תקציר: האם המשטרה הפכה לכלי, שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן? האם כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר? האם המשטרה צועדת אל סופה? על ספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר רביעי מתוך ארבעה העוסק בתנועה לפירוק המשטרה. למאמרים האחרים:

1. פנחס יחזקאלי: התנ"ך של התנועה לפירוק המשטרה.
2. פנחס יחזקאלי: אבוליסיוניזם, מחיר הענישה.
3. פנחס יחזקאלי: עלייתם של התובעים הפרוגרסיביים.

*  *  *

ד"ר אראלה שדמי שייכת לדור השני של 'פוליסולוגים': אנשי אקדמיה החוקרים את משטרה, אחרי דור המייסדים שכלל אישים כפרופ' מנחם אמיר ז"ל, פרופ' דויד וייסבורד, ואחרים.

היא הייתה הראשונה שהגיעה את המחקר האקדמי משורות המשטרה, מה שהקנה לה הבנה ייחודית בחיבור בין התאוריה למעשה. היותה פעילה חברתית נותן לכתביה היבט ייחודי, שזמן רב לא היה קיים בקרב העוסקים בתחום בישראל.

הספר החדש הזה ראה אור ב- 2025 בעידן של קיטוב, שבו אין כבר אמת אקדמית אחת. הוא נותן לנו מבט מעמיק על הגישה המבקשת לערער על עצם נחיצותו של מוסד השיטור המודרני, או לפחות לנבא את קיצו במתכונתו הנוכחית, כהמשך לתיאוריות על "קץ השיטור" שצמחו בעידן הווק (WOKE), וששיאן היה בקריאה: "Defund the Police" (ראו התמונה למטה), ובניסיונות להגשימה, באופן מעשי, בערים ובמדינות הנתונות לשליטת המפלגה הדמוקרטית באמריקה [להרחבה על התנועה לפירוק המשטרה, לחצו כאן].

דווקא משום שאינני נמנה על אסכולה זו של פוליסולוגים, חשוב בעיני ללמוד וללמד את טיעוני האסכולה הזו, המובאים כדרכה של שדמי בשיטתיות ובפרוטרוט. היא משרטטת תהליך של "פירוק מוסדי" של המשטרה. המסקנות שלה נוגעות ישירות בשאלות של זהות המדינה והקשר שבין האזרח לריבון.

המשטרה כזרוע של "דמוקרטיה חלולה"

שדמי טוענת כי המשטרה הפכה לכלי שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן. משמע, המשטרה כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר. במצב כזה, אכיפת החוק הופכת סלקטיבית: הגנה על קבוצות כוח, ודיכוי של קבוצות התנגדות או מיעוטים.

"שיטור יתר" מול "שיטור חסר" (Under-policing vs Over-policing):

אחת המסקנות המרתקות בספר היא שהמשטרה פועלת בשני קטבים קיצוניים בו-זמנית, ושניהם מסמנים את קץ המודל הישן:

• שיטור יתר: הפעלת כוח מסיבית, טכנולוגיות מעקב ושימוש באמצעים צבאיים מול מפגינים או אוכלוסיות מוחלשות (כמו בערים מעורבות או בשכונות מסוימות), כולל שיטור יתר פוליטי: דיכוי הפגנות ושימוש בכוח משטרתי מופרז מול קבוצות שנתפסות כ"אויבות השלטון". כאן 'שיטור היתר' משמש ככלי להשתקה.
• שיטור חסר: אוזלת יד מוחלטת בטיפול בפשיעה פלילית "אזרחית", כמו האלימות בחברה הערבית, גביית דמי חסות (פרוטקשן) בדרום ובצפון, ופשיעת רחוב. שדמי טוענת כי גם שיטור החסר הוא פוליטי ומכוון: היא מנתחת את מה שהיא מכנה "ההפקרות המדינתית" – המצב שבו המשטרה נמנעת בכוונה מלאכוף את החוק או לספק הגנה באזורים מסוימים (כמו הפשיעה הגואה בחברה הערבית או אי-אכיפה מול פשיעה לאומנית ביהודה ושומרון. זאת, כדי לשרת אינטרסים פוליטיים של הדרג המינסטריאלי.

השורה התחתונה היא, שהמשטרה נוטשת את תפקיד "שומר הסדר האזרחי" לטובת תפקיד "שומר המשטר". כאשר הציבור חווה שיטור יתר (תחושת רדיפה) יחד עם שיטור חסר (חוסר ביטחון אישי בסיסי), המשטרה מאבדת את הצידוק המוסרי לקיומה.

שדמי מתארת גם את התופעה של הפרטת השיטור, כתוצאה ישירה של 'השיטור החסר'. התוצאה מכל אלה היא, שהציבור מרגיש מופקר ופונה להגנה עצמית, מה שמפרק את המונופול של המדינה על הכוח.

אבדן ה"לגיטימיות האובייקטיבית"

שדמי טוענת שאנחנו נמצאים בנקודת אל-חזור, שבה חלקים נרחבים מהציבור (משני צדי המתרס הפוליטי, מסיבות שונות) כבר אינם רואים במשטרה גוף ניטרלי. המסקנה המתחייבת היא, שללא לגיטימיות ציבורית רחבה, המשטרה נאלצת להישען יותר ויותר על כוח פיזי במקום על סמכות מוסרית. זהו תהליך שמאפיין משטרים אוטוריטריים, והוא מסמן את סוף דרכה של "משטרה אזרחית" בחברה דמוקרטית.

ה"מיליטריזציה" של המחשבה המשטרתית

מסקנה נוספת נוגעת לאימוץ דפוסי חשיבה צבאיים בתוך המשטרה. שדמי רואה במינוי קצינים מהצבא ומג"ב לתפקידי מפתח, ובשימוש בטרמינולוגיה של "אויב" כלפי אזרחים, הוכחה לכך שהמשטרה רואה ברחוב הישראלי "זירת קרב" ולא מרחב אזרחי.

החלופה: האם יש מוצא?

שדמי אינה חוזה בהכרח אנרכיה, אלא מעלה את האפשרות שהמודל הריכוזי של "משטרת ישראל" כפי שהכרנו מאז 1948 הגיע לסוף דרכו.

המסקנה המעשית: היא רומזת על צורך בפירוק המבנה הקיים לטובת מודלים של שיטור קהילתי מקומי, או מנגנוני ביטחון חברתיים שאינם נשלטים ישירות על ידי הממשלה המרכזית. היא קוראת לחשיבה מחדש על "מהו ביטחון?": האם הוא מושג באמצעות אלות וגז מדמיע, או באמצעות צדק חברתי ושיקום קהילתי.

לסיכום

המסקנה הסופית של שדמי היא שהמשטרה אינה "מקולקלת" וזקוקה לתיקון טכני, אלא שהיא מבצעת את תפקידה החדש ביעילות רבה מדי, תפקיד של שימור כוח פוליטי על חשבון זכויות אזרח. לכן, הדיבור על "סוף המשטרה" הוא קריאת השכמה לבניית משהו חדש לחלוטין.

הרבה מנקודות המוצא של שדמי ראויות לדיון מעמיק:

למשל, הטענה כי המשטרה כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר.

האם המודל הקלאסי לא היה תמיד סוג של מסכה? האם המשטרה לא הייתה 'שומר המשטר' מאז ומתמיד? משטרת לונדון נועדה, בראש ובראשונה, להגן על רכוש האליטות בתקופת המהפכה התעשייתית ולמנוע תסיסה של "המעמדות המסוכנים", שלא היו בעלי זכות בחירה, ולא היו חלק מה'דמוקרטיה'. אבל, כדי כדי שהמשטרה לא תיתפס כצבא דיכוי (מה שהיה מעורר התנגדות אלימה), היא הייתה חייבת לפעול תחת עקרון "השיטור בהסכמה" (Policing by Consent).

ואולי הייתה המשטרה,מאז ומעולם, זרוע ביצועית של הדרג הנבחר? אולי רק הורידה היום את המסכה של "משרתת הציבור"? למשל בבריטניה, שם מונהגת היום 'אכיפה בררנית' ברורה נגד 'האוכלוסייה הילידית', כולל מנגנון משטרתי חדש, הכופה שיח מסוג מסוים ומונע שיח שונה; או בארצות הברית וברוב המדינות המערביות של הכתר הבריטי, שם פועל המשטרה במדינות ובערים הפרוגרסיביות כ'משטרת ווק' - המגנה על זכויות הווקיסטים והמהגרים מפני 'אוכלוסיות ילידיות' - בעוד ברפובליקניות היא נוקטת יד קשה דווקא כלפיהם.

האמנם הפרטת השיטור היא תוצאה ישירה של 'השיטור החסר'? ואולי השיטור הפרטי נועד מעצם טיבו, לתת דווקא שירות לאליטות ולבעלי ההון? אולי הם נעזרים בשיטור הפרטי, דווקא משום שהמשטרה אינה מאפשרת עוד חיץ אפקטיבי בין המעמדות העליונים לעם?

האם אבדן הלגיטימציה מחייב באמת את המשטרה להישען יותר ויותר על כוח פיזי במקום על סמכות מוסרית? ואולי התהליך הוא הפוך בתכלית?

אולי, המשטרה משתמשת בכוח רב דווקא כאשר יש לה לגיטימציה לעשות כן מרוב האוכלוסייה? למשל: בערי במדינות ובעירי הרפובליקנים נגד מפגיני BLM ואנטיפה, ואצלנו, נגד ערבים וחרדים. לעומת זאת - ולטעמי, בניגוד למה שכתבה שדמי - הטיפול במפגיני המחאה הוא יחסית 'בכפפות של משי', תוך אכיפה בררנית מובהקת לטובתם, ושכל מי שהנושא חשוב לו, מוזמן לבדוק לעומק ולהסיק את מסקנותיו בעצמו.

ומה באשר ל"מיליטריזציה" של המחשבה המשטרתית?: האם משטרות המערב אינן מאמצות דפוסים צבאיים מאז המהפכה הפרופסיונלית בארצות הברית ב- 1907? ואז, ככל שהמצב הביטחוני בעייתי, גדלה האוריינטציה הצבאית של המשטרה בהתאמה, והיא מפנה מקום לאוריינטציות אחרות, קהילתיות למשל, בעתות שלום ורגיעה?

והעיקר: האם הגיע מועד פירוק המודל הקיים?

מה ניתן ללמוד בשנים האחרונות מהניסוי רחב היקף בסוגיה זו בארצות הברית? שהרי התפתחו שם שני סוגים של משטרות: 'דמוקרטיות' ו'רפובליקניות'. במדינות ובערים הדמוקרטיות נעשה גם ניסיון אמיתי לפתח למשטרה מודלים חלופיים. והתוצאה? האם האלטרנטיבה הניבה פריחה קהילתית או "סדר חדש", או רק כאוס?

מהן המדינות והערים הבטוחות ביותר בארצות הברית - הדמוקרטיות או הרפובליקניות, המשטרה אינה נתפסת כ"איום על הדמוקרטיה", אלא כערובה לקיומה? איך משפיע הגיבוי פוליטי והמשפטי הרחב, שמאפשר לשוטרים לבצע את עבודתם ללא מורא מהעמדה לדין על כל הפעלת כוח סבירה? האם אין הן הוכחה לכך, שהיכן שיש משטרה חזקה עם גיבוי, יש פחות פשיעת רחוב ובזיזת חנויות, מה שמאפשר לעסקים לפרוח ולמהגרים להשתלב בשוק העבודה?

ומה מלמדת אותנו תנועת האוכלוסייה? מה אומרת הנהירה ההמונית של תושבים – וביניהם מהגרים רבים שמחפשים ביטחון ויציבות – מערים בעלות שלטון פרוגרסיבי (כמו סן פרנסיסקו או שיקגו) לעבר ערים ומדינות "אדומות" (כמו בטקסס או בפלורידה)? האם המהגרים - שמבקשים להשתלב - ושמכירים היטב את המשמעות של היעדר שלטון חוק במדינות מוצאם, לא מלמדים אותנו בהגירה לערי הרפובליקנים, שאינם מחפשים פחות משטרה, אלא יותר משטרה יעילה ונוכחת?

ואולי המשבר במשטרה - בין אם בישראל ובין אם בארה"ב - אינו נובע מעודף כוח או מפוליטיזציה ימנית, אלא לעתים קרובות מרפיון ידיים ומחוסר גיבוי? אולי כאשר המשטרה נחלשת או מותקפת על ידי האקדמיה והדרג המדיני, מי שמשלם את המחיר הם לא ה"חזקים", אלא השכבות המוחלשות ביותר שזקוקות להגנת החוק?

ולבסוף: ואולי המשטרה אינה צועדת אל סופה, אלא דווקא אל עבר הכרה מחודשת בתפקידה הקלאסי: הגנה בלתי מתפשרת על הסדר הציבורי כבסיס לכל חברה חופשית?

לסיכום

חשיבותו של הספר "ואולי המשטרה צועדת אל סופה" אינה נמדדת בהכרח במידת ההסכמה עם מסקנותיה הרדיקליות של שדמי, אלא ביכולתו המופלאה להציב מראה נוקבת מול הנחות היסוד המובנות מאליהן של השיטור המודרני. בין אם רואים בניתוחה תמרור אזהרה מפני קריסה בלתי נמנעת ובין אם רואים בו קריאת השכמה לתיקון המודל הממלכתי, שדמי מצליחה לזקק את המתח הדיאלקטי שבין עוצמה לסמכות ובין שליטה לשירות.

זהו ספר חובה, משום שהוא מחייב את הקורא - בין אם הוא איש משטרה, חוקר או 'אזרח מודאג' - להגדיר מחדש מהו אותו "סדר ציבורי" שאנו חפצים ביקרו, ולשאול האם המשטרה במתכונתה הנוכחית היא אכן הכלי המתאים לשימורו, או שמא אנחנו זקוקים לדמיון מוסדי חדש, כדי להבטיח את עתיד החברה החופשית.

[לאוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'למי שייכת המשטרה' - אמון ולגיטימציה משטרתית.
• אוסף המאמרים על 'משטרה בחברה דמוקרטית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• הרחבה על התנועה לפירוק המשטרה.
• הרחבת המושג: 'שיטור יתר', הדרך לאבדן לגיטימציה משטרתית.
• הרחבת המושג: 'שיטור חסר', הזנחת צורכי האוכלוסיות החלשות.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על משטרה בדמוקרטיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 6/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), התנ"ך של התנועה לפירוק המשטרה, ייצור ידע, 24/4/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיטור יתר, הדרך לאבדן לגיטימציה משטרתית, ייצור ידע, 5/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיטור חסר, הזנחת צורכי האוכלוסיות החלשות, ייצור ידע, 5/5/14.