המאבק הישראלי בגל הטרור החדש חייב להכיר כי המענה אינו יכול להיות טכני בלבד.

מלכתחילה לא הייתה הגדר יכולה להעניק חסימה הרמטית של חודרים בלתי מורשים. חייבים להבין משמעותה המבצעית של גדר לאורך כשבע מאות ק"מ: גדר שאינה נשלטת לאורכה בסדר כוחות רחב בפעילות רציפה, אינה יכולה לחסום דרכם של אלה החפצים לעבור דרכה. לצה"ל ולמשטרת ישראל לא היה אף פעם סדר הכוחות הדרוש לכך.

כשתוקפים אותך, אי אפשר על העת רק להתגונן. העיקר הוא, שסוף סוף אחרי שנים של פאסיביות, קיפאון וסטגנציה, ניקח יוזמה, בתחום הלגיטימי ביותר שיש: ההחלטה מי יישא נשק במדינה ריבונית!

רגע לפני שתאבד את שארית סממני ריבונותה, בנגב בגליל ובערי ישראל, מדינת ישראל מחויבת למענה מערכתי מקיף למול האיום. חייבים להכיר בכך שמדינת ישראל במשבר ביטחוני. אבל, במשבר זה טמונה גם הזדמנות; וראוי למצות אותה לחילול שינוי רחב להשבת כבודה עצמאותה וריבונותה של מדינת ישראל.

בגולה נהגו היהודים, לקראת יום חגם של נוצרים או מוסלמים, להיכנס לחרדה. אנחנו בטיפשותנו מייצרים פה את אותו דבר. הולך להיות פה רמדאן ואנחנו בחרדה. אנחנו בעלי הבית. שהם יהיו בחרדה; ושנביא במעשינו לידי ביטוי את התודעה, ששעתם לא הגיעה, וגם לא תגיע! 

הגיעה השעה להכיר כי בנגב מתרחשת מלחמת עצמאות מחודשת על ריבונותה של מדינת ישראל. ממשלת ישראל וכוחות הביטחון נדרשים למערכה מקיפה וממושכת, באמצעות כל כוחות הביטחון ובכללם יחידות צה"ל. במערכה הזו גם לממדים כלכליים יש תפקיד, אבל הם חייבים להשתלב במאמץ ביטחוני מקיף, לתקופה ארוכה.  

אזרח איננו יכול לקבל שוטר או חייל צמוד שיאבטח אותו בשגרת היום יום שלו, וביטחון אישי ולאומי - כמו גם ריבונות - אינם מושגים רק על ידי צבא ומשטרה, הזקוקים לשותפות האזרחים!

הפוגרום שביצעו הפלסטינים בתושבי עוטף עזה ב- 7 באוקטובר 2023, החזיר בבת אחת את זיכרונות השואה, שיהודים לא חוו מאז 1945: התעללות באנשים, עריפתם, אניסתם ושריפתם בחיים... דומה כי הפלסטינים, בדומה לנאצים, 'פתחו חשבון' ארוך שנים עם העם היהודי, שלא במהרה ימחה. הם הפכו בכמה שעות לעמלק, ככתוב: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור" (שמות, י"ז).