אייל גונן: האדם שבטנק ינצח – לזכרו של אמי פלנט ז"ל

[בתמונה: אמי פלנט. התמונה היא צילום מסך]

[בתמונה: אמי פלנט. התמונה היא צילום מסך]

אני רוצה לספר לכם על אמי פלנט שלי, אם כי אני משוכנע שהוא לא זכר אותי כבר ביום בו השתחררתי משירות סדיר, אי שם במלחמת המפרץ...

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

אייל גונן (LL.B, MBA) הוא עורך דין בתחומי המשפט האזרחי והעסקי; מרצה באוניברסיטת בן גוריון, במכללה להנדסה סמי שמעון בבאר שבע ובמכללת אחווה. בלוגר בנושאי טכנולוגיה ומחשבים מאז שנות התשעים של המאה הקודמת.

אייל גונן (LL.B, MBA) הוא עורך דין בתחומי המשפט האזרחי והעסקי; מרצה באוניברסיטת בן גוריון, במכללה להנדסה סמי שמעון בבאר שבע ובמכללת אחווה. בלוגר בנושאי טכנולוגיה ומחשבים מאז שנות התשעים של המאה הקודמת.

*  *  *

ב- 15/8/2022, הלך לעולמו תת אלוף אמי פלנט. לרוב האנשים השם הזה לא אומר הרבה, למרות שכל מי שחי כאן כאזרח מדינת ישראל חייב לו, כי הוא אחד מקומץ אנשים שמנעו מהסורים לכבוש את מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים.

אפילו מי שבודק את ספר הצל"שים לא ימצא את השם הזה, אלא תחת השם העברי, אברהם כוכב; והצל"ש ניתן לו, כי במלחמת יום הכיפורים, בלם את התקדמות הסורים בצפון רמת הגולן, כאשר בסופו של קרב נותר עם שישה טנקים בלבד; וחלק מהקרבות היו במרחק אפס מול נחיל הטנקים הסורים.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[בתמונה: טנקים סורים פגועים בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים. המקור: דובר צה"ל]

[בתמונה: טנקים סורים פגועים בעמק הבכא במלחמת יום הכיפורים. המקור: דובר צה"ל]

אני רוצה לספר לכם על אמי פלנט שלי...

אני רוצה לספר לכם על אמי פלנט שלי, אם כי אני משוכנע שהוא לא זכר אותי כבר ביום בו השתחררתי משירות סדיר, אי שם במלחמת המפרץ. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הייתי בקורס מפקדי טנקים ופלנט היה מפקד חטיבת בני-אור, הידועה יותר כבית הספר לשריון – חטיבה שלמעשה מורכבת משתי פלוגות קורס מפקדי טנקים, ומפלוגת קורס קציני שריון. לאחר עוד יום שבו רצנו באל אמל בעזה, אחרי מבעירי צמיגים ודגלי אש"ף; במחנה, לא שמתי לב ונתקלתי במשהו על רצפת האוהל, ונפלתי כשפני פוגעים במיטת הברזל ופינת המתכת חורצת את הגבה השמאלית. כמות הדם הייתה ביחס הפוך לגודל החתך הזעיר; והחברים לקחו אותי מיד לחובש, שחבש את ראשי סטייל אריק בבמלחמת יום הכיפורים.

[בתמונה משמאל: תא"ל אמי פלנט ז"ל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

הבוכה והמבולקה פסקו ברגע בו פסע פלנט (ראו תמונה משמאל) לתוך אוהל המרפאה. הוא לא אמר כלום, אבל משהו בנוכחות שלו, מנהיגות אמיתית, גרם לכולנו להירגע. ניכר מ'מדי הב'' שלבש, כי גם הוא אחרי יום מתיש של רדיפה אחרי מבעירי צמיגים. בידו היה ספל מפח עם קפה שחור; והוא ניגש אלי ושאל 'איך קוראים לי'. עניתי; והוא שאל אם אמא שלי יודעת על הפציעה. כאן התבוננתי ישר אל תוך עיניו בפליאה, עם חצי חיוך, ושאלתי "מה? על השריטה הזו?" והצבעתי על הגבה.

[בתמונה משמאל: תא"ל אמי פלנט ז"ל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי דובר צה"ל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

וכאן אני חייב לספר על העיניים של פלנט, שהיה בהן זיק של חיוך; אבל הן דיברו ואמרו יותר מכול כרוז, בתחרות סוסים שלמה. לאור ההערה שלי, עיניו נרגעו וגם על פניו עלה חיוך. הוא נתן לי לגימה מהקפה שבספל שבידו, ואמר לי "בוא". למרות השעה המאוחרת הוא ארגן לי שיחה עם אמא שלי. בדיעבד הבנתי שהשריטה שלי גרמה לשמועה במחנה, שיש "פגוע ראש" ושצריך להזמין מסוק. פלנט אישית ירד לשורש העניין והרגיע את כל המחנה.

בסוף קורס המפקדים - עקב ויכוח בין המפח"ש לביסל"ש - לקח פלנט חמש מעטפות של בוגרי הקורס וקרא לנו ואמר: "אני לא משחרר אתכם למפח"ש, אני מחפש סמלי מבצעים". למי שאינו יודע את ח"ן השיריון, אחד מתפקידי סמלי המבצעים בחטיבת בני-אור, הוא לשמש נהגי טנקים בעת תרגילים, כדי שצוערים יוכלו להיות בצריח וללמוד יותר בתרגולים. כשאמרתי לו שאני מעוניין לצאת לקצונה, הוא הרגיע אותנו, ואמר ביושרה, שיכול להיות שזה קצת יתעכב, אבל זה לא ימנע מאיתנו לצאת לקצונה.

[בתמונה: טנק T-62 סורי פגוע באנדרטה לזכר קרב עמק הבכא. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jakednb. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: טנק T-62 סורי פגוע באנדרטה לזכר קרב עמק הבכא. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jakednb. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

כנער בן 19 פלנט היה האדם הראשון שפגשתי בחיי, שפשוט גרם לי לעשות יותר ומתוך התלהבות. בלי פקודות, בלי להרים את הקול. פלנט היה מנהיג אמיתי, מעולם לא קראתי לו המפקד, במשך היום-יום גם לא הצדעתי לו (על פי דרישתו) אבל כשהוא היה בחדר, ידעת שהוא המנהיג.

זכור לי מקרה בו סגן הרמטכ"ל (שאחר כך הפך לרמטכ"ל), בוגר סיירת מטכ"ל, צייר תרגיל בטוש דק, תוך שהוא מסמן את ההתקדמות בחיצים קטנים סביב הגבעות במפה הטופוגרפית. מסביב למפה עמדו האלופים; ו-פלנט, אז רק אל"מ, פשוט ניגש למפה, לקח טוש וצייר חץ גדול על פני החיצים הקטנים, הרים את עיניו, עם זיק החיוך, ואמר – "שיריון" וסימן בידיו שגדוד שריון רחב יותר מסימוני החיצים במפה.

לא אשכח את התרגיל הרב חילי, שבו היינו בטנק במשך שלושה ימים, כשמעלי קצין המודיעין, כך שהינו ארבעה בצריח, במקום שלושה בטנק רגיל. זו הפעם היחידה שלי שבטן הטנק הייתה מלאה. פלנט הקפיד שכל פגז ופגז הם ממש לפני פג התוקף שלהם, שלא סתם נבזבז. בתקופה הזו, השיריון שינה את המוטו שלו מ"האדם הוא הפלדה" – ל- "האדם שבטנק ינצח". לדעתי, אמי פלנט היה 'נער הפוסטר' של המוטו החדש, באמת האדם שהוא היה, גם בטנק וגם מחוצה לו, הוא שניצח.

[התמונה: טנק ישראלי בקרב עמק הבכא... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי ניר קרן צבי. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בתרגיל הזה אני באמת אכלתי מאותו מסטינג עם אמי פלנט. עדיין זכור לי שלמרות כל האחריות לתרגיל הרב חיילי, שפלנט היה מפקדו - הוא דאג שאני והתותחן, נאכל ונעביר גם לנהג. בדרך קסם, תוך תקשורת שכמעט רובה לא מילולית, פלנט ידע מה כל אחד מאיתנו, הנהג, התותחן ואני מעדיפים במנת הקרב, ודאג שנאכל את מה שהעדפנו, והוא אכל בסוף. אלה דברים קטנים, אבל משמעותיים, זה האדם שבטנק. זה היה אמי פלנט.

פלנט גדול ממני ב 17 שנה, גדל במושב מגשימים, ולמעט החיבור הזה בשירות הצבאי – לא נצלבו דרכנו שוב. הוא לא הכיר אותי קודם, וכמו שאמרתי בהתחלה, ספק אם זכר אותי לאחר השירות הצבאי שלי. אבל זה מה שהופך את אמי פלנט לאדם ולמנהיג אמיתי! פלנט לא הדריך אותי. לא היה מורה רוחני, לא הוציא ממני את המיטב, כי הוא הכיר אותי או מישהו ממשפחתי. הוא לא גרם לי להיות קצין, להכיר בכך שאני מתאים יותר לשלישות מאשר לשריון, וזה בסדר - כי הוא קבל ממני סיגרים מתנה.

אמי פלנט פשוט עשה את זה לכולם, טיפח את כולם, דאג לכולם והנהיג את כולם. הוא עשה את זה כי זה מה שמפקד בית ספר לשריון צריך וראוי שיעשה. הוא היה מפקד ומנהיג, וכל מי שהיה בסביבה שלו, הרגיש את זה וידע את זה וזאת בלי סממנים חיצוניים של שררה.

יהיה זכרו ברוך.   

.

[נרות זיכרון]

[בחזרה לריכוז המאמרים: 'הכל על מנהיגות'] [לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *