[ציורי תנ"ך; הנושא: הכרובים מעל לכפורת; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]
[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משנתו של ר' משה נתן בן יהודה, לחצו כאן]
עודכן ב- 11 בפברואר 2024
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
פרשת תרומה בספר שמות עוסקת בענייני עשיית המשכן, התרומה למלאכה זו, הארון, השולחן וכליו, יריעות המשכן, המנורה, קרשי המשכן, הפרוכת, מזבח העולה והקטורת בגדי הכהונה וקרבנות שבהם קידשו הכוהנים את המשכן. אחד מסמלי המשכן העיקריים הם הכרובים, המוצבים על ארון העדות, כדלקמן:
"יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ"[1].
לכאורה המדובר בצווי תמוה, הרי במהלכו של מעמד הר סיני שהיה קודם לכן, נאסר על בני ישראל לעשות צורת כל פסל או תמונה , ובניגוד חריף לכך, במקום החשוב ביותר במשכן מוצב לו כאן פסל כפול של כרובים העשוי זהב? על כך נתנו תשובות רבות וסותרות. בדברינו הבאים ננסה לענות על שאלה זו בפרשנות מקורית הקשורה למגיה האסטרלית (מאגיה המבוססת על אסטרולוגיה).
ביסודה של המאגיה האסטרלית עומדת ההנחה, שביכולתו של האדם לקלוט את השפע הרוחני הקיים בגרמי השמים. הורדת רוחניות זו, מאפשרת לאדם הקולט אותם לשנות את הטבע, לגלות את העתיד ולרפא מחלות. כדי לקלוט את הרוחניות של גרמי השמיים, על האדם לבצע הכנה ארצית, בדמותו של פסל או צלם שדרכו הרוחניות השמימית תרד לארץ[2].
[בתמונה משמאל: ספרו של דב שוורץ: "אסטרולוגיה ומגיה בהגות היהודית בימי הביניים", שראה אור בשנת 1999, בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]ההוגה הראשון שהניח את היסודות למגיה זו ביהדות היה ר' יהודה הלוי[3], מחבר ספר הכוזרי. על פי מחקרו המפרט של פינס, אנו יכולים לקבוע כי פעולתן של מארג המצוות לפי ריה"ל שקולה לקליטת הרוחניות לפי הדגם של המגיה האסטרלית, ולמודל מוצלח שלה. בכך מוסברת על ידו העליונות של היהדות כדת אלוהית על פני הדתות האחרות[4].
ריה"ל אינו יחיד בשיטה זו. גם אברהם אבן עזרא[5] ופרשנים נוספים מאמצים את המאגיה האסטרלית וכך הם מסבירים את תפקידם של כרובי המשכן - הורדת הרוחניות.
על פרשנים אלה נמנה גם רבי משה נתן[6], שאומר במפורש את הדברים הבאים: "והיו הכרובים מן הכפורת, והיותם עשויים מזהב טהור, כי כולם חתיכה אחת..והזהב הטהור הוא המעורר (את הכוח הרוחני לרדת לארץ), והיו פורשי כנפיים למעלה, כי בזה קיבלו כוח אלוהי עליון, והיותם סובבים בכנפיהם על הכפורת כי בדרך זו ירד כוח אלוהי, כי רמז בזה שמסיבות(=בגלל) הכרובים ירד כוח אלוהי, כי כן דרך לירידת השכינה(לארץ)"[7].
בהמשך דבריו מביא ר' משה נתן שלושה סוגים של כרובים שכל אחד מהם מייצג כוח רוחני: "...ודע כי שלושה מינים של כרובים הם: האחד, כרוב שמימי (מלאך); והשני, כרוב אנושי (נביא); והשלישי, כרובי המשכן. כל אחד מאלו השלושה הוא מקבל (רוחניות) מאותו של מעלה ממנו, כי הכרוב השמימי מקבל (כוח רוחני) מהנפרד, והכרוב האנושי מקבל (רוחניות) מאיתו יתברך, המדבר עם הנביאים בכללם, (והכרוב) המשכני מקבל (כוח רוחני) מכבודו יתברך..."[8].
רבי משה נתן מבחין בין שלושה סוגים של כרובים, ובין שלושה מקורות שונים של כוחות רוחניים המשפיעים עליהם. המיוחד בדבריו אלה, היא העובדה שהכרוב השמימי מקבל כוחות רוחניים מהנפרד (ישויות לא חומריות), הנחשב נחות בדרגתו וברמתו מהאל,ומצד שני, האל הוא אשר משפיע כוח רוחני על הכרוב האנושי (הנביא), משמע, שהנביא לפי תפיסה זו, דרגתו נעלה יותר מהכרוב השמימי, וזה כמובן חידוש נועז ומיוחד.
[בתמונה: כרובים על הארון במשכן... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
גם החומר שמהם עשויים הכרובים, קשור ל"הורדת הרוחניות", כפי שעולה מהמשך הדברים: "... והיותם מזהב יורה על הכבוד האלוהי אשר ירד בהם, כי הכבוד האלוהי הוא אור נברא, והזהב הוא מאיר ומשמח אלוהים ואנשים ופועל פועל נפשי ולזה הוכנו כרובי זהב, במה שהיו מזהב ומקשה (=אחת), לירד עליהם שכינתו..."[9]. העובדה שרבי משה נתן מציין כי הזהב משמח את האל אינה מובנת, אך ככול הנראה הכוונה שהוא מעורר בצורה כזאת או אחרת את האל בהורדת הרוחניות לעולם השפל.
אחרית דבר
הציווי האלוהי על עשיית הכרובים במשכן מקבל כאן פרשנות נועזת. המדובר בפרקטיקה היכולה להוריד כוחות רוחניים מגרמי השמיים אל העולם השפל. סוד זה היה ידוע למשה, ולכן הוא ביצע את הציווי של האל המקראי ללא היסוס וחשש של עשיית פסל אסור. ברם, פרשנות מקורית זו נעלמת בסופו של דבר מנוף הפרשנויות בגלל עמדתו הנחרצת של הרמב"ם כנגדה. הרמב"ם התייחס באופן עוין למדי כלפי כל פעולה מאגית והוא התנגד לה באופן חד משמעי תוך שהוא מגדירה כעבודה זרה[10]. נכון הוא שלאחר מותו של הרמב"ם, במאה ה- 14, המאגיה האסטרלית הופיעה שוב בכל כוחה, ואף הייתה גורם תיאולוגי רב עוצמה אצל הוגי דעות שונים, אולם בסופו של עניין דעת הרמב"ם היא שהכריע את הכף, והיא נעלמה כליל כדרך פרשנית לגיטימית. חרף זאת, יש בגישתה של המאגיה האסטרלית ניסיון מעניין להתמודד עם אחד הקשיים הגדולים ביותר במעשה המשכן והוא הציווי על עשיית פסל הכרובים.
[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על משנתו של ר' משה נתן בן יהודה, לחצו כאן]
העשרה
מקורות
[1] שמות, פרק כ"ה, פסוקים י"ח – כ"א.
[2] שוורץ, ד. אסטרולוגיה ומגיה בהגות ימי הביניים, בר אילן, רמת גן, 1999, עמודים 11 – 12.
[3] רבי יהודה בן שמואל הלוי - ריה"ל, משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, 1075 – 1141.
[4] פינס, ש. על מונח רוחניות ומקורותיו ועל משנתו של יהודה הלוי, תרביץ, נ"ז, תשמ"ח, עמודים 524 - 530
[5] רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא, משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בתקופת תור הזהב בספרד, 1089 – 1167.
[6] רבי משה נתן, פעל ויצר במאה ה14,וחיבר ספר פילוסופי גדול מימדים, בשם אהבה בתענוגים. פרט לכך אין לנו ידיעות עליו. ראה – הראל, א. מבוא לזיהויו של רבי משה נגה, הוצאת מנדלי, 2012, עמוד 7.(להלן הראל - לזיהויו של משה נגה).
[7] הראל - לזיהויו של משה נגה, עמוד 132. (על פי כתב יד אוקספורד בודלי, ספר אהבה בתענוגים, מספר 1292, עמוד, 235, א', הספרור שלי).
[8] הראל – לזיהויו של משה נגה, עמוד 132, (כתב יד הנ"ל, עמוד 259, א').
[9] הראל – לזיהויו של רבי משה נגה, עמוד 133,(כתב יד הנ"ל, עמוד 259, ב').
[10] ראה למשל – קרייסל, ח. גישתו של הרמב"ם לאסטרולוגיה, דברי הקונגרס העולמי ה-11 למדעי היהדות, ירושלים תשנ"ד, עמודים 25 – 32
נמוי, ל. הרמב"ם והתנגדותו לכשפים, הרופא העברי, 27, א –ב, 1954, עמודים 102 – 109.