אבי הראל: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל

תקציר: פרק י"ד בפרשת ראה, מביא את רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים, שמותרים/אסורים באכילה. אחד מהעופות הטמאים המוזכר ברשימה, היא הדוכיפת, שזיהויה עבר גלגולים שונים. לציפור זו נקשרו אגדות לרוב, בגין התנהגותה המוזרה, והיא מוזכרת במדרש, בקוראן וגם בספרות העברית של העת החדשה.

[בתמונה: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Martin Mecnarowski. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Martin Mecnarowski. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שניים על מאכלות אסורות. למאמר האחר:

*  *  *

פרשת ראה עוסקת בין שאר נושאיה במאבק כנגד ההשפעה האלילית, ומדגישה חזור והדגש כי אין לאלילות מקום בגין הברית בין ה' לבני ישראל [1].

זאת ועוד, ספר דברים מתאר את בחירתו של עם ישראל כבחירה שיש לה אלמנטים של סגולה וקדושה כדלקמן: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"[2].

[בתמונה: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Zachi Evenor לאתר flickr]
[בתמונה: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Zachi Evenor לאתר flickr]

סגולה וקדושה

הביטוי סגולה נמצאת גם בשפה האוגרתית, וגם שם הוא בא בהקשר של ברית, ומבטאת קשר מיוחד בין הריבון לנתיניו [3]. בחירה זו איננה עומדת בפני עצמה, ולכן בני ישראל שנבחרו מונחת על כתפיהם החובה להימנע מעשיית מעשים לא מוסריים, ולהפגין התנהלות יום יומית מאופקת ומרוסנת. כך למשל אסור להשחית את הגוף בדרך של התגודדות, ויש להימנע מלאכול מאכלים טמאים. דברים שכאלה מצאנו גם בספר ויקרא קודם לכן, ובספר דברים הם מקבלים משנה תוקף. רוצה לומר, עם שמתנהג בקלות ראש, וללא מוסר מבזה את הברית עם אלוהיו.

במונח קדושה ניתן למצוא גם מרכיב של פרישות והינזרות, ולפיכך על בני ישראל לפרוש ולהיבדל ממנהגי העמים הסובבים אותם. רשימת בעלי החיים האסורים והמותרים באכילה, הנמצאת בפרשתנו בפרק י"ד, מקבילה אל הרשימה הנמצאת בספר ויקרא, פרק י"א. גם פרק י"ד בפרשתנו וגם פרק י"א בספר ויקרא, יוצרים את הזיקה לבין אי אכילת מאכלים מסוימים לבין המושג הקדושה. אמנם, היות וספר ויקרא מדבר בעיקר אודות קדושה כוהנית, ואילו ספר דברים עוסק בקדושה זו במימד לאומי רחב יותר מאשר מימד פולחני גרידא, הרי עניין הקדושה שזור בשניהם באופן ברור.

רוב חוקרי המקרא מעריכים כי רשימת המאכלות האסורות בספר דברים מבוססת בעיקרה על הנאמר בספר ויקרא פרק י"א, רק שספר דברים לקח את הרשימה האמורה מהקשרה הכוהני המיידי והישיר, והעבירה כאמור, להקשר לאומי כללי. דוגמא מובהקת להקשר הכללי והלאומי של ספר דברים אנו מוצאים בהיתר המצוי בו לשחיטת חולין, ללא כל צורך להביא את בשר השחיטה אל חצר אוהל מועד או המקדש. בכך מתיר או ליתר דיוק מוציא ספר דברים, על פני ספר ויקרא, את אכילת הבשר מהקשר דתי פולחני אל המישור החילוני, שמשמעו אז – אכילת בשר בכל מקום ללא תלות עם המקדש ומשרתיו. בכך יכול מעתה כל איש מישראל לצרוך בשר בכל מקום וזמן, תוך כפיפות לדרישת המקרא לגבי כשרות המזון ותו לא.

זיהוי של חלק מרשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים הנמצא בפרשתנו, וחלק מבעלי החיים המופיעים שם, קל יחסית. כך למשל קל לזהות את העז והכבש, שמוזכרים פעמים רבות במקרא. לעומת זאת, זיהוים של מינים אחרים שמוזכרים רק בפרקנו, כמו הזמר לדוגמא, או בעלי חיים המוזכרים פעמים בודדות במקרא, קשה עד בלתי אפשרי. רשימת העופות בפרשתנו, כוללת רק עופות שאינם כשרים באכילה, ואת רובם אנו יכולים לזהות כיום לאחר מחקר זואולוגי מקיף של שנים רבות. בדברינו הבאים נעסוק כיצד זוהתה הדוכיפת, עוף הניזון מחרקים ומחסרי חוליות שונים. שמה המוזר של הדוכיפת מופיע אך ורק ברשימת העופות הטמאים פעמיים, בספר ויקרא (פרק י"א), ובפרשתנו (פרק י"ד, פסוק י"ח).

[בתמונה: כיכר הדוכיפת בפתח תקווה שהוקמה ב-2008 לרגל בחירת הדוכיפת כציפור הלאומית של מדינת ישראל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ד"ר אבישי טייכר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]
[בתמונה: כיכר הדוכיפת בפתח תקווה שהוקמה ב-2008 לרגל בחירת הדוכיפת כציפור הלאומית של מדינת ישראל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ד"ר אבישי טייכר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

 הקדמונים ניסו לזהות עוף זה במספר מקומות שונים. בתרגומים הארמיים על המקרא היא נקראת טורא, שהוא תרנגול. זיהוי זה נשאר על כנו גם אצל המדקדק אבן ג'אנח [4], שהסתמך בדבריו על רב שרירא גאון [5]. רש"י על אתר פירש שהמדובר בתרנגול הבר שיש לו כרבולת כפולה. אולם בפירושו על התלמוד [6], כתב את שמה הלועזי של הדוכיפת, וקרא לה – פואון שלבייא, סוג של טווס הבר שיש בראשו ציצת של נוצות. כך או אחרת, רוב הזיהויים שנעשו, נדחו בפני הזיהוי של ר' סעדיה גאון ולאחריו רש"י, ונקבע כי הדוכיפת שמוזכרת במקרא היא עוף ששמו Upupa cpops.

הדוכיפת עצמה הינה עוף בגודל בינוני, שאורכו כשלושים ס"מ, ומשקלו כ - 75 גרם. רוב גופה של הדוכיפת צבוע בצבעים חום – צהוב, בגוונים שונים, ועל הכנפיים קיימים פסים שחורים ולבנים חליפות. פסים אלה ניכרים היטב בשעת מעופה של הדוכיפת. לראשה של הדוכיפת יש ציצת נוצות גבוהה בצבע חום בהיר. כל אחת מנוצות ציצה זו מסתיימת בצבע שחור, וכולן מסודרות בשני טורי אורך מקבילים שרווח זעיר מבדיל ביניהם.

מקורה הינו דק וכפוף במקצת, ואיתו היא צדה את מזונה שכולל בין השאר תולעים וחרקים שונים. הדוכיפת נועצת את מקורה בערמות הזבל עד שהיא מוצאת את מבוקשה. היות ומקורה ארוך אך לשונה קצרה, אופן אכילתה מוזר – היא זורקת את טרפה כלפי מעלה, ואז הטרף נופל אל פיה הפעור. באופן אכילה זה, נראית הדוכיפת בשעת אכילתה כמשתחווה מספר פעמים.

הדוכיפת שוכנת בישראל בעיקר בימות הקיץ, ובתחילת הסתיו רוב אוכלוסייתה עוזב לארצות אפריקה החמות. הנקבה מטילה בין ארבעה לשבעה ביצים, וההורים מטפלים בגוזליהם במשך של שלושה שבועות, עד אשר יתקשה המקור של הצאצאים והם יוכלו לחפש מזון ברשות עצמם. בישראל שוכנת הדוכיפת בעיקר באזור החוף, והיא מועילה לשטחים החקלאיים בצודה חרקים ומזיקים רבים.

הדוכיפת משמשת מאז ימי קדם ועד ימינו נושא לאגדות רבות. זאת בשל צבעיה, תנועותיה המוזרות והריח הרע שהיא מפיצה. אחת האגדות קושרת את הדוכיפת למלך שלמה ולמלכת שבא. הציפור האמורה יצאה בשליחותו של המלך שלמה אל מלכת שבא, שתעזור לו בבניין בית המקדש [7], בהבאת תולעת השמיר, שיכלה על פי האגדה, לשבור סלעים ואבנים גדולות.

[בתמונה: הדוכיפת יצאה בשליחותו של המלך שלמה אל מלכת שבא... מכתב יד גרמני מהמאה ה-15. התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: הדוכיפת יצאה בשליחותו של המלך שלמה אל מלכת שבא... מכתב יד גרמני מהמאה ה-15. התמונה היא נחלת הכלל]

הדוכיפת במסורות ובאגדות

מסורת זו עברה גם לקוראן, והדוכיפת מוזכרת בסורת אל נמל (סורא 27): "ויפקוד את העופות, ויאמר: מה לי לא אראה את הדוכיפת הנפקד מקומה? ענוש אענשנה קשה או זבוח אזבחנה או תוכיח צדקתה. לא אחרה הרבה (לשוב) ותאמר, השגתי (דעת) אשר לא השגת אותה, ואביא אליך משבא דבר יציב: הנה מצאתי אישה תמלוך עליהם" [8].

באגדות נוספות מוזכרת הדוכיפת אצל אלכסנדר מוקדון, שהיה נעזר בה לחיפוש מקורות מים במסעותיו במדבר הצחיח. ככול הנראה שמקורה של אגדה זו, בהרגלה של הדוכיפת לנקר בקרקע או בערמות אשפה. היוונים הקדמונים האמינו שהנושא מביצת הדוכיפת תצליח דרכו, וחלק מאבריה של הדוכיפת שמשו למעשי כישוף, ריפוי או נבואה [9].

גם הספרות העברית לא טמנה ידה בצלחת, ובשירו המפורסם של חיים נחמן ביאליק, בין הפרת והחידקל, מוזכרת הדוכיפת, כדלקמן:

"בין נהר פרת ונהר חידקל
על-ההר מיתמר דקל
ובדקל בין עפאיו
תשכן-לה דוכיפת זהב".

[בסרטון: עפרה חזה - בין נהר פרת ונהר חידקל]

מדוע הדוכיפת על שלל יכולותיה, כלולה בעופות הטמאים במקרא?

תשובה עניינית של ממש איננה בנמצא, אולם יש שטענו כי בשל הריח הרע שהיא מפיצה, או בשל תזונתה, שברובו הוא אוכל טמא, המקרא הכניסה לרשימת העופות הטמאים. אחרים טוענים כי היות והדוכיפת הייתה עוף חביב על המצרים הקדמונים מחד, והרצון המקראי לנתק את הקשר בין בני ישראל למצרים מאידך, גרמו לכך. ברם, ישנם נימוקים נוספים רבים אך תקצר היריעה להביאם.

אחרית דבר

פרק י"ד בפרשת ראה, מביא את רשימת בעלי החיים הטהורים והטמאים, שמותרים/אסורים באכילה. איסור זה נסמך רובו ככולו על הזיקה שעם ישראל נבחר בידי ה', ובחירה זו משמעותה בין השאר קדושה, הינזרות והתנהלות מוסרית. הרשימה בפרשתנו כבר מופיע קודם לכן בספר ויקרא פרק י"א, אולם ספר ויקרא בהיותו מקור כוהני, מתעסק בעיקר בקדושתם של הכוהנים. ספר דברים לעומתו מרחיב את מושג הקדושה על כלל עם ישראל, והאיסור של אכילת בעלי חיים כאלה ואחרים, הינו סממן מובהק לקדושה כללית זו.

אחד מהעופות הטמאים המוזכר ברשימה, היא הדוכיפת, שזיהויה עבר גלגולים שונים. לציפור זו נקשרו אגדות לרוב, בגין התנהגותה המוזרה, והיא מוזכרת במדרש, בקוראן וגם בספרות העברית של העת החדשה. בשנת 2008, הוכרזה הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל. בנוסף, גדוד 94 של חטיבת כפיר נקרא אף הוא בשמה – דוכיפת. בכך זכתה הדוכיפת לכבוד רב, על אף היותה עוף טמא.

[בתמונה: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Koshy Koshy from Faridabad, Haryana, India - Hoopoe. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

[לקובץ המאמרים על פרשת ראה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

[1] ראה – אבי הראל, לא תתגודדו, ייצור ידע, אוגוסט 2022.

[2] דברים, פרק י"ד, פסוק ב'.

[3] עולם התנ"ך, דברים, דודזון – עתי, ת"א, 1999, עמוד 121.

[4] רבי יונה אבן ג'נאח, היה בלשן, פילולוג ורופא. חי ופעל בקורדובה ובסרגוסה שבספרד במאות ה – 10 וה – 11, ונחשב לגדול המדקדקים העבריים בימי הביניים.

[5] אלקנה ביליק, מהעופות הטמאים: הדוכיפת, בית מקרא, כרך י"ט, תשל"ד, עמודים: 535 – 531.

רב שרירא גאון היה ראש ישיבת פומבדיתא ונפטר כבן מאה שנים. בנו היה רב האי גאון. 1006 – 906.

[6] בבלי, חולין, דף ס"ג, עמוד א'.

[7] ראה – בבלי, שבת, דף ע"ח, עמוד א'.

[8] קוראן, סורא 27, תרגם יוסף יואל ריבלין, דביר, 1936.

[9] שמעון בודנהיימר, החי בארצות המקרא, מוסד ביאליק, ירושלים, תשט"ז, חלק ב', עמודים: 135 – 134.

2 thoughts on “אבי הראל: הדוכיפת – מעוף טמא לציפור הלאומית של ישראל

  1. Pingback: פרשת ראה באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: אבי הראל: הטעם של מאכלות אסורות לפי הרמב"ם - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *