[לקובץ המאמרים על פרשת ניצבים, לחצו כאן]

עודכן ב- 3 בספטמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

זהו מאמר שני מתוך שלושה על רעיון הבחירה החופשית. למאמרים האחרים, לחצו כאן:

• אבי הראל: רעיון הבחירה החופשית לפי לוי בן גרשון;
• אבי הראל: ר' סעדיה גאון והדילמה של הבחירה החופשית.

*  *  *

בפָּרָשַׁת נִצָּבִים אנו קוראים על רעיון חופש הרצון ורעיון התשובה, שעל חלק מההיבטים שלהם עסקנו במקום אחר[1].

בין השאר כתבנו שם כי רעיון חופש הרצון מתקשר בעיקר לפרט, ועל האחריות האישית שלו, היות ואין קשר לרעיון זה ולחופש הרצון של כלל הציבור.

על כל פרט חלה אחריות אישית כבדה, היות ופרטים אלה מרכיבים ומהווים את הציבור כולו.

[למאמרו של ד"ר אבי הראל: 'טקס הברית, חטא ותשובה', לחצו כאן]

[בתמונה: החופש לבחור... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Lolame לאתר Pixabay]

לאחר מכן פונה המספר המקראי לרעיון שאנו מכנים אותו כרעיון התשובה. לציין כי המונח תשובה איננו מונח מקראי, אלא יסודו בספרות חז"ל. ברם השורש שוב, הינו שורש נפוץ מאוד במקרא, והוא מופיע בהקשרים של חרטה ועזיבת החטא, התרחקות מרע ושיבה אל ה', כדלקמן: "וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם:  אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ" , "וְשָׁב, הַגּוֹי הַהוּא, מֵרָעָתוֹ, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו--וְנִחַמְתִּי, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי, לַעֲשׂוֹת לוֹ" , " אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם-אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם-בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ, וְחָיָה:  שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ--בֵּית יִשְׂרָאֵל", " לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל-יְהוָה, כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ; יַךְ, וְיַחְבְּשֵׁנוּ", " וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים, הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וְיִקְרְאוּ אֶל-אֱלֹהִים, בְּחָזְקָה; וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה, וּמִן-הֶחָמָס, אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם" [2].

רעיון התשובה הוא רעיון מאוחר במקרא. בזמנים קדומים שררה ההנחה כי הפתרון היחידי לחטא הוא ענישת החוטא. בסוף ימי הממלכה הצפונית [3], התגבשה חשיבה אחרת האומרת כי התשובה היא הדרך הנאותה למירוק החטאים ולשיקום הפרט והחברה [4].

התשובה החלה לפעם בסוף ימיה של הממלכה הצפונית, וגברה בעיקר לאחר חורבן בית ראשון. התשובה שדרכה ציפה העם לחזור לארצו, הפכה לתקווה של העם, והביטוי הספרותי שוב, רומז על כך באופן ברור. במרחב של המזרח הקדום, החל מהמאה השמינית לפני הספירה הוגלו עמים רבים על ידי ממלכת אשור, וביניהם גם תושבי הממלכה הצפונית של ישראל. כלל העמים שהוגלו ציפו לחזור לאדמתם ומולדתם, אולם השוני בין צפייה זו של העמים, לבין הצפייה של תושבי הממלכה הצפונית הייתה המימד הדתי של צפייה זו.

[בתמונה: גלות... אלוסטרציה מתנ"ך הולמן 1890. היא נחלת הכלל]

אין המדובר רק בחזרה פיזית אל אדמת המולדת בלבד, היות ויש כאן גם חזרה לשיבה לברית עם ה'. מימד דתי זה זוכה להד בספרות התקופה, וכך זה מופיע אצל ירמיהו והושע: "הִנְנִי מַעֲלֶה-לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא, וּרְפָאתִים; וְגִלֵּיתִי לָהֶם, עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת-שְׁבוּת יְהוּדָה, וְאֵת שְׁבוּת יִשְׂרָאֵל; וּבְנִתִים, כְּבָרִאשֹׁנָה. וְטִהַרְתִּים, מִכָּל-עֲוֺנָם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי; וְסָלַחְתִּי, לכול- (לְכָל-) עֲוֺנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ-לִי, וַאֲשֶׁר, פָּשְׁעוּ בִי", " שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ:  כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֺנֶךָ.  קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה; אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל-תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח-טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ.  אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל-סוּס לֹא נִרְכָּב, וְלֹא-נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ, לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ--אֲשֶׁר-בְּךָ, יְרֻחַם יָתוֹם.  אֶרְפָּא, מְשׁוּבָתָם--אֹהֲבֵם, נְדָבָה:  כִּי שָׁב אַפִּי, מִמֶּנּוּ"[5]. המשותף לדברים אלה היא שהכותבים, במקרה זה ירמיהו והושע, מדמים את החורבן ואת הגלות שבאו בעקבותיו כמחלה, ובהתאם לכך הם מציעים את התרופה לכך שהיא התשובה לה'.

גם בפרשתנו מצוי תיאור של הכוח המרפא של התשובה, כדלקמן: "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ" [6]. פסוק זה מתאר את השינוי הנפשי המתחולל בגופו של השב אל ה'.

היות והמדובר בתהליך מורכב וקשה, ה' מעודד לכאורה את תהליך התשובה, ומסייע לעם לשוב אליו: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וְעָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ, וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם; וִהְיִיתֶם לִי, לְעָם, וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" [7].

נחזור לפרשתנו, לפרק ל'. תהליך התשובה המתואר שם, הוא תוצר של הייסורים שבאו על העם. אבל במקרא ישנם גם תהליכי תשובה אחרים. בספרי הנבואה קיימת שיטה נוספת האומרת כי התשובה באה בכדי למנוע את האסון ההולך ומתקרב. לשון אחר – תפיסה זו אומרת כי ברגע שאסון שכזה מתממש, הרי ברור שהעם לא חזר בתשובה אל ה'. שתי התפיסות הללו קיימות זו לצד זו בספרי הנבואה השונים.

[בתמונה: חופש הבחירה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי kvrkchowdari לאתר Pixabay]

יתכן כי בשלב הראשון התפתחה התפיסה בספרי הנבואה שהפורענות באה על העם על מנת שיחזור בתשובה לה', כדלקמן: "וְגַם-אֲנִי נָתַתִּי לָכֶם נִקְיוֹן שִׁנַּיִם, בְּכָל-עָרֵיכֶם, וְחֹסֶר לֶחֶם, בְּכֹל מְקוֹמֹתֵיכֶם; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת-הַגֶּשֶׁם, בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר, וְהִמְטַרְתִּי עַל-עִיר אֶחָת, וְעַל-עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר; חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר, וְחֶלְקָה אֲשֶׁר-לֹא-תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ וְנָעוּ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים אֶל-עִיר אַחַת, לִשְׁתּוֹת מַיִם--וְלֹא יִשְׂבָּעוּ; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה הִכֵּיתִי אֶתְכֶם, בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן--הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, יֹאכַל הַגָּזָם; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה. שִׁלַּחְתִּי בָכֶם דֶּבֶר, בְּדֶרֶךְ מִצְרַיִם--הָרַגְתִּי בַחֶרֶב בַּחוּרֵיכֶם, עִם שְׁבִי סוּסֵיכֶם; וָאַעֲלֶה בְּאֹשׁ מַחֲנֵיכֶם, וּבְאַפְּכֶם, וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה הָפַכְתִּי בָכֶם, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, וַתִּהְיוּ, כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה; וְלֹא-שַׁבְתֶּם עָדַי, נְאֻם-יְהוָה" [8].

רק בשלב מאוחר יותר, החלו הנביאים במאבק מול העם שיעשה תשובה אחרת העונש האלוהי יכה בהם: "כֹּה אָמַר יְהוָה, עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-יְהוָה, וְדִבַּרְתָּ עַל-כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת בֵּית-יְהוָה, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם:  אַל-תִּגְרַע, דָּבָר אוּלַי יִשְׁמְעוּ--וְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה; וְנִחַמְתִּי אֶל-הָרָעָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם, מִפְּנֵי, רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר יְהוָה:  אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, אֵלַי, לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם לִשְׁמֹעַ, עַל-דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי, שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם; וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְנָתַתִּי אֶת-הַבַּיִת הַזֶּה, כְּשִׁלֹה; וְאֶת-הָעִיר הזאתה (הַזֹּאת) אֶתֵּן לִקְלָלָה, לְכֹל גּוֹיֵ הָאָרֶץ" [9].

לטעמי אין בין שתי השיטות הללו מחלוקת מהותית, והן משלימות זו את זו. על האדם מוטלת החובה האישית לשוב אל ה', כדי להינצל מהאסון המתקרב, ואם לא יעשה זאת ייענש. אולם גם לאחר בוא העונש יכול האדם לשפר את מצבו אם ישוב אל ה'.

[בתמונה: החופש לבחור... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pixource לאתר Pixabay]

אחרית דבר

בפרשת ניצבים, בפרק ל', אנו מוצאים את רעיון חופש הרצון. מונח זה מתקשר בבירור אל הפרט, ועל ההתנהלות האישית שלו, היות ואין משמעות לרעיון חופש הרצון של הקולקטיב. על כל פרט להתנהל בדרך ראויה ומוסרית, היות והפרטים הללו מהווים את החברה כולה. לכן פונה הסופר המקראי אל כל אחד ואחת, ומעמיד אותם על כובד האחריות אודות התנהגותם.

לאחר הבאת רעיון חופש הרצון, מביא המקרא בפרקנו את רעיון התשובה, שמשמעותו במקרא חרטה, עזיבת החטא, או שינוי דרך חיים. התשובה בתפיסה התיאולוגית הישראלית היא בגדר חידוש בין דתות המזרח הקדום. דתות אלה לא הכירו את רעיון התשובה במובן של עזיבת החטא, ומחיקתו באופן מוחלט. החטא כמובן מתקשר היטב לרעיון חופש הבחירה, והעונש הבא בעקבותיו הוא ביטוי מובהק להתנהלות האלוהית בגין החטא. המסר שעולה מהקטע האמור בפרק ל', הוא זה – כשם שמשה צפה את החטא והגלות שבעטיה, והיות שהגלות הנבואית של משה התממשה, הרי שבהכרח שגם הגאולה תגיע והיא עתידה להתגשם.

[לקובץ המאמרים על פרשת ניצבים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, טקס הברית, חטא ותשובה, ייצור ידע, ספטמבר 2019.

[2] דברים, פרק ל', ב', ירמיהו, פרק י"ח, פסוק ח', יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק י"א, הושע, פרק ו', פסוק א', יונה, פרק ג', פסוק ח', בהתאמה.

[3] ממלכת ישראל או הממלכה הצפונית, הוא שמה המקובל כיום של ממלכה שהתקיימה בחלקים מארץ ישראל בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, במשך כמאתיים שנים משנת-928 לפנה"ס ועד 722 לפנה"ס על-פי המקרא, תושבי ממלכת ישראל היו בעיקר מבני עשרת השבטים.

[4] עולם התנ"ך, דברים, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים: 221 – 222.

[5] ירמיהו, פרק ל"ג, פסוקים: ו' – ח', הושע, פרק י"ד, פסוקים: ב' – ה', בהתאמה.

[6] דברים, פרק ל', פסוק ו'.

[7] יחזקאל, פרק ל"ו, פסוקים: כ"ו - כ"ח.

[8] עמוס, פרק ד, פסוקים: ו' – י"א.

[9] ירמיהו, פרק כ"ו, פסוקים: ב' – ו'.

• ויקיפדיה: פרשת ניצבים.