[בתמונה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי FlashBuddy לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

עודכן ב- 18 בספטמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר ראשון מתוך ארבעה על הנשר, באתר ייצור ידע:

• עופר בורין: תהילים, פרק קג – כנפי נשרים;
• קובי ביטר: המשותף ללטאה, לנשר, לגמל ולארנבת;
• Yossi Feintuch: God loves the eagle.

*  *  *

המסורת מייחסת למשה את שירת האזינו, מה גם ששירה זו משולבת בנאומי הפרידה של משה מבני ישראל בערבות מואב, קודם כניסתם לארץ כנען. במחקר המקראי החדש, רוב החוקרים מאחרים את זמן כתיבתה, בין המאה ה – 12 לפי הספירה, ועד למאה החמישית לפני הספירה. ברם, על פי לשונה וסגנונה של השירה נראה דווקא שהיא עתיקה, והאיחור שלה על ידי החוקרים נראה מלאכותי. יתרה מזאת, יש לשירת האזינו לשון וסגנון משותפים ללשון הכנענית וספרותה, עובדה המבססת דווקא את קדמותה, ועל כך הרחבנו במקום אחר[1].

בגוף השירה, מחבר השירה מדמה את יחסי ה' לעם ישראל, ליחסי הנשר ואפרוחיו, כדלקמן: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ"[2]. אין זה הדימוי היחיד שקיים במקרא, ואנו מוצאים כבר בספר שמות את הפסוק הבא:" אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי"[3].

[בתמונה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pezibear לאתר Pixabay]

על פי הדימוי האמור כאן, ה' נשא את עם ישראל כמו על כנפי נשרים, בדומה לנשר הפורש את כנפיו כדי לשאת עליהם את אפרוחיו. לשון אחר – הכתוב מתאר את מעשה הנשר השומר את אפרוחיו בעודם בקן ונושאם על כנפיו בשעת מעופו. הנשר לא נבחר באופן מקרי, וחז"ל התייחסו לכך במילים הבאות:" מלך שבעופות נשר"[4], זאת חרף היותו עוף טמא:" וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם:  אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה"[5]. הנשר מופיע גם במרכבתו של יחזקאל:" וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן"[6], עובדה המראה על חשיבותו בעולם העתיק.

הנשר הוא מהעופות הגדולים המצויים בארץ בפרט ובמזרח התיכון בכלל[7]. אורך גופו יכול להגיע עד 114 ס"מ, מוטות כנפיו עד 280 ס"מ, ומשקלו יכול להגיע עד 8.5 ק"ג. הנשר ניזון בלעדית מפגרים, ומבנה גופו מותאם לכך באופן מושלם. מקורו חד וארוך, עד 7.5 ס"מ, צווארו ארוך, עד 40 ס"מ ומאפשר לו לחדור לקרביים של הפגר, ראשו וצווארו קרחים מנוצות  כדי שדם ושאריות בשר לא ידבקו אליהם. כנפי הנשר הם כאמור ארוכות ורחבות, ומותאמות לדאייה למרחקים גדולים, לשם סריקה אחר מזון. כאשר הנשר מוצא פגר, הוא מסוגל לאכול ממנו נתח גדול, בפעם אחת, עד 15 אחוז ממשקל גופו. בלי שום קשר, הנשר מסוגל לצום ללא גרימת נזק לגופו במשך שישה ימים תמימים. על פי הידוע, הקשר בין בני הזוג נמשך כל החיים, אם כי נשרים שהופרדו בשבי משתדכים מהר יחסית לבני זוג חדשים. הנקבה מטילה ביצה אחת בלבד בשנה, לרוב בחודש ינואר, ושני בני הזוג משתתפים בדגירה עליה שנמשכת עד 56 יום. הגוזל מגיע לבגרות כאשר הוא בן 125 יום.

[בתמונה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי natureworks לאתר Pixabay]

נחזור לפרשתנו ולמקרא. הנשר נזכר 26 פעמים במקרא, והוא מופיע כאמור בראש רשימת העופות הטמאים. הוא מסמל במקורות שלנו כוח ומהירות. מלכי בבל ומצרים, הממלכות החזקות במזרח הקדום, תוארו כ:" וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים סוּסָיו, וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב, וּפָשׁוּ, פָּרָשָׁיו; וּפָרָשָׁיו, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ--יָעֻפוּ, כְּנֶשֶׁר חָשׁ לֶאֱכוֹל"[8], וכן:" יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ, כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר"[9]. בפרשתנו מתוארת באמצעות הנשר תופעה ייחודית, האומרת כי הנשר נושא את גוזליו על כנפיו כדי לגונן עליהם, כדימוי להגנת ה' על עם ישראל. חז"ל פרשו זאת באופן הבא:" מה נשתנה נשר זה מכל העופות כולם, שכל העופות כולן נותנין את בניהם בין רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מאדם זה בלבד שלא יזרוק בו חץ, אמר מוטב שיכנס בו ולא בבנו"[10].

תופעה שכזו בקרב הנשרים, אין לה אישוש מדעי, והיא מעולם לא נצפתה. אולם מציאות שכזאת ידועה בצפורי-מים מסוג טבלנים. הללו נושאים את הגוזלים על גביהם במשך השבוע הראשון לחייהם. כמו כן ידוע כי עופות אחרים, עורבים למשל, מרימים אפרוחים שנפלו מהקן חזרה אליו. יתכן כי ממדיו הגדולים של הנשר הביאו את הכותב המקראי להשערה שגם הנשר מרים את אפרוחיו על כנפיו ונושא אותם למרחקים.

אפשרות נוספת היא שהפסוק אינו מתכוון להביא תיאור ריאלי מדויק, אלא רק סוג של דימוי  לנשר שנוהג לסוכך ולהגן עליו גוזליו, והוא כביכול לוקח אותם בכפיו בשמים, בדומה לאב המגונן על בנו.

[בתמונה: "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי ArtTower לאתר Pixabay]

אחרית דבר

אחד הפסוקים היפים בשירת האזינו, הוא הדימוי של שמירת הנשר על גוזליו על כנפיו, לשמירת עם ישראל בידי ה'. הנשר עצמו נזכר במקרא 26 פעמים, והוא מופיע בראש רשימת העופות הטמאים בספר ויקרא, כמו גם כאחד הראשים של ארבעת החיות במרכבה שראה יחזקאל.

לסיפורים על הנשרים שמסוגלים לשאת את אפרוחיהם על כנפיהם למרחקים, אין אישור מדעי, ותופעה שכזאת מעולם לא נצפתה בטבע. אולם סביר להניח כי כותב שירת האזינו, השתמש בנשר בגלל גודלו וחשיבותו כמלך העופות כדימוי  של שמירה מעולה על שמירת ה' על בני ישראל.

נספח: הנשר המקראי באתר הצפרות הישראלי. לכניסה לאתר, לחצו כאן:

[הצילום: רפי רז. לכניסה לאתר, לחצו כאן. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לקובץ המאמרים על פרשת האזינו, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, שירת האזינו ובחירתו של עם ישראל, ייצור ידע, ספטמבר 2020

[2] דברים, פרק ל"ב, פסוק י"א.

[3] שמות, פרק י"ט, פסוק ד'.

[4] בבלי, חגיגה, דף י"ג, עמוד ב'.

[5] ויקרא, פרק י"א, פסוק י"ג.

[6] יחזקאל, פרק א', פסוק י'.

[7] החי והצומח של ארץ ישראל, עורך עזריה אלון, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ת"א, 1986, עמודים: 129 – 133.

[8] חבקוק, פרק א', פסוק ז'.

[9] דברים, פרק כ"ח, פסוק מ"ט.

[10] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, רש"י, לשמות פרק י"ט, פסוק  ד'.