בשיח הציבורי בישראל עולה ביקורת נגד צה"ל שצמצם כוחותיו ברצועת עזה וכביכול עצר את מומנטום המלחמה. לנוכח ביקורת זו ראוי להסביר את היתרונות הטמונים בשינוי צורת הפעולה של צה"ל. צמצום משמעותי של היקף הכוחות, מותאם לסיכוניי לחימת הגרילה, הכרוכים בשהייה ממושכת ומקובעת של כוחות צבא במרחב שנותר רווי באמצעי לחימה. בנוסף, דווקא מה שנראה על פניו כנטישת צה"ל את המרחב במרכז העיר עזה, חולל את התנאים לפשיטה מהירה וממוקדת בתנאיי הפתעה, על ביה"ח שיפא...
בסיס איראני ביו"ש אינו תרחיש מופרך, אם ישראל תיסוג מבקעת הירדן. אם מנהיגי מפלגות המרכז יכירו בתובנה הזו במקום לאמץ תוכניות שמקורן בתוכנית קלינטון - הם יוכלו לחולל שינוי דרמטי. התומכים בוויתור על הבקעה לא מכחישים את האינטרס הביטחוני. אלא שתקוות השלום גברו אצלם על השיקולים הצבאיים. בכיר בצה"ל אמר בזמן קמפ דיוויד כי מדובר ב"תועלת שולית", שאינה שקולה למצב של הסכם קבע.
המאמר מציג מערכת יחסים בין דרג מדיני לדרג צבאי. אחת כזו, שכל אחד מאיתנו יכול לגזור ממנה את לקחיו לימינו אלה, והכל בעיני המתבונן. קרבת דם מחברת בין דוד המלך ליואב בן צרויה, שר צבאו, נאמנו הגדול ומשענתו לאורך כל ימי מלכותו. והנה, דווקא הוא מסיים את חייו בדרך טראגית, ומוצא להורג כאויב מלכות שלמה...
מרגע שמלחמה נפתחת המציאות כולה הולכת ומשתנה. משתנים גם התנאים בהם הוגדרו מטרות המלחמה. מי שנצמד למטרות המלחמה למרות ההשתנות המקיפה, עלול להוביל לתבוסה אסטרטגית. מה שחשוב לישראל בסיום המלחמה הוא חידוש ריבונותה, שיבת התושבים למרחב הגבול, בצפון ובדרום, שימור אחיזתה במרחבי ההתיישבות ביו"ש ובירושלים. בתוך כך, חיזוק הלכידות הפנימית ושיפור דימוי העוצמה הצבאית וחופש הפעולה האסטרטגי. לא מבחן טכני של עמידה במטרות המלחמה יקבע את מצבה של ישראל בסיום המלחמה.
במקום לאפשר מהלך שקט של שינוי מגמה בגיוס בני נוער חרדים שבחרו להתגייס, התמקדו בהכרעה חוקית ומקיפה של הסוגייה, מה שבין היתר האט תהליכים שכבר החלו להתפתח במהלך השקט. סוגיה שמראשיתה הייתה סבוכה, הלכה והסתבכה יותר...
הציפייה ישראלית מכוחות הביטחון - לשליטה כירורגית במצבי לחימה גם כשהם כאוטיים במלוא הממדים - היא מופרכת. היגיון חירום שונה במהותו מהיגיון שגרה, היכולת לגישור שיפוטי בין הגיון השיגרה - הכפוף לתקדימים מוכרים - לבין הגיון החירום, שכרוך מיסודו בנסיבות חסרות תקדים בעליל. האלוף גרשון הכהן על פרשת תא"ל ברק חירם.
השינויים באופייה של המלחמה, שליטתם הטופוגרפית של שטחי יו"ש על מישור החוף, ואי יכולתם המובנית של כוחות בינלאומיים לספק את הביטחון הנדרש לישראל מחייבים, במילותיו של ראש הממשלה רבין, כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". עיקרון זה כאינטרס ביטחוני לאומי מהמעלה העליונה, חייב להנחות את מממשלת ישראל מתוך הסכמה ציבורית רחבה מאוחדת בין ימין לשמאל.
אויבי ישראל בכל הזירות מתכוננים למלחמה לאין קץ. הם יודעים כי חיילי צה"ל יכולים לנצח בקרבות מקומיים, אבל במתווה הכוחות האזורי העומד לרשותם - מזירות הגבול עד לעומק עיראק - הם בוטחים ביכולתם, למנוע ממדינת ישראל את היכולת להביא את המלחמה לידי סיום רצוי, שמשיב לה את הכבוד הריבוני ואת הביטחון הקיומי. לכן, נדרש סיפור חדש של מאמץ לאומי לקיום משגשג הנתון ללא פתרון, תחת איום מלחמה פעיל ומתמיד. הסתגלות זו משמעה, שמדינת ישראל נדרשת להתחיל מחדש את סיפור הקמתה ועצמאותה.
אומה נבנית על המוכנות של אנשים לאחד את כולם למעשה משותף, ופרשת תרומה עוסקת בנתינה של הפרט למען הקולקטיב. כשאדם מוצא משהו שבו הוא תורם לאחרים הוא מעצים את עצמו ולהפך: כשמופר האיזון בין נתינה לקבלה והוא רק מקבל, הוא נחלש.
לנוכח תקיפות הטילים האחרונות על קריית שמונה וצפת, רצוי לנתח את האופן המיוחד שעושה את נאסרללה לאיום כל כך מסוכן לקיום מדינת ישראל. הוא מסוכן לא רק בתוקף עוצמתו הצבאית, עם היקף טילים ורקטות ארוכות טווח שיש רק למעצמות. הוא מסוכן בעיקר מתוך תחכום התנהלותו האסטרטגית.
