תקציר: מה גורם לאישיות כאהרן ברק לראות בעצמו נתין ולא אזרח? כפי שקורה בתהליכי מחאה ממושכים, ובעיקר לאור אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם, המחאה פיתחה מנגנון ביורוקרטי שהסתאב והלך, נקלעה למשבר עומק, ופתחה סטגנציה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא פער רלוונטיות הולך ומתרחב מהמציאות. ד"ר עדו נתניהו הוסיף לנו מספר דוגמאות לכך...

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

ב- 4 בדצמבר 2025, נאם פרופ' אהרן ברק בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי בישראל. "היחס בין הדרג הפוליטי לבין הצבא, המשטרה והשב״כ, השתבש לחלוטין. ראש הממשלה רואה עצמו מוסמך להורות לדרג הביצועי כיצד עליו לפעול, בכל אחת מהזירות. היחס למפגינים הוא כאל עבריינים. אני חושב, שכבר איננו אזרחים, אלא נתינים".

לשפשף את העיניים ולא להאמין. האם היחס בין הדרג הפוליטי לבין הצבא, המשטרה והשב״כ, "השתבש לחלוטין" כתוצאה מעוצמת יתר של הממשלה דווקא, שעושה כרצונה באין מעצור? האם אהרן ברק באמת רואה עצמו נתין? האם תומכיו סבורים כמוהו?

המחאה הישראלית של 2023–2024 הציגה בשיאּה יכולות מרשימות של התארגנות, גיוס משאבים, מסגור פוליטי יעיל ומנגנוני תפעול מתקדמים, וכמעט והכריעה את המערכה ב'ליל גלנט הראשון'. אולם כפי שקורה בתהליכי מחאה ממושכים, ובעיקר לאור אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם, היא פיתחה מנגנון ביורוקרטי שהסתאב והלך, נקלעה למשבר עומק, וייצרה סטגנציה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא פער רלוונטיות הולך ומתרחב מהמציאות.

פער רלוונטיות מהו?

'פער רלוונטיות' (Relevance Gap או Relevancy Gap) הוא הפער שבין מציאות מדומה (פנטזמה), שרואים אדם / קבוצה בעיני רוחם, למציאות בפועל. פער זה נוצר כאשר מתקיימת אי הלימה עמוקה בין האופן שבו הם מתארים ותופסים את המציאות לבין המציאות עצמה.

פער רלוונטיות מאפיין ארגונים בקיפאון (בסטגנציה). הוא נוצר בארגון כאשר תהליכי קבלת ההחלטות שלו שבויים בידי אוליגרכיה ארגונית, שמנצלת את שליטתה לצבירת עוצמה ולביסוסה; כמו למשל, ביורוקרטיות במצב התנוונות; 'עמותות שבויות'; וכדומה.

איך נוצר פער הרלוונטיות הזה?

1. תזמון משנה־מציאות: מהפוליטי לביטחוני: תנועות מחאה תלויות ב“חלון הזדמנויות פוליטי”: מצב חברתי שבו הציבור פתוח לשיח ביקורתי על שלטון. לאחר 7/10, החלון הזה נסגר כמעט לחלוטין. סדר היום הציבורי עבר מוויכוחים על מבנה הדמוקרטיה לחרדה קיומית, ביטחון אישי, חטופים, ושאלות יסוד של הישרדות. המחאה, שבנתה את זהותה על מאבק נגד "ההפיכה המשטרית", התקשתה לבצע שינוי אסטרטגי מהיר, שיתאים למבנה המציאות החדש.

זהו פער רלוונטיות קלאסי: המטרה הארגונית נשארה כשהייתה, אך שדה הכוח סביב הארגון השתנה ללא הכר.

2. שחיקת משאבים וקריסת מומנטום: המחאה צמחה מכוח אדיר של התנדבות, תשוקה, והשקעת זמן של מעמד בינוני-גבוה. אך משברים מתמשכים מחייבים שימור משאבים אנושיים, דבר שארגוני מחאה לרוב מתקשים בו. לאחר תחילת המלחמה נוצרו שלוש שחיקות סימולטניות:

• שחיקת משאבים אנושיים: אנשים עברו לפעילות התנדבותית לביטחון, חירום וסיוע, במקום פעילות פוליטית.
• שחיקת קשב ציבורי: הציבור איבד סבלנות לשיח “פוליטי פנימי” בזמן מלחמה, קל וחומר למסרים ה'מתכתבים' עם מסרי האויב.
• שחיקת לגיטימציה: חלקים בציבור פירשו את המשך המחאה כניתוק, ואפילו כביטוי לאי-סולידריות.

ארגוני מחאה, בניגוד למוסדות מדינתיים, אינם מותאמים פורמלית לשרידות בעת משבר מתמשך, ולכן תלויים מאוד בלגיטימציה הציבורית, שהולכת ואוזלת, ועימה גם האמון.

3. פערי זהות: המחאה והציבור כבר לא חולקים “מצע רגשי”: מחקרי מחאה מראים כי תנועות מתבססות על “תשתית רגשית משותפת” (collective affect). בישראל טרום-7/10, המצע הרגשי כלל:

• תחושת איום על הדמוקרטיה
• תחושת שימוש לרעה בכוח השלטון
• שפה של שוויון אזרחי

אחרי 7/10 התשתית הרגשית הציבורית הוחלפה ב:

• חרדה קיומית
• צורך בניצחון
• צורך באחדות
• סנטימנט לאומי חזק

המחאה המשיכה לפעול מתוך השפה הישנה, בזמן שהציבור כבר עבר לשפה אחרת. זהו פער זהותי-רגשי, ולא רק פוליטי.

4. נוקשות ארגונית (Organizational Rigidity): מבנים של מחאה הם לרוב גמישים, אבל דווקא בזמן הצלחות הם נעשים נוקשים: כשמסרים, פרצופים וסגנונות פרפורמנס הופכים “מה שמצליח”, קשה לשנות אותם.

לאחר 7/10 נדרשה למחאה רפורמה פנימית עמוקה: שינוי הנהגה, שינוי מסגור, שינוי אסטרטגיה. מרבית גופי המחאה לא הצליחו לבצע זאת, לא בגלל רצון רע אלא בשל דינמיקה ארגונית טבעית: ארגונים שמצליחים במודל מסוים מתקשים לפתח מודל חדש. הם פשוט הצליחו להשתלט על ועד החטופים, ולעשות שם 'עוד מאותו הדבר'.

5. תחרות על מנהיגות ועל משמעות: כשהמדינה במלחמה, מוקדי מנהיגות, משמעות ולגיטימציה עוברים לגופים ביטחוניים, לקבוצות מתנדבים, למשפחות החללים ולמערכות השלטון. לכן, גם אם המחאה צודקת בתוכנה, היא נתפסת במבט סוציולוגי, כ"שחקן משני" בזירת המשמעות הלאומית.

זהו מצב שבו המחאה גם מתכווצת פיזית, וגם מצטמקת במרחב הסמלי.

עוד סימפטומים של 'פער הרלוונטיות' הזה

ב- 5 בדצמבר 2025, פרסם ד"ר עדו נתניהו (ראו תמונה למטה) מאמר ב'מעריב' תחת הכותרת "חיים בסרט". הוא השווה בו את השמאל הישראלי לקבוצות בברית המועצות, ופרט חלק מהסימפטומים לפער הרלוונטיות הזה:

"...

"דרוש אומץ לצאת נגד הממשלה!", הם מכריזים, ומניפים מעלה את היד האוחזת בדגל, כאילו היו הנערה בפוסטר של "עלובי החיים". אומץ? כשהתקשורת רובה ככולה מתייצבת לצידם, וכשהם יודעים שהסיכוי שיקרה להם משהו מידי רשויות אכיפת החוק שואף לאפס?

"אנו חיים תחת דיקטטורה!", הם צועקים, בו בזמן שהם מפגינים כבר שנים בחופשיות ובכל מקום תחת אותה "דיקטטורה” וקוראים "להפיל את הדיקטטור!". והוא, כמו כל דיקטטור מצוי, נאלץ להתייצב למתן עדות בבית המשפט שלוש פעמים בשבוע. "צריך למנוע משטר תיאוקרטי!", מצהירים בחימה שמהולה בחרדה, בה בשעה שאיש - גם לא בין הדתיים - כלל אינו מדבר על הקמת משטר כזה.

"נאבקנו למען החזרת החטופים, והצלחנו!", כך הם משכנעים את עצמם. זאת אומרת, הם, בדגליהם הצהובים ובפוסטרים שהדביקו על כל גשר במרחב הציבורי, כמו גם בקריאות הנאצה אשר השמיעו נגד הממשלה והעומד בראשה, גרמו להשבת החטופים, ולא חיילי צה"ל שפעלו על פי הוראת הקבינט המדיני – אותם חיילים שכתשו את חמאס, ובמחיר כבד הורידו אותו על ברכיו, עד אשר ויתר ומסר את החטופים.

"אנחנו הרוב!", נשמעת קריאה נוספת שלהם. ולפעמים לא סתם "רוב", אלא "הרוב המכריע". טענה מוזרה, בהתחשב בעובדה שאותו רוב מתגלה כמיעוט פעם אחר פעם בקלפי. אבל לא חשוב – הקריאה תמשיך להישמע עד להפסד האלקטורלי הבא. "כשמיליון איש ייצאו לרחובות, הממשלה תיפול", קבעו מי מהם בפסקנות בזמן הרפורמה המשפטית, וגם אחרי כן - במהלך המלחמה בעזה. התחזית לא נאמרה כלאחר יד, אלא בכובד ראש, כאילו הייתה מבוססת על איזו הוכחה מדעית. יש לשער שהיא נלקחה מן הניסיון של ההפגנות ההמוניות שהיו במזרח אירופה בזמן נפילת הקומוניזם. אלא שגם בעניין זה בוחן המציאות שלהם לא קיים. כי בארצות הללו זה קרה היות שהאוכלוסייה רצתה בנפילת המשטרים (הדיקטטוריים, אצלן). פה זה לא קרה, פשוט כי אותו "רוב" שרצה בנפילת הממשלה מצוי רק בדמיונם של המאיימים, כמו גם המספר 'מיליון'".

העתיד: התאוששות או שקיעה?

היסטורית, תנועות מחאה עולות ויורדות בגלים. פער רלוונטיות אינו סוף, אבל הוא סימן אזהרה. כדי לחזור ולהיות רלוונטית, המחאה תידרש ל־3 התאמות מרכזיות:

1. החלפת מסגור: מחאה שמדברת ביטחון לאומי, אחריות שלטונית וחוסן חברתי, לא רק משפטנים ופוליטיקה.
2. התחדשות הנהגתית: דמויות חדשות המדברות בשפה מתבקשת מהמציאות שאחרי 7/10.
3. חיבור לפריפריה רגשית וחברתית: לא רק לקבוצת ה'אנחנו'.

ונשאלת השאלה: האם בכוחה לעשות זאת?

[לאוסף המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פער רלוונטיות' והשלכותיו.
• הרחבה בנושא 'פער רלוונטיות';
• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• אוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית'.
• אוסף המאמרים על 'עוצמה'.
• אוסף המאמרים על 'מאבק העוצמה''.
• הרחבת המושג: קיפאון/סְטַגְנַצְיָה.
• הרחבת המושג: 'עמותה שבויה'.
• הרחבת המושג: אוליגרכיה ארגונית.
• אוסף המאמרים על על אמון ולגיטימציה.
• אוסף המאמרים על גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית.
• אוסף המאמרים על הצלחה וכישלון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), פער רלוונטיות, ייצור ידע, 21/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2016), מאבק העוצמה בארגונים,ייצור ידע, 12/4/16.
• פנחס יחזקאלי (2014), קיפאון - סטגנציה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מאפייניה של עמותה שבויה, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אוליגרכיה ארגונית, כשהארגון נלקח כבן ערובה, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2025), על אמון ולגיטימציה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 15/1/25.
• פנחס יחזקאלי (2019), גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית, באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2015), הצלחה וכישלון: תוצאות המירוץ אל המטרה, ייצור ידע, 16/5/15.