תקציר: פרשת מגורים בארץ זרה שהחלה עם ירידת יעקב לארם, חוזרת עם ירידתו של יעקב למצרים. האין היא דומה לירידה מהארץ גם בימינו? בירידתו של יעקב וכל משפחתו (למעשה, כל עמו) מהארץ – הם זנחוה, וצאצאיהם ייאלצו להילחם כדי לחזור לחיות בה ולהשיג בה עצמאות. הירידה הכללית של יעקב ובני ישראל הייתה ירידה מרצון. בעתיד יוגלו מארצם, ואז יהיה עליהם להילחם כדי לחזור ולהתגורר בה ולחיות חיים עצמאיים.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 בדצמבר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

תולדות יוסף (מערכה שלישית) – תבונתו הכלכלית של יוסף – תחילת הגלות

הגענו כעת למערכה השלישית בדרמה על תולדות יוסף. במערכה זו שלש תמונות: הראשונה במצרים, השנייה בכנען והשלישית – שוב במצרים. יוסף מתוודע לאחיו, יעקב וכל משפחתו יורדים למצרים ויישובם של בני ישראל במצרים. פרשה זו רבת עלילות. 

התמונה הראשונה פותחת בנאומו המרגש של יהודה – שבעה עשר פסוקים בו. הנאום הארוך ביותר בספר בראשית. בנאום שלושה חלקים: הרצאת העובדות (מד, יח-כט), החששות מפני העתיד (מד, ל-לב), והצעה לפתרון (מד, לג-לד).

סערת רגשות...

יוסף מבין שהאחים אינם מוכנים להפקיר את בנימין. הנימוק שיהודה מעלה הוא שהפקרתו של בנימין תביא רעה על אביהם – "וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה" (מד, לא). יהודה מסיים את נאומו בכאב ומציע ליוסף: " יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו. כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מד, לג-לד). יהודה מתחנן על אביו יעקב, אך מבחינתו של יוסף יהודה מתחנן על יעקב אביהם שהעדיף את יוסף על פני אחיו. בנימין, הבן הצעיר, מצטייר בנאום כמי שעודנו נער, ועקירתו מבית אביו תגרום שלא יהיו ליעקב צאצאים מאשתו האהובה רחל. תיאור זה אינו מדויק. בהמשך הפרשה נראה שלבנימין יש כבר עשרה בנים אותה עת (מו, כא). 

כעת מצוי יוסף בסערת רגשות. אחיו לא שעו לבכיו כאשר שמו אותו בבור או כשמכרו אותו, ואף שראינו שהעובדות המפורטות אינן ברורות דיין, הרי ברור שהם התאכזרו אליו. לא חמלו עליו ואף לא על אביהם. כעת הם פונים אליו בבקשה למנוע עוול ליעקב ובעקיפין גם לבנימין. יש להניח, שסוגיה זו העסיקה את יוסף מפגישתו הראשונה עם אחיו. הוא רצה להיות בטוח שאחיו לא יפקירו את בנימין כפי שהפקירו אותו, וכי חרטתם כנה ואמיתית. נאומו של יהודה כה נגע לליבו של יוסף שלא יכול היה להתאפק עוד, ובשלב זה החליט להתוודע לאחיו.

יוסף מתוודע לאחיו

התוודעותו הדרמטית של יוסף לאחיו מסיימת את התמונה הראשונה במערכה זו. בעוד שבשתי הפעמים הקודמות, יוסף בכה מבלי שאחרים, כולל אחיו, יראוהו בוכה, וזו הייתה הסיבה ליציאותיו מהפגישות, הרי הפעם – כאשר יהודה נשא את נאומו – ביקש מכל אלה שהיו לצידו לצאת – כך שנשאר רק עם אחד עשר אחיו, ופרץ בבכי בנוכחותם כשהוא מתוודע אליהם ושואל אם אביו (לא אביהם) חי. למעלה מ-22 שנה חי מבלי לדעת אם אביו עדין בחיים. והנה נאמר לו שאביו עדיין חי, עתה כשהוא רואה את אחיו מאמו כשכל האחים האחרים לידו.

מבחינתו היה זה מעמד מרגש ביותר, אך מבחינת האחים היה זה מעמד מביך. הרי הם התנכלו לו וכעת הם זקוקים לו יותר מתמיד. בליבם מקנן הפחד שינקום בהם. יתכן שכל אחד מהם חשב כיצד הוא היה מתנהג אילו הוא היה יוסף.

הכתוב מתאר זאת במספר מלים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי?" ואיננו יודעים אם שאל זאת בקול נמוך מחשש שיקבל תשובה שלילית, כי הרי כבר בעבר עיוותו עובדות והודיעו על פטירת יוסף כאשר היה חי, או בקול שמחה לאחר ששמע את כל הסיפור, ממנו היה ברור שיעקב היה חי לפחות כאשר עשרת הבנים חזרו מכנען.

תסמונת הדוד העשיר מאמריקה

סערת הרגשות מבוטאת במלים ספורות:

"וְלֹא־יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". בהלה עמוקה. רק לפני זמן קצר ביותר נהג כלפיהם בעריצות – מה שגרם להם לחשוש שכעת ינקום בהם. אך יוסף, שעל פקחותו כבר למדנו, אומר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה, אַל־תֵּעָצְבוּ וְאַל־יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי־מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם [...]וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים [...]" (מה, ד-ח).

בכך הסיר מהם את האחריות למכירתו, והבהיר להם כי מבלי שידעו הם ביצעו את תוכניתו של אלהים.

התמונה מסתיימת כאשר יוסף שולח את כל אחיו לכנען, כדי שיעקב וכל המשפחה המורחבת – בניו ובני בניו, נשותיהם, וכן צאנו ובקרו וכל אשר לו – ירדו למצרים, מקום בו יוסף הבטיח לכלכל אותם במשך חמש השנים הבאות בהן הרעב עדיין ישרור.

יוסף מורה לאחיו שיחזרו מהר אל יעקב ויספרו לו שיוסף חי וכי הוא, יוסף, דורש, ולא רק מבקש, שיעקב ירד מיד למצרים כדי שכל המשפחה תהיה קרובה אליו:

"מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי (יוסף עדין אינו אומר אבינו אלא רק אבי) וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי, אַל־תַּעֲמֹד"(מה, ט). אין זו בקשה בלשון "רדה נא אלי" אלא ציווי: "רְדָה אֵלַי, אַל־תַּעֲמֹד".

יוסף לא יכול היה להתגבר על גאוותו ומעמדו, אף אם ניצל אותם למטרה טובה – סיוע לבני המשפחה בעת הרעב הגדול – והוא מוסיף: "וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל־אֲשֶׁר רְאִיתֶם, וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־אָבִי הֵנָּה" (מה, יג). אך, כפי שנראה, כאשר הגיעה כל הכבודה למצרים, הם לא עזבוה ולא חזרו לכנען בתום חמש שנות הרעב שנותרו.

האם אין אנו שומעים את מה שיגיד "הדוד העשיר באמריקה" כעבור 3000 שנה, כשיזמין אליו ל"אמריקה" את משפחתו הענייה הנלחמת על פרנסתה באירופה ובא"י, ולאחר קום המדינה – בישראל?

יעקב וכל משפחתו יורדים למצרים

התמונה השנייה במערכה השלישית היא בכנען. כאשר חזרו אחד עשר אחי יוסף, וביניהם בנימין, וסיפרו ליעקב מה שהורה להם יוסף, "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל: רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (מה, כז-כח). אך, בכל זאת, היו ליעקב היסוסים. הוא הפך מ"יעקב" ל"ישראל", עם כל ההבטחות שניתנו לו כאשר המלאך הוסיף לו את השם ישראל. השם המלווה אותנו עד היום, כ"בני ישראל".

לא יעקב, אביו של יוסף, היסס מלרדת למצרים, אלא מי שהיסס היה ישראל – הראשון לאומה, שעד אז  היתה רק משפחה אך הפכה עכשו לאומה. "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע" - עירו של יצחק - "וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק" (מו, א).

הרי ארץ כנען הובטחה לצאצאיו, האם ההבטחה תישמר אם כל צאצאיו ירדו מהארץ? ומה יקרה אם לא יחפצו לעלות אליה לאחר שירדו? האם ימשיך האלהים ללוותו ולהנחותו שוב כאשר הוא יורד מהארץ?

לאחר שזבח זבחים לאלוהי אביו יצחק, שבעת שהיה רעב בארץ אלהים הורה לו: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" (כו, ב-ג), והפעם אומר לו אלהים: "אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"(מו, ג-ד).

לאחר הוראות אלה שישראל קיבל מאלוהים נחה דעתו: "וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת־טַפָּם וְאֶת־נְשֵׁיהֶם בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ. וַיִּקְחוּ אֶת־מִקְנֵיהֶם וְאֶת־רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל־זַרְעוֹ אִתּוֹ. בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ, בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל־זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה" (מו, ה-ז). מאומה לא השאירו בארץ.

כולם יורדים...

כאן מפורטים שמותיהם של כל בני יעקב ובני בניהם, מסודרים לפי אימותיהם – צאצאיה של לאה, צאצאיה של זלפה, צאצאיה של רחל וצאצאיה של בלהה. כל ילדיו של יעקב קרויים בני ישראל. בפירוט הבנים של ילדי יעקב, מעניין פירוטם של בני בנימין. אף כי עד כה בנימין כונה נער, וניתן היה להבין שעד ירידתו למצרים בה נפגש עם יוסף היה היה עדין "נער" ללא צאצאים, וזאת אנו שומעים מהדברים שעשרת האחים מספרים ליוסף: "יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ, וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (מד, כ). והנה, בעת הירידה למצרים אנו קוראים שלבנימין היו באותה עת כבר עשרה בנים: "וּבְנֵי בִנְיָמִן בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ"(מו, כא), וביניהם אולי אף תאומים כפי שניתן להסיק משמותיהם של שנים מילדיו – מֻפִּים וְחֻפִּים. אכן בדברי האחים לא נאמר שאין לו ילדים, אלא רק שהוא נותר לבדו לאמו, ואביו אהבו.

מדברי אלהים ליעקב, תקופת הירידה מהארץ הייתה אמורה להיות לתקופה קצובה, אולי עד תום שנות הרעב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל־עֵינֶיךָ" (מה, ד), וכי אז יעקב יחזור לכנען ובה ימות, כשעמו יעלה יוסף ארצה ויהיה לידו כאשר יגיע לקץ ימיו.

אך לאחר שנות הרעב, המשיך יעקב לגור עם כל עמו עוד שתים עשרה שנים ואז נפטר במצרים. גם לאחר פטירתו המשיכו בני ישראל להתגורר במצרים עוד שנים רבות!... זו הייתה התגרות באלוהים.

יתכן שבתום שנות הרעב ביקש יעקב לחזור ארצה, אך צאצאיו התנגדו והרי לא יכול היה לחזור לבדו, אך יתכן שבדומה להתנהגותו בארם, בה נשאר לגור עם משפחתו הרחבה לאחר שהסכנה או הסיבה בעטיה ירד, הוסרה, נשאר להתגורר בארם.   

פרשת מגורים בארץ זרה שהחלה עם ירידת יעקב לארם, חוזרת עם ירידתו של יעקב למצרים. האין היא דומה לירידה מהארץ גם בימינו? בירידתו של יעקב וכל משפחתו (למעשה, כל עמו) מהארץ – הם זנחוה, וצאצאיהם ייאלצו להילחם כדי לחזור לחיות בה ולהשיג בה עצמאות. הירידה הכללית של יעקב ובני ישראל הייתה ירידה מרצון. בעתיד יוגלו מארצם, ואז יהיה עליהם להילחם כדי לחזור ולהתגורר בה ולחיות חיים עצמאיים.

יישובם של בני ישראל במצרים

התמונה השלישית של המערכה השלישית מחזירה אותנו למצרים. כאשר הגיעו כל בני ישראל למצרים, שלח יעקב את יהודה אל יוסף לקבל הוראות כיצד להתנהג במצרים.

אך לפני הצגת התוכנית ליישוב בני ישראל במצרים, עלינו להתעכב על פגישת יעקב ויוסף:

בני ישראל הגיעו לגושן. יוסף אוסר את מרכבתו ועולה לגושן לפגוש את אביו. פגישה מרגשת, אך גם מעוררת שאלה. לאחר שהגיעו אחיו של יוסף בפעם הראשונה למצרים, הרי יוסף היה יכול לברר את גורל אביו. כמשנה למלך יכול היה להביאו למצרים, אך יוסף העדיף קודם כל למרר את חייהם של אחיו לפני שיראה את אביו, שכה אהבו. רק לאחר הפגישה השלישית, ויש להניח שלא מדובר בתקופה של ימים ספורים, ביקש מאחיו שיביאו את אביו וכל בני המשפחה למצרים. יתכן שיעקב התמרמר על כך, אך הבין שההבלגה עדיפה.

תיאור הפגישה בפרשה מלמדנו הרבה: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי”. בפגישת יעקב ועשו כתוב "ויבכו" – שניהם בכו (לג, ד). כאשר יוסף ובנימין נפגשו בפעם הראשונה פרש יוסף החוצה ובכה שלא בפני בנימין, אך בפעם השנייה שניהם בכו: "וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מה, יד). בפגישה הראשונה בין יעקב ליוסף, רק על יוסף כתוב שבכה. יעקב התאפק. הוא אף לא מחה בפני יוסף על כך שהמתין זמן כה רב, והעדיף לשתוק.

תוכניתו של יוסף הייתה להושיב את כל בני ישראל בחבל ארץ נפרד - בגושן (ראו מפה למטה).

כדי להצליח בתוכניתו, הוא מכין את אחיו כיצד יסבירו לפרעה את מה שפרעה ירצה לשמוע, שיפחיתו מערכם ויאמרו שהם רק רועי צאן וכך יורשו להתיישב בגושן, מבלי להתלבט, מבלי שיהיו מוקד לקנאה ושנאה. בשנות הרעב שנותרו - יוסף ידאג לכלכלם על חשבון אוצר המדינה.

בתמונה זו מסתיימת המערכה השלישית, שאחריה מובילה אותנו הפרשה לנעשה במצרים.

תבונתו הכלכלית של יוסף

הרעב פקד לא רק את מצרים אלא גם את ארץ כנען, ואולי גם אזורים נוספים בסביבה, אך הפרשה מצטמצמת לסיפור על הרעב שהיה במצרים ובכנען. פרעה מינה את יוסף למשנה למלך והפקידו על נושא המזון והכלכלה. יוסף הכין את מצרים לקראת הרעב, תכנן את כל המהלכים הדרושים. הוא הורה לקבץ ולאסוף מזון לשבע שנים - תבואה שאפשר לאגור במחסנים. כאשר החל הרעב בארצות שבסביבה, היתה מצרים המדינה היחידה בה לא היה רעב, כי מהתבואה שנאגרה ניתן היה לאפות לחם, ואכן עמים רבים נהרו למצרים כדי לקנות תבואה. גם המצרים נדרשו לשלם עבור התבואה שהם קונים ממחסני המזון במצרים, ויוסף מסר את כל הפדיון מהמכירה כולו לידי פרעה. הרעב הכריח את המצרים, מלבד הכהנים, למכור את כל רכושם למלך כדי שיזכו באוכל.

לאחר זמן מה, אזל הכסף וגם המצרים לא יכלו לקנות מזון נוסף בכסף ופנו ליוסף: "וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר־הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה. וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ כָל־מִצְרַיִם אֶל־יוֹסֵף לֵאמֹר: הָבָה־לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף?" (מז, יד-טו). תשובתו של יוסף היתה שניתן לקנות לחם לאו דווקא בכסף אלא בתמורת למקנה שיימסר למלך: "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל־מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (מז, יז).

בתום השנה, לאחר שמכרו למלך את כל המקנה שוב חזרו ליוסף והפעם בהצעה קיצונית, לפיה המלך פרעה יקנה אותם לעבדים וירכוש את אדמותיהם, בתמורה ללחם, וכלכלתם שתהיה על חשבון המדינה. יוסף מקבל את ההצעה, קנה עבור פרעה את כל המקרקעין, מלבד אדמות הכהנים, והעביר את כל האוכלוסייה להתיישב בערים לפי תכנון שקבע ברחבי כל מצרים. בתמורה -– העניק זרעים לזרוע, ומהתוצאה מהתבואה שתצמח מזריעה זו יהיה עליהם להעביר למלך חמישית, כאשר ארבע חמישיות תהיינה למצרים לצרכי אכילה. המצרים קיבלו את ההצעה, כי יתכן שזאת היתה הדרך היחידה כדי לשרוד: "וַיֹּאמְרוּ: הֶחֱיִתָנוּ! נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה. וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד־הַיּוֹם הַזֶּה עַל־אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ. רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה" (מז, כה-כו).

גזירות אלה לא חלו על בני ישראל כי, בהתאם להבטחתו – "יְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף" (מז, יב) "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מז, כז).

התיאור הניתן בפרשה להשלטת מדיניותו של יוסף, כולל שלושה נושאים:

- האחד – אוצר המדינה מכלכל את בני ישראל, מה שיתכן שיהפוך את בני ישראל לשנואים ואפילו ייחשבו כנצלנים, אוכלי לחם חינם.

- השני –  בעוד שכל המצרים נאלצו למכור את כל רכושם, כולל אדמותיהם כדי שיוכלו לקנות מזון, לא נאלצו הכהנים למכור את אדמותיהם ולא הפכו לעבדים –  "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה".

- והשלישי – יוסף הנהיג משטר כלכלי מיוחד.  המדינה רכשה (או הפקיעה) את כל הרכוש הפרטי ותמורתו חילקה מזון לכלל התושבים באופן שווה, אין עשירים ועניים – כולם שווים.

יוסף הנהיג שיטה של "יישוב מחדש" בהתאם להוראות הממשל המרכזי, העברת אוכלוסים ממקום למקום כדי לפזרם בכל רחבי הארץ, ולשם זה גם ביטל את הרכוש הפרטי. זאת, למעט רכושם של מיוחסים – הכהנים, שלא נכללו במסגרת "היישוב מחדש" מאחר שהמדינה היתה חייבת לכלכלם על חשבונה, בהיותם כהנים. לכן, אף לא היו במצוקת מזון בעת הרעב ואף לא נאלצו למכור את אדמותיהם. כך גם מבני ישראל לא דרש יוסף כל תמורה ואף לא  העביר למקומות אחרים.

יוסף, לפי הנראה, היה הראשון שהנהיג משטר שבימינו ניתן לכנותו סוציאליסטי–מרקסיסטי–קומוניסטי, שבראשו עמד מלך "בובה" הנהנה מתוצאות הנהגתו של יועצו. יתכן שמעמד הכהנים במצרים לא מצא חן בעיני משה כעבור שנים, לכן לא ניתנה נחלה לשבט לוי, כאשר עלו בני ישראל לארצם. פרנסתם וכלכלתם של בני שבט לוי הובטחה בכך שהוטלה על בני השבטים האחרים, וזאת בזכות מעמדם המיוחד כמשרתים בקודש.

תחילת הגלות

לאחר שנות הרעב, המשיך יעקב לגור במצרים עם כל עמו עוד שתים עשרה שנים ואז נפטר בה. אך גם לאחר פטירתו המשיכו בני ישראל להתגורר במצרים עוד שנים רבות! זו הייתה התגרות באלוהים.

יתכן שבתום שנות הרעב ביקש יעקב לחזור ארצה, אך צאצאיו התנגדו והרי לא יכול היה לחזור לבדו, אך גם יתכן שבדומה להתנהגותו בארם, בה נשאר לגור עם משפחתו הרחבה לאחר שהסכנה או הסיבה בעטיה ירד, הוסרה, כך גם נשאר להתגורר במצרים.   

מסכת מגורים בארץ זרה שהחלה עם ירידת יעקב לארם, חוזרת עם ירידתו של יעקב למצרים. האין היא דומה לירידה מהארץ גם בימינו? הפרשה מסתיימת בפסוק אחד, ששינה את פני ההיסטוריה: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (מג, כז). הם אמנם ירדו מארצם עקב הרעב, אך התיישבו בגולה ונשארו בה מרצון, גם לאחר סיום תקופת הרעב, ללא כוונה או מועד לחזור לארצם בדומה להתנהגותו של יעקב־ישראל אבי האומה, בהיותו בחרן.  

בירידתו של יעקב וכל משפחתו (למעשה, כל עמו) מהארץ – הם זנחוה, וצאצאיהם ייאלצו להילחם כדי לחזור לחיות בה ולהשיג בה עצמאות. הפעם, הירידה הכללית של יעקב ובני ישראל הייתה ירידה מרצון. בעתיד יהיה עליהם להילחם על אדמתם כאשר ירצו לחזור אליה כדי לשוב ולהתגורר בה ולחיות חיים עצמאיים.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויגש, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויגש;
• אוסף המאמרים על פרשת מקץ;
• אוסף המאמרים על תופעת הירידה מהארץ.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת ויגש באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 13/12/18.