלי להזדקק לכבוש את כל השטח. הבחירה לחדור לעומק האויב גם עשויה להביא את כוחות האויב להחליט על דילוג לאחור מחשש איום הכיתור, כי הוא עצמו לא רוצה להיות מאוים בכיתור, ומעצם נוכחות המתקיף מניח שהוא תחת איום. למפלח זהו חיסכון גדול בזמן ובמשאבים, ומתוך החשש של האויב לאיום הכיתור גם ניתן להשיג אובדן יוזמה לאויב - באופן המונע ממנו לתקוף אותנו בכוחות גדולים ולכתר אותנו.

[בתמונה: אל"ם אורי בן-ארי בזחל"ם הפיקוד של חטיבת הראל במלחמת ששת הימים. התמונה היא נחלת הכלל]

לכן, במידה רבה שאלת היוזמה היא שקובעת מי יכתר את מי. ובהשגת כיתור ארמייה 3 דדו השיג את ההישג המערכתי שביקש, הפסקת אש בתנאים של תמונת ניצחון. הגרמנים עשו זאת לאורך כל המלחמה, גם בהתפשטותם מערבה בארדנים למשל, גם בחזית הרוסית. הם בנו כוח-מחץ, שבו חלק מן השריונאים היו גם צנחנים, כדי שבמידת הצורך יוכלו להחליף משימה, בדיוק מתוקף אותו הלך רוח סתגלני. הכוח לומד את המציאות מתוך החיכוך, ומתגמש לפתרון המתאים. וכך כמופת עילאי פועל גם רמי מתן, מ"פ שריון ביום כיפור.

בלילה הראשון לקרב הצליחה ב-15 לחודש חודרת חטיבה 14 שלנו לעומק הדיביזיה המצרית, בפעולה שהיא מופת להתקפת לילה משוריינת בתנאים כמעט כאוטיים. ובאותו לילה רמי מתן, מ"פ מצטיין לאורך כל המלחמה, שלא קיבל צל"ש אחריה כי סירב לכך בוועדות הצל"שים, מקבל פקודה מפורשת לא לחזור לחפש נעדר מטנק שנפגע בלב המתחם המצרי. הוא לא מציית לפקודה, חוזר לעומק השטח עם הטנק, ובחזרה בתוך המתחם המצרי מסתובב בין הכלים הבוערים לחפש. שם הוא גם מוריד את התותחן שלו, ברטי אוחיון - לימים ניצב במשטרה, ושניהם מחפשים, ברטי ברגל ורמי עם הטנק. עוברים בין הפצועים והגוויות הפזורות, שלנו ושלהם, אפילו לא יודעים איך קוראים לפצוע שהם מחפשים. וברטי שואל, 'יש כאן יהודי? יש כאן יהודי? עד שמישהו מרים את היד ועונה 'כן, אני יהודי, קשה להיות יהודי.' וכך מצילים את יפתח יעקב, בנה של רחל יעקב, אחותו של יצחק רבין, כשהוא נגרר אך בקושי לטנק. בכך מדגים רמי החלטה עצמאית, לקיחת אחריות, וביצוע בתושייה.

*  *  *

את כל זה לא הבנו במלחמת של"ג ב-82. משהו השתבש בדרך.

הכשל של רפול ושרון לא היה בעצם החלטתם ליזום מלחמה, אלא באי הרגישות לחובתם להכין את העם והצבא למלחמה כזו. לכן פוליטית וחברתית נתפסה אז המלחמה כגחמה פוליטית של הליכוד, כש-90% מהמג"דים במילואים היו אנשי התנועה הקיבוצית. והמג"דים בשל"ג, הם מפקדי הטנקים, המחלקות והפלוגות של כיפור.

בטלטלה שהתחוללה בחברה הישראלית אחרי המלחמה סאדאת השיג את מה שביקש. סאדאת לא קיווה לכבוש את ישראל, רק לטלטל ולזעזע את תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ככתוב בהגדרת המטרה בפקודה שירדה ב-1.10 לכוחות המזוינים:

'... לערער את תורת הביטחון הישראלית, על ידי ביצוע פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים: במטרה להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר, וכדי לשכנע אותו שהמשך כיבושה של אדמתנו תובע מחיר גבוה מדיי בשבילו. וכי על כן תורת הביטחון שלו, הואיל והיא מבוססת על הטלת אימה פסיכולוגית מדינית וצבאית, איננה מגן פלדה שאין להבקיעו...

ערעור על תורת הביטחון הישראלית יכול להביא... פתרון של כבוד למשבר המזרח התיכון.'

[בתמונה: הצליחה. צילום: רון אילן,לע"מ]

כמו ניסיון פוטין לקעקע את ארצות-הברית, לא בכוח הזרוע והחרב אלא בשתילת רעיונות וסוכני שינוי מערערים, גם סאדאת (ראו תמונה משמאל) יצא לריצת מרתון לטווח הארוך. ואמנם, בטווח הארוך הביאה המלחמה לסאדאת הסכם השלום שהשיב לו את סיני וביצר את עוצמת מצרים במרחב.

[בתמונה משמאל: נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, במדים. התמונה היא צילום מסך מסרטון הוידאו: اغتيال الرئيس المصري محمد أنور السادات - ذاكرة في التاريخ - في مثل هذا اليوم -6- 10-2017]

במקביל, החלה בחברה בישראל תנועת לוחות טקטונית, כמו ביצירת קו השבר הסורי-אפריקני.

גם בקרבנו נבקעו סדקים באמון הדרג הטקטי בפקודות הפיקוד העליון.

זה לא שהמג"דים לא רצו או לא ידעו להילחם, ההפך. הם רק לא רצו לעשות זאת בנסיבות בהן מוטל ספק בהכרח המלחמה. בצדק החליטו להיות זהירים, במקום לשוש אלי קרב.

וכל זה, כי לא עיכלנו את המלחמה.

לא השכלנו לחבר בחזרה את השטח אל הפיקוד.

לא השכלנו להשיב את אמון העם במנהיגות.

וזו המשימה האמיתית.

*  *  *

יש לתת לדרג השדה שותפות באחריות, ולהקשיב להם.

המערכת יכולה לקבל את זה רק כשהיא מבינה שעליה להתקיים ולהגיב להתהוויות בלתי צפויות, ל-emerging phenomena היא התופעה הנובעת ומתעצבת לראשונה לנגד עינינו. ואם לא, אין עתיד למערכת שלא יכולה לקבל את האלתור, את כושר השיפוט של האנשים בשטח. מערכת שדורשת שליטה טוטלית שמוחזקת בדרג הפיקוד הגבוה בלבד, מחסלת את שיקול הדעת של האנשים בשטח, ואת עצמה מדעת. זה מה שמכונה הורות הליקופטר. או חנק ושיתוק במערכת זוגית.

אנחנו צריכים לטפח את הבנדיטיות במובן הטוב, האומץ לשבור מוסכמות, והנחיות ולחשוב מחוץ לקופסה.

ואת אותה הסתגלות שאנחנו דורשים מהחייל, למצבים משתנים ובלתי צפויים, אנחנו צריכים לזכור לדרוש גם מעצמנו כעם.

התרגלנו במחצית הראשונה של חיי המדינה למלחמה הסטנדרטית והקצרה, עם מבחן תוצאה מידי. ניצחנו כבשנו ושרדנו, או הפסדנו ואבדנו. אבל בעוד שמלחמה זו התחלפה בעימות מוגבל וארוך-טווח, אנחנו עדיין שופטים אותה באמצעים הישנים. והרי בלחימה החדשה משקל הפעולה הטקטית לכשעצמה קטן, וגדל משקל הממד הסימבולי, מה שמתקבל כתמונת ניצחון. לכן על כולנו להסתגל לאופי התוצאות החדש של פעילות כוחותינו, פעולה צבאית כבר לא מייצרת תמונה אחת ברורה, אלא בונה תהליכים ומגמות לטווח הארוך, ולכן גם התפוקות ייבחנו רק בהמשך, כלומר מבחן התוצאה הוא בטווח הארוך. אין יותר אותו זבנג-וגמרנו, גם אם טבעי לערוג אליו.

וקריאה נכונה של המציאות, של ההוויה המשתנה, דורשת גם תזמון נכון לניצול ההזדמנות.

בחורף 90 אני מקבל חטיבת שוטים, בקיץ 90 נכנס סדאם חוסיין לכוויית למה שיהפוך החל מינואר 91 למלחמת המפרץ הראשונה. אלוף הפיקוד יוסי פלד שואל אותנו מפקדי החטיבות באוגדה 319 בתחקיר על תוכנית מבצעית של חדירה לעומק סוריה, מי מרגיש שהחטיבה שלו מוכנה למשימה, הכוללת חדירה לעומק דרום סוריה, וחדירה דרומה עד אזור ה-H-ים במערב עיראק, הם שדות השיגור על ישראל. אם הייתי מבצע הייתה היום תמונה שלי בפורט-נוקס. כולנו התאמנו את אותם אימונים. אחד המח"טים הסביר שצריכים אימון מודל לתנועת הלילה הארוכה. ואני אומר – אני עושה את זה. כי אני מאמין באנשים שידעו להסתדר. ואני יודע: עד שנגיע למוכנות 100% - נאבד את ההזדמנות.

.

לכן הגמישות לניצול הזדמנויות היא בסביבות 60-30% מוכנות, ומסתדרים בתנועה.

ולכך צריך אנשים עם כושר הסתגלות מצבי מאוד גבוה, כשלעתים המתאים למשימה אינו החניך המצטיין, או הטכנוקרט המומחה בדבר יחיד, אלא דווקא המסתגלים שבראייה הוליסטית בהקשר הנסיבתי מגיעים לתוצאה סבירה טובה בלבד, אבל יודעים לעבוד עם יותר מכדור אחד באוויר ומלהטטים במיומנות בין משתנים וצרכים שונים.

לכן, כשאני מפקד חטיבה, אוגדה או אלוף, אני שמח ורגוע כשבכל שדרת הפיקוד עובדים איתי מג"דים, מ"פים, מ"מים בוגרי מלחמת יום הכיפורים. אלה לא רק עם אנשים עם יכולת, ורבים מהם גם מצטיינים כשלעצמם, אלא גם אנשים שעברו חישול אש ופלדה ולמדו להסתגל בעצמם למצבים משתנים. הם שרדו את המערכת המוסדית, הצבא, בחוויה עמוקה של ניכור. אישית אני גם חושב שרובם לא סובלים מהטראומות שחוו, ושמאוד הצליחו בחיים.

ניצול הזדמנות ברוח הצנחנית-שריונאית יכול להתקיים רק כשהכוח אמנם מוכן למשימה, ומפקד הכוח הוא שיודע לקרוא את המצב ומוכנות אנשיו. יאנוש היה מפקד שריון מעולה ורב זכויות, איש שכולו עוצמה, עד כדי טירניות. בצד החיובי אנשיו פחדו ממנו יותר מהאויב, אף אחד לא שאל שאלות כשפקד להסתער. מצד שני, היה קשה יותר לעמוד נגדו, גם כשהיה צריך. האלוף אוּרי שמחוני, אותו קצין אג"מ פצ"ן מוצלח ביותר במלחמה, שחישב מסלול מחדש לאוֹרי אור ובמחי החלטה ולחימה קשה הצילו השניים את הגולן, קיבל אחרי המלחמה פיקוד על חטיבת גולני, בתנאים קשים ביותר, אחרי קרב החרמון. כשהגיע יאנוש כמפקד אוגדה 36 למוצב בקצה המובלעת, הוא פקד על אורי שמחוני שסיירת גולני שלו תבצע פשיטה עוד באותו לילה על מוצב סורי ממול. קודם כבר הדיח רפול את מפקד הסיירת על כישלון במשימה דומה.

אורי הודיע ליאנוש שיבצע את המשימה – אבל לא הלילה.

יאנוש ענה ב-3 מילים: 'אז אתה מודח.'

אורי הרים טלפון לרמטכ"ל החדש מוטה גור, שביקש מאורי להעביר את השפופרת ליאנוש והעמיד אותו על מקומו: 'תקשיב לו, הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא יעשה את זה יותר טוב משאתה מקווה אם רק תקשיב לו.'

[בתמונה: יאנוש - "אז אתה מודח!"... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

הכול תלוי בנסיבות. אני בחרתי בשיחה עם יוסי פלד להעריך שהחטיבה שלי מסוגלת ומוכנה לביצוע גם בלי תרגול מודל מלא, ואורי שמחוני בנסיבות שונות בתכלית בחר אחרת. הכול לפי הנסיבות, העיקר שמתקיים למפקד שיקול הדעת המלא, ומתקיים שיח פתוח עם המפקדים.

כשב-10 לחודש מקבל בר-לב את הפיקוד על חזית הדרום, והוא פוגש את המח"טים של אוגדת שרון, שרון מודיע לבר-לב שהוא רוצה לצאת להתקפה מערבה לכיוון האגם המר, '... לטאטא את הדיביזיה הצפונית של ארמייה 3'. 'לטאטא את הדיביזיה' הוא ביטוי שגור במושגי ששת הימים, שמניח שבעצם הגעתך ונסיעתך בשטח האויב ניגף. אבל המח"טים שלו אומרים – ממש מולו, במעמד השיחה – 'אנחנו לא מוכנים. ולא ממליצים לבצע. זה מהלך שיעלה מחיר כבד ולא יביא תוצאה משמעותית.'  שואל בר-לב את ג'קי, סגן מפקד האוגדה, שהוא מאוד מעריך, מה דעתך? וג'קי אומר – 'אם זה מה שהמח"טים אומרים, צריך להקשיב להם.' זו החשיבות הדגולה של סגן, להיות למפקד נקודת משען ביקורתית, לא טכנית. כשבאתי להיות סגן מפקד אוגדה 36 הגיע לתת לי שעור מהו סגן אהרון דוידי, שהיה בצנחנים תחת שרון אחרי האיחוד עם ה-101, וביום כיפור התנדב להיות סגן לרפול. והוא לימד: סגן צריך לדעת לצמצם את הנוכחות שלו כדי לתת למפקד את הבמה, אבל לקחת את הבמה במלוא הנפח ובנוכחות מלאה כשהמפקד מתעייף או טועה. וברוח זו גם פועל ג'קי, ושרון מסתכל על ג'קי, ושרון כועס. כי ג'קי מדבר אמת, ובאומץ.

בר-לב מופתע - ומקבל. גם שרון מקבל, למרות שלא דיבר איתו כל יום המחרת.

צריך להיות כל הזמן שיח.

פיקוד הוא שיח.

[בתמונה: אריאל שרון, חיים בר-לב ומשה דיין, במהלך מלחמת יום הכיפורים. צילום: יוסי גרינברג, לע"מ]

זה הסיפור שלי. וזו משנת הפיקוד שלי. אולי נותבתי אליו מלכתחילה, אולי היו אלה נסיבות. בכל מקרה התגלע שזו הייתה עיקר תרומתי לביטחון ישראלי. לחנך אנשים לחינוך ולעצמאות ולשיקול דעת. אבל כשאנחנו שואלים את עצמנו שאלות מסדר גבוה יותר, שאלות מֶטָה, על נרטיב העל, כגון 'מה לאומי בביטחון הלאומי', התשובה לא יכולה להישאר בגדר הידע הטכני, כמו איפה להציב את הגדר, כלומר בתחום הביטחון. זהו רק אמצעי, אינסטרומנט, לתכלית נעלה יותר. ומהי? מה מכילה אותה שיבת ציון? זה המונח התשתיתי, השאלה היסודית האמיתית שמוטלת לפתחנו, זה הלחם-והחמאה שעוד לפני הלחם והריבה ושאלות הנשק, הגבולות והכלכלה.

איזה תוכן ממשי, לשם איזו הווייה, מהו האופי הערכי? ולשם מה?

כמג"ד 75 בחטיבה 7 הייתי אצל רבין בריאיון אישי ב-87, עוד לפני האינתיפאדה.

הסברתי שלא יהיה נכון להמשיך בתפיסת ההגנה הקודמת כמו יום כיפור, הגנה קשיחה על קו המגע. בפריסה מחדש לאחר המלחמה, עם הסכם הפרדת הכוחות בגולן, בתחילת 1975 גדודי הטנקים תורגלו שוב ושוב בתנועה לקו העמדות בפריסת כל הטנקים בקו הקדמי, ללא עומק ועתודה וללא רשות לתמרון לאחור. כאילו לא היה כיפור. נכון שמפקד טירן יעדיף להחזיק אצלו את המושכות במקום לתת אותן לאנשים בשטח, בהנחה שהוא יהיה זה שייתן את הפקודה ברגע הנכון, ושבלעדיו הם עלולים לסגת. אבל מה אם לא יקבל את הדיווח במועד? או שלא יהיה מי שידווח? או פשוט יתקיים קצר בתקשורת?

היה לי בראש גם משחק מלחמה שנערך בחטיבה 7, עם ההיערכות המחודשת בחורף 1975, בנוכחות מפקד האוגדה יאנוש ושר הביטחון שמעון פרס. לאחד המ"מים הוצג תרחיש: 'מחלקת הטנקים שלך בקו העמדות. נפגעו לך כל הטנקים. יש לך פצועים. טנק אחד עם צריח מושבת אבל יכול להמשיך לנוע. מה תעשה?' הוא אמר שיאסוף את הפצועים לטנק שיכול לנוע ויפנה אותם לתאג"ד. פה יאנוש התערב, בדיבור החתוך והנחרץ: 'טנקים לא נוסעים לאחור. גם אם יש פצועים. שימותו! אם טנקים יתחילו לנסוע אחורנית, זה ישפיע על אחרים, וכל קו ההגנה עלול להתרסק.' גם העיקרון שגוי, וגם רוחו, שלא מותירה את הגמישות הנחוצה לדרג השטח לפעול כנדרש להבנתו. את אותה רוח ריכוזית עד אבסורדום ראיתי אצל יאנוש אפילו במחיר הפרת אותו עיקרון צבאי להתבצר בכל מחיר בקו הקדמי.

יאנוש הבין היטב שיכול להתפתח מצב מבצעי המחייב תמרון לאחור.

בשנת 1980 בתרגיל הגנה אוגדתי הייתי קצין אג"מ של חטיבה 7.

כשהמצב התרגילי בהגנה הלך והסתבך, יאנוש אלוף הפיקוד הגיע לשטח, עלה על נגמ"ש הפיקוד של מח"ט 7 איתן קאוולי, וביקש סקירה על תמונת המצב. בהסתייגות האופיינית ובהתבטאות של מורה קפדן סימן על המפה קו עמדות אחורי בקו ציר המפלים, ואמר למח"ט: 'אם לא הבנת – זה העיתוי לדלג לקו הגנה אחורי.' אלא שאת ההבנה החשובה הזו יאנוש הקפיד לשמור רק לעצמו. לכן ניסיתי להסביר לרבין: 'עד להגעת כוח המילואים, כ-24 שעות, הגדוד שלי לבדו בכל דרום הגולן. אם אדרש לעמוד בקו קדמי ללא מרחב החלטה לתמרון לאחור, אין מאחוריי קו הגנה שני, וכל המערך עלול להיפרץ ולקרוס.'  רבין התקשר לדן שומרון ומספר לו – 'יש פה מג"ד שמתלונן שכל תפיסת ההגנה שלנו לא למדה כלום מיום כיפור, מה אתה אומר?' דן שומרון מאמת ועונה: 'כן, הוא באמת בחור חושב. לפעמים יותר מדיי. אבל הוא בסדר, הוא גם יעשה מה שיגידו לו.' לקח זמן מה, ולבסוף כניסתם של רבין לתפקיד ראש הממשלה, וכניסתו של איציק מרדכי לתפקיד אלוף פצ"ן. אז שופרו הדברים. כמעט 20 שנה מהמלחמה.

ולמה בדיוק היה חשוב לרבין לדבר איתי?

כי הוא פלמ"חניק. וגם הוא מכיר בנחיצות החיבור לשטח והענקת חופש פעולה ומחשבה לקצינים בשטח.

זו הבנדיטיות הברוכה.

לכן גם בכיס תודעתו מונחת אׅמרתו של נפוליאון, שמוכרת לנו דרך יצחק שדה:

בתרמיל החייל מצוי שרביט המרשל.

וברוח זו אני מבקש לסיים בהדגשה והקדשה.

על שבכיפור ניצלנו כשהשריונאים, מממשי רוח הלחימה הצה"לית,

שלפו בעוז מהתד"ל - את מטה הגנרל.

[בתמונה משמאל: יצחק רבין - הבנדיטיות הברוכה... התמונה: דובר צה"ל]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מלחמה: אירוע כאוטי שיוצא משליטה, ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), תורת לחימה - דוקטרינה, ייצור ידע, 25/7/15.