[כל הזכויות על התמונה שמורות ל'פיל בחנות חרסינה']
[לקובץ המאמרים על פוליטיקה אמריקנית, לחצו כאן]
משנת 1974 התקיימו 12 מערכות בחירות לנשיאות ו 24 מערכות בחירות לקונגרס. הפעם, אתמקד בתוצאות הבחירות לבית הנבחרים; ובעיקר, בחריגות שבהן. זאת, כיוון שמהן אפשר להסיק (לטעמי) כמה מסקנות מעניינות…
להוציא אירועים מיוחדים, מעבר הכוח בין הגושים בארה"ב הוא די מינורי; ומתנהל על מי מנוחות. מעבר הכוח הוא בד"כ דו שלבי:
- בבחירות האמצע שלאחר היבחר נשיא, מפלגתו מפסידה X מושבים.
- בדרך כלל, המגמה נמשכת גם בבחירות הבאות לנשיאות, גם אם מפלגת הנשיא שומרת על רוב דחוק בבית הנבחרים.
ב 47 השנים שחלפו מאז 1974, היו 5 מערכות בחירות, שבהן היה מעבר כוח חריג של 33 מושבים או יותר ממפלגה אחת לשנייה (למה בחרתי ב 1974? כי בשנת 1972 פורצת שערוריית ווטרגייט לאוויר העולם; שמהווה, לדעתי, ציון דרך בפוליטיקה האמריקאית):
- בחירות 1974 (אחרי ווטרגייט) – 48 מושבים;;
- בחירות 2018 – 42 מושבים.
מערכות בחירות שבהן זכו הרפובליקנים ביותר מ- 33 מושבים:
- בחירות 1980 – רונלד רייגן – 34 מושבים;
- בחירות 1994 – ביל קלינטון – 54 מושבים;
- בחירות 2010 – ברק אובאמה – 64 מושבים.
מערכות בחירות שבהן המגמה לא המשיכה בבית הנבחרים:
- בחירות 1984 – רונלד רייגן – הרפובליקנים 'אוספים' עוד 16 מושבים;
- בחירות 2020 – דונלד טראמפ – הרפובליקנים 'אוספים' 14 מושבים.
מה אפשר ללמוד מההיסטוריה של 47 השנים האחרונות?
- הרפובליקנים מפסידים מושבים באופן חריג, בגלל מה שנתפס בציבור כמועמד חריג ובעייתי: ניקסון בגלל ווטרגייט; וטראמפ בגלל המסגור התקשורתי סביב רוסיהגייט.
- הדמוקרטים מפסידים מושבים בגלל מדיניות שנתפסת כבעייתית בעיני הציבור. אם זה קלינטון; ואם זה אובאמה.
[הכרזה: ייצור ידע]
מה החריג היחיד לשתי המגמות הללו הללו?
טראמפ, שבתחילה המסגור התקשורתי סביב הנשיא גורם לרפובליקנים לאבד קולות; אבל המדיניות שלו מייצרת היפוך מגמה.



