גרשון הכהן: לאן ממשיכים?

[בתמונה: לאן ממשיכים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay] [בתמונה: לאן ממשיכים? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]  

[המאמר ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

לוגו של העיתון, ישראל היום

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מדינת ישראל נכנסת לשנתה ה- 75.  היא עשירה ומשגשגת אבל גם מסוכסכת, ותקועה באובדן דרך. היא מתמודדת במאבק ביטחוני מורכב, המתגבר גם בזירת הפנים ועם זאת מדמה עצמה למדינה מערבית נורמאלית. המענה הביטחוני לכשעצמו - בצורתו הטכנית - כהגנה על בסיס הקיום, הוא אולי הדבר היחידי עליו יכולים יהודים ישראלים להסכים. אבל במבט ארוך טווח, עם ישראל אינו יכול להימלט מהחובה לברר את חלומותיו ולהחליט על חזונו ודרכו בארץ מולדתו.

מול גל הטרור שפרץ בחודש האחרון, הופעלו כוחות הביטחון במאמץ מוגבר ואפשרו לעם ישראל לחגוג את ימי חג הפסח. ראש הממשלה נפתלי בנט, התגאה בהישגי המאמצים הביטחוניים שאפשרו לעם ישראל להתמסר למיצוי ימי החג: "בטיסות לחו"ל ובטיולים ברחבי הארץ". ובכל זאת, לא רק בזה נבחנת מדינה ריבונית. ההתרחשות בירושלים ובהר הבית הדגישה את המצוקה הישראלית. כוחות הביטחון יכולים לאפשר עוד יום של שקט, אולם מול היקף המרי הערבי, בירושלים באום אל פאחם וברהט, בשילוב איום החמאס מעזה, מדינת ישראל נראתה כמאבדת לא רק ממד של הרתעה בסיסית, אלא גם את סמלי ריבונותה. המאבק המתגבר - אליו נדרשת מדינת ישראל - תובע מיהודים לברר מחדש, מה בכלל הם מבקשים במדינת ישראל?  אם מבקשים חירות לאומית וריבונות - ולא רק תנאים מאפשרים למיצוי חופשת החג, אין אפשרות לוותר על כבוד לאומי, במיוחד בכל הקשור למה שמתרחש בבירת ישראל.  

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של פרופ' דן מרון: 'הרפיה לצורך נגיעה', שראה אור בהוצאת עם עובד, ב- 2005. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

דן מירון, פרופסור לספרות עברית של המאה העשרים, בספרו 'הרפיה לצורך נגיעה', ביטא את המצוקה הישראלית-ציונית, בתסכולה ההולך וגובר, מול המאבק הקיומי הנראה כנמשך לאין קץ.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של פרופ' דן מירון: 'הרפיה לצורך נגיעה', שראה אור בהוצאת עם עובד, ב- 2005. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

כך כתב: "גם ציפייתה של הציונות, שהרחקתם של היהודים מן החברות האירופיות, וריכוזם במדינה משלהם, יביאו להיעלמות האנטישמיות, לא התממשה. אפילו ביטחונה של הציונות שיהיה בידה לחלץ את העם היהודי מסכנות קיומיות, שהביא לאקטיביות קיומית יהודית חדשה, לא הגיע ואולי גם לא יגיע ליעד שקבע לעצמו. לפי שעה, התפתחותה ההיסטורית של הציונות והצלחתה בהשגת העצמאות היהודית המדינית, הביאו רק להחלפת סכנות קיומיות מסוג אחד, בסכנות קיומיות מסוג אחר." (הרפיה לצורך נגיעה, עמ' 63)

הרצל בחזונו ביקש מענה למצוקה היהודית. הוא האמין, שאם רק ישכילו היהודים להתקבץ למדינה נורמאלית, הם יצליחו להתקבל כעם בין העמים, כמדינת לאום בין מדינות הלאום, בעיית האנטישמיות תבוא לקיצה. אלא שלאחר יותר ממאה שנים, נראה כי קרה ממש להפך. נוצרה אנטישמיות, שהיא במידה רבה חדשה ומתוחכמת, מוגנת בסוג של חיסון. לכאורה, לא עוד שנאה כנגד יהודים, באשר הם יהודים, אלא רק ביקורת נגד מדינת ישראל והתנהלותה. בתוך כך, היא מופנית בצורה מחודשת, גם נגד יהודי העולם, עד שהם באים מדי פעם בתלונות כלפי מדינת ישראל, אשר, לטענתם, במעשיה מסכנת אף אותם. המהלך שהיה אמור להתהוות כמענה לאנטישמיות, מחולל אנטישמיות מסוג חדש. מבחינה זאת, טוען דן מירון, ממד זה של הפרוגראמה הציונית נקלע למבוי סתום.

בממד השני, ביקשה הציונות מענה לעצם הגנת הקיום של יהודים, שלא חדלו לסבול מפרעות, פוגרומים וצרות אחרות.  גם בממד זה, מעלה דן מירון (ראו תמונה משמאל) את ההרהור, המחולל בשנים האחרונות מצוקה בקרב ישראלים רבים, בחרדה שמא, עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של מדינת ישראל, מה שבסך הכול השיגה הציונות, אינו יותר מאשר החלפתה של בעיה קיומית מסוג אחד, כמו פוגרומים בקישיניב, בבעיה קיומית מסוג אחר, כמו טרור ברחובות הערים בצל איום רקטי וגרעין איראני.

[בתמונה משמאל: פרופ' דן מירון. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Pinhas stern. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

שתי טענותיו אלה של דן מירון מובילות את הבירור הישראלי הציוני אל שאלת היסוד: לא רק איך ממשיכים להגן על הקיום היהודי בארץ ישראל, אלא בעיקר בשביל מה מבקשים היהודים להתקיים במדינה היהודית בארץ ישראל. אם תכלית קיומה של מדינה זו, מסתכמת בשאיפה למקלט בטוח, כפי שאכן יש המבקשים להציג כך את תכלית הציונות - כשאיפה פרגמאטית ומרוסנת ללא יותר ממדרך כף רגל ליהודים נרדפים ובחסות מעצמות, בעיקר ארה"ב - אפשר לומר, כי במאה השנים האחרונות, הציונות אומנם הביאה הישגים ממשיים, בוודאי בהשוואה לגורל יהודי אירופה בימי השואה, אולם במבט לעתיד, מול האיומים הגוברים, מכרסמת השאלה האם ועד מתי יכולה התכלית הזו להמשיך להתממש.

אלא שישנה אפשרות להצגה אחרת של כל תכלית המפעל הציוני. הוא כמובן צריך להעניק ליהודים קיום בטוח, אבל כפי שחזר דוד בן גוריון והדגיש אין זו התכלית. את מטרת הציונות חזר ותיאר במילים: "הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (במערכה א', עמ' 190). אכן, הביטחון בעבורו לא היה יותר מתנאי הכרחי, כשהיעד העיקרי אינו רק עצם הקיום. כאן ניצבת שאלת המוצא, מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת: מקלט בטוח, או גאולה ומולדת. תכליות אלה אינן בהכרח מנוגדות זו לזו אבל במהותן הן תכליות שונות.

[בכרזה: דוד בן גוריון על שאלת המוצא, מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת? התמונה המקורית של דוד בן גוריון לקוחה מאתר הנוסטלגיה הישראלית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בכרזה: דוד בן גוריון על שאלת המוצא, מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת? התמונה המקורית של דוד בן גוריון לקוחה מאתר הנוסטלגיה הישראלית. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יגאל אלון, "מסך של חול", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ב- 1959 וב- 1968. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בהתעלמות ההנהגה הישראלית מהעמדת שאלה זו לברור עכשווי, בהדחקת שאלה זו כשאלת המהות, החברה הישראלית שוקעת באובדן דרך.  ברמה הטקטית אובדן הדרך יכול להתבטא במחלוקת בשאלה איך מגיעים אל היעד. ברמה האסטרטגית אובדן דרך מתבטא במחלוקת בשאלה מהו היעד ולאן בכלל מבקשים להגיע. בימים שקדמו להקמת המדינה שררה מחלוקת קשה בשאלת הדרך להשגת היעד. אבל הייתה הסכמה רחבה על היעד ועל התכלית הנשגבת. כך היה במידה רבה גם בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה. מאז המחלוקת עברה אל שאלת היסוד, אל עצם שאלת התכלית למדינת ישראל, מדינה יהודית או עוד מדינה אזרחית מתוקנת כיתר מדינות המערב.

באותן שנים בהן הסכימה החברה הישראלית בשאלת היעד, כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול": "יש הכרח להצהיר במפורש, ישראל היא מדינה יהודית חד-לאומית. העובדה שחי בארץ מיעוט לאומי ערבי, אינה עושה אותה למדינה רב-לאומית.  ורק מחייבת אותה להעניק שוויון אזרחי... לערבים מדינות רבות, ליהודים אחת בלבד" (מסך של חול, עמ' 337).

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של יגאל אלון, "מסך של חול", שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ב- 1959 וב- 1968. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

עם ישראל שרוי במצוקה בגלל חרדת אובדן הדרך, לא בגלל הטרור. חידוש הסיפור הציוני, הוא בימים אלה חובתה העליונה של ההנהגה הישראלית. דרושה כאן הנהגה שבנוסף לכישורי ניהול מחויבת קודם כל לשיעור קומה יהודי רוחני.

[בכרזה: עם ישראל שרוי במצוקה בגלל חרדת אובדן הדרך, לא בגלל הטרור. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי GregMontani לאתר Pixabay]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

3 thoughts on “גרשון הכהן: לאן ממשיכים?

  1. Pingback: התודעה - והניסיונות להשפיע עליה - באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. Pingback: פנחס יחזקאלי: עשר כרזות על פוליטיקה, צבא ומדינאות: אוסף 31 - ייצור ידע

  3. המאמר מעלה אתגר משמעותי – מהו הסיפור הציוני, מהו החזון והיעוד של מדינת ישראל – אך אינו מצליח לספק מענה רלבנטי.

    כל הצלחה ראשיתה ב"סיפור" – משהו שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים, סיפור קליט, נהיר, חזק, שנותן השראה ומניע לפעולה.

    לערבים יש סיפור פשוט כזה – Free Palestine – סיפור שקרי לחלוטין, אבל חזק ועובד מבחינתם: יש עם פלסטיני, אדמתו נגזלה ע"י כובש אכזר ולא צודק, וצריך להפוך את הקערה ולשחרר את העם הפלסטיני ואדמתו הגזולה.

    הסיפור הציוני עד קום המדינה היה גם הוא חזק וברור. רבים בעולם הזדהו איתו. הוא סיפור על עם נרדף, שיש לגאול אותו מיסוריו הרבים ולאפשר לו לחזור למולדתו ולהקים את מדינתו העצמאית, החופשית והריבונית, במהלך שאין מוצדק ממנו. מול הציונות עומדים כוחות רשע של אנטישמים ושל ים של ערבים ומוסלמים שמניעים אותם כוחות של כיבוש דתי ואתני ושנאה איומה לכל מה שאינו מוסלמי / ערבי. יש את נושא המקלט הבטוח, אבל במונחים של הסיפור הפנימי שלנו עם ישראל, בן גוריון קישר את זה עמוק יותר לחזון הדורות היהודי, עם יעוד כאמור: "הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית".

    אבל בימינו, "הסיפור הציוני" הזה, איננו מספיק נהיר, פשוט ומניע לפעולה.
    אפילו בקרב ציבור גדול של יהודים-ציונים, שבאופן בלתי מנוסח אולי, גם אחרי קום המדינה, עדיין מרגישים את החזון המקורי של בן גוריון, כחזון מניע.
    כי מה משמעות "גאולה מלאה ושלמה"? מה משמעות "קוממיות לאומית", מעבר למה שיש לנו כבר היום?
    האם הסיפור המקורי עדיין יכול לשמש כמנוע רב-עוצמה לעם היהודי, בניסוח הזה שלו?

    יש לנו סיפור צודק ונכון, סיפור שורשי בהרבה מהסיפור הערבי, שאנחנו "חשים" בו אינטואיטיבית, אבל הוא איננו מנוסח באופן שיכול לרתום את עם ישראל.
    ולא, הסיפורים של "הטוב המשותף" (ריבלין) או של "מדינת מופת" (ארי שביט) אינם יכולים לשמש כסיפור ציוני מספק. רחוק מזה.

    דורש עיון…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.