[בתמונה: ציורי התנ"ך: בני ישראל מביאים תרומות עבור המשכן וכליו. ציירה: אהובה קליין (c)]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

עודכן ב- 3 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשות ויקהל פקודי המסיימות את ספר שמות, חוזרות בפירוט רב שוב על מעשה המשכן. חזרה זו לכאורה מיותרת. ברם, בדברים הבאים נראה כי יש בחזרה זו תובנות רבות ומפתיעות גם לזמננו אנו.

בתיאור המשימה להקמת המשכן, מדגיש המקרא בצורה מובלטת את עשייתן של הנשים בהקמתו, כפי הנאמר: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם לה'... וְכָל אִישָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ... וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים... כָּל אִישׁ וְאִישָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם... וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִישָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה"[1]. ללמדנו כי עשיית המשכן אינה פעולה גברית או מגדרית אלא שייכת בכולם.

הפסוק האומר כי "ויבואו האנשים על הנשים", זכה לפרשנות ענפה. המדרש מבאר זאת באופן המפתיע הבא: "שמחו כל ישראל במלאכת המשכן, והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות... 'ויבאו האנשים על הנשים' - שהיו דוחקות זה על זה ובאים אנשים ונשים בערבוביא" [2] כלומר, לא תמיד הפרדה מגדרית היא נכונה. במעשה המשכן היתרון של העשייה המשותפת הביא לתוצאה הראויה והנכונה.

"כאמור הפסוק האמור, זכה לפרשנות רבה. אברבנאל [3] על אתר, אומר על כך את הדבר הבא:"ויבואו האנשים על הנשים - להגיד שהנשים באו בנדבה ראשונה ונתנו תכשיטיהן נזמיהן וטבעותיהן מיד, והאנשים נטפלו להן".  הנשים לא רק שהיו שותפות מלאות במעשה המשכן, אלא הובילו בכל הקשור לקול הקורא של משה, שביקש מכל העם לתרום לעשייתו.

לפי מהלך הדברים ובחירתו של משה כמנהיג העם, היינו מצפים שמשה בעצמו יבצע את מלאכת המשכן ולא היא. משה אמנם מצווה על ידי האל אודות תוכנית המשכן וכליו, אולם על המלאכה עצמה הופקד בצלאל.

המינוי של זה האחרון אינו עובר בשקט לפי דברי המדרש הבאים:" ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם... זהו שנאמר:  ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם. בשעה שאמר הקב"ה למשה בהר על מלאכת המשכן... אמר משה: ריבונו של עולם מי יעשה כל זאת? אמר ליה ראה קראתי בשם בצלאל.
כשירד משה אמר להם לישראל: כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן קרשים מזבח ושולחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל.
התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו. משה – מלך; אהרן אחיו – כהן גדול, בניו – סגני כהונה; אלעזר – נשיא הלוי; בני קהת – נושאי המשכן; וזה – שליט על מלאכת המשכן, כל הגדולה הזאת מבקש משה לכוון.
אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם: ראו קרא ה' בשם בצלאל. לקיים מה שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים – זה בצלאל שאמר הקב"ה ראו קרא ה' בשם... ואדם אלו ישראל, שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" [4].

המדרש מבחין בביקורת הסמויה של הפסוקים אודות מינוי זה. היות ובצלאל הוא קרובו של משה, ובני ישראל דעתם אינה נוחה מכך, אומר משה באופן מפורש - הבחירה של בצלאל הינה בחירה אלוהית. אין כאן העדפה משפחתית או מתן תעסוקה למקורבים. ללמדנו, שכל פרנס שמתמנה על הציבור, יש לדעת בבירור שזכייתו בתפקיד נובעת  מהתאמתו האישית וכישוריו לתפקיד, ולא היותו מקורב לבכירים במערכת השלטון.

פרשת פקודי המסיימת את ספר שמות, מסכמת בכתב כמויות את מלאכת המשכן. סיכום זה טומן בחובו מספר עקרונות שיש בהם טעם רלוונטי גם כיום.

[בתמונה: ציורי תנ"ך: המנורה במשכן. ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

על פי הפשט, משה סוקר את התרומות שנתקבלו כדי לתת סיכום פומבי לכך. המדרש רואה בשקיפות זו את הטעם הבא: "... ומשה נתן חשבון מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר "והיה כצאת משה... יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה".ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: "ראה צוארו, ראה שוקיו אוכל משלנו, שותה משלנו, וחברו משיבו: "ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, - מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר. כששמע כן, אמר: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". כיון שנגמרה, אמר להם: "אלה פקודי המשכן"[5].

אין זה סיכום שמגיע ללא סיבה או תכלית. יש כאן הוראה והנחיה ברורה למנהיגי העם לנהוג בשקיפות מוחלטת בכספי ציבור, ולהראות לאותו ציבור כי כספו קיים ומוצא באופן נכון ומושכל.

בסוף מעשה המשכן כבוד האל יורד ושוכן בתוכו. והרי זה דבר לא מובן שהאל הרוחני משרה את כבודו במקום גשמי ומצומצם? על כך אומר הרמב"ם את הדברים הבאים:" ... מלא הוא שם משותף (שם עם משמעויות שונות), אשר בעלי-הלשון   משתמשים בו לגוף השוֹרֶה בגוף אחר וממלא אותו: ותמלא כדה (בראשית כ"ד, 16); מלֹא העֹמר לאחד, וכמותם רבים. הוא גם משמש במשמעות של גמר זמן-מה קצוב וסיומו: וימלאו ימיה (בראשית כ"ה, 24); וימלאו לו ארבעים יום (שם, נ', 3). כן הוא משמש במשמעות שלמוּת המעלה ותכליתה: ומלא ברכת ה' (דברים ל"ג, 23); מִלֵּא אֹתם חָכמת לב (שמות ל"ה, 35); וימלא את החָכמה ואת התבונה ואת הדעת (מלכים א', ז', 14). במשמעות זאת נאמר: מלֹא כל הארץ כבודו (ישעיה ו', 3), ופירושו: כל הארץ מעידה על שלמותו כלומר, מצביעה עליה. וכן דברו: כבוד ה' מָלֵא את המשכן (שמות מ', 34). כל לשון מליאה שאתה מוצא אותה מוסבת על האל היא במשמעות זאת, ולא שיש גוף הממלא מקום"[6].

לפי דברי הרמב"ם, היינו יכולים לחשוב ולטעות כי האל ממלא פיזית את מקום המשכן ולא היא. הפסוק "וכבוד ה' מלא את המשכן", פירושו אם כן הוראה על שלמות ודבר מרומם ונשגב. אין הכוונה כאן כלל ועיקר שגוף אלוהי ממלא את המשכן כפי שניתן היה לחשוב. ולפי פרשנות זו, חשיבותו של המשכן אינה קשורה רק לשכינת האל בתוכו אלא בעיקר למעשיו של האדם.

אחרית דבר

מעשה המשכן רחוק לכאורה שנות אור מהתפיסה של האדם המודרני. אולם למרות זאת, עקרונות של שיתוף מלא של נשים, שקיפות שלטונית ופירוש ראוי אודות השראת השכינה נלמדים דווקא מעשייתו. הנה כי כן, הרלוונטיות של מעשה המשכן קיבלה צורה ופרשנות חדשה המותאמת היטב לזמננו אנו.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים של פרשת פקודי, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל.

מקורות והעשרה

• פנחס חזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.
• אבי הראל (2017), כרובי המשכן ופרשנות הרמב"ם, 2/3/17.
• אבי הראל (2017), כרובי המשכן ופרשנותו של ר' משה נתן, 27/2/17.
• אבי הראל (2016), מהות חטאם של נדב ואביהוא בחנוכת המשכן, 28/3/16.
• אבי הראל (2016), המשכן כמשקל נגד לכאוס, 14/2/16.

[1] שמות, פרק ל"ה, פסוקים כ"ב-ל"ו.

[2]מדרש במדבר רבה, פרשת נשא, פרק י"ב.

[3] דון יצחק אברבנאל, מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן מקרא וכלכלן, 1437 – 1508.

[4] מדרש תנחומא, פרשת ויקהל.

[5] מדרש תנחומא, פרשת פקודי, ז'.

[6] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק א', פרק י"ט, (מהדורת שוורץ).