תקציר: בפרשת יתרו, במופע הראשון של עשרת הדברות מופיעה בהבלטה מצוות שמירת השבת. הטעם המיידי שנאמר אודות השבת בפרשתנו, הוא קדושתו של היום השביעי בו פסק האל ממלאכת בריאת העולם. במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים, מצוי טעם נוסף והוא שחרור בני ישראל מעבדותם ממצרים.

[לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת יתרו', לחצו כאן]

עודכן ב- 31 בינואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת יתרו ידועה במעמד הר סיני בו נכרתה ברית בין ה' לבני ישראל, ברית שכללה את מתן עשרת הדיברות.

הכינוי 'עשרת הדברות' מלמד על אופיין של המצוות הכלולות בקובץ מקראי זה. אין המדובר בחוקים רגילים שאי קיומם גורר עונש אלוהי, אלא תביעה אלוהית לקיומם מבני ישראל. לכן, הם נוסחו בלשון מיוחדת ונאמרו לעם מפיו של ה' בעצמו.

מצוות השבת

על עשרת הדברות הרחבנו במקום אחר [1], וכאן אנו מבקשים לעסוק בנושא אחד המופיע בהן, והיא מצוות השבת.

בעשרת הדברות בפרשתנו נאמר כך על מצוות השבת: "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ,  לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ"[2].

כאמור, בשם 'שבת' נקרא בעיקר היום השביעי בשבוע, אולם גם השבוע כולו מכונה שבת, על שם השבת שבה הוא מסתיים: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" [3]. גם שנת השמיטה קרויה שבת. לפי זה, כל תקופה של שבע שנים בין שמיטה לשמיטה מכונה שבת: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה"[4].

לפי מקורות אלה ונוספים, נראה כי השם שבת, נתפס כנגזרת מהפועל ש.ב.ת, שמשמעותו העיקרית אינה רק לנוח, אלא לחדול (ממלאכה) [5].

במקרא יש עדויות רבות לחשיבותו של יום השבת, בחייהם של בני ישראל

יום השבת שימש כמחלק הזמן, וימי השבוע נקראו על פי יחסם לשבת. זאת ועוד. מצוות השבת הינה המצווה היחידה שיסודה נמצא כבר בסיפור בריאת העולם: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" [6], וגם המצווה היחידה שיש לה תלות בזמנים, שנאמרה בעשרת הדברות, בפרשתנו ובספר דברים.

השבת גם הייתה אבן הבוחן המרכזית בניסיון שה' ניסה את בני ישראל, לדעת האם הם ילכו על פי תורתו אם לאו: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי. רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" [7].

מרכזיותה של השבת במארג המצוות משתקפת גם בחומרת חילולה

העונש על חילול שבת הוא כרת או מיתה בסקילה:" וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה, כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת" [8].

ככלל, מצוות שמירת השבת דוחה חריש וקציר וכל מלאכה אחרת, ובתחילת התקופה ההלניסטית אף סברו בישראל כי אף דוחה התגוננות צבאית [9], עד שמתתיהו וחבר אנשיו התירו התגוננות בשבת: "וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד, ויאמרו איש אל רעהו אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו (בשבת), עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. ויועצו ביום ההוא לאמר כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כאשר מתו אחינו במחבואים"[10].

כאמור למצוות השבת יש טעם מרכזי והוא בשביתת ה' ממלאכת בריאת העולם ביום השביעי. ומכיוון שיש על ישראל לחקות את מעשי ה', השבת הפכה ליום מקודש, כלומר אסור במלאכה. לעומת טעם תיאולוגי זה, ישנם טעמים נוספים. לדוגמא ספר שמות מדגיש כי אחת ממטרות השבת הוא לתת מנוחה לבהמה, לעבד או לגר:" שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" [11]. טעם זה מצוי גם במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים, עם הוספת טעם נוסף – שחרור בני ישראל מעבדותם במצרים:" וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" [12].

טעמים אלה ואחרים מבליטים את יום השבת כיום הימנעות מעבודה אלא שכל אחד מהם מטעים צד אחר של המנוחה, האדם, צרכיו או דמותו המוסרית, או טעם היסטורי כפי שמופיע בעשרת הדברות בספר דברים. למרות שקשה להכריע איזה טעם נכון יותר או קדום יותר, קיימת דעה רווחת האומרת שהשבת הינה סוג של מעשר של זמן [13], בו האדם מוותר על שליטתו בזמן יום אחד בשבוע, כדי להודות לה', שהוא השליט האמיתי של הזמן, כפי שנאמר בספר תהילים:" לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ" [14], כפי ששנת השמיטה מראה את בעלותו של ה' על הקרקע. ואכן בספר נחמיה, סמוכה מצוות השבת למצוות השמיטה בשל הדמיון בין השתיים: "וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ, וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד" [15].

אחרית דבר

בפרשת יתרו, במופע הראשון של עשרת הדברות מופיעה בהבלטה מצוות שמירת השבת. הטעם המיידי שנאמר אודות השבת בפרשתנו, הוא קדושתו של היום השביעי בו פסק האל ממלאכת בריאת העולם. במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים, מצוי טעם נוסף והוא שחרור בני ישראל מעבדותם ממצרים.

מאז ועד היום, התפתחו דיני השבת, והלכות שבת הן רבות ומסועפות עד מאוד. השבת גם נתפסה כאות ברית בין ה' לעם ישראל, בדומה לאותות ברית נוספות שקדמו למתן תורה, כדוגמת הקשת וברית המילה. השבת השפיעה גם על הנצרות והאסלאם, שקידשו אף הם יום אחד בשבוע, אולם בניגוד למסורת היהודית, הם ביטלו את איסור המלאכה, ובמקום יום מנוחה הם קבעו יום של תפילה פומבית, כל אחת ביום שונה מהיום השביעי. הנצרות קבעה את יום האדון שלה ביום א' בשבוע, ואילו האסלאם בחר דווקא ביום שישי בשבוע, יום השוק בעיר מדינה, ומכאן גם שם היום בערבית – יום אל – ג'מעה - יום ההתכנסות(לשוק). האסלאם התמיד עד ימינו אלה על היתר מלאכה גורף ביום זה, ואילו בנצרות החל מהמאה הרביעית לספירה, החלו לחקות את השבת היהודית בדמותם של צווים של הכנסייה ומלכי רומא, האוסרים סוגים שונים של מלאכות ביום השבת הנוצרי.

[לאוסף המאמרים על עשרת הדברות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על 'פרשת יתרו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על עשרת הדברות;
• אוסף המאמרים על 'פרשת יתרו'..

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת יתרו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 25/1/19.

[1] אבי הראל, מעמדם התיאולוגי של עשרת הדברות במסורת היהודית, ייצור ידע, ינואר 2019.

[2] שמות, פרק כ', פסוקים: ז' – י'. לא נעסוק במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים, בפרשת ואתחנן. על כך ראה – אבי הראל, עשרת הדברות – מופע שני, ייצור ידע, יולי 2020.

כאן המקום להדגיש כי דיברות היא ריבוי של דיבר, ומין המילה זכר. ראה – האקדמיה ללשון העברית. https://hebrew-academy.org.il

[3] ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ט"ו.

[4] שם, פרק כ"ה, פסוק ח'.

[5] מועדי ישראל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1988, עמוד 83 (להלן מועדי ישראל).

[6] בראשית, פרק ב', פסוקים: א' – ג'.

[7] שמות, פרק ט"ז, פסוקים: כ"ז – ל'.

[8] שם, פרק ל"א, פסוקים: י"ד – ט"ו.

[9] ראה – יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י"ב, א', א'.

[10] מקבים א', פרק ב', פסוקים: ל"ח – מ', מתוך – הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא, כרך ב', מסדה, ת"א, 1956, עמוד ק"ז.

[11] שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ב; מועדי ישראל, עמוד 87.

[12] דברים, פרק ה', פסוק י"ד.

[13] מועדי ישראל, עמוד 88.

[14] תהילים, פרק ע"ד, פסוק ט"ז.

[15] נחמיה, פרק י', פסוק ל"ב.