[בתמונה: התורה לא רואה בעין יפה נטילת נשות אויב כשלל מלחמה זה, אולם יחד עם זאת מבינה את יצריו של האדם... מקור התמונה: Photo by Tima Miroshnichenko from Pexels]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

עודכן ב- 23 באוגוסט 2023

קובי ביטר הוא איש הי-טק לשעבר (שימש כ‏מנכ"ל‏ בינת סמך - Bynet Semech). כיום, הוא מקדיש את זמנו לחינוך ולהוראה.

*  *  *

פרשת כי תצא, ראשי פרקים:

1. בפרשה שלנו ישנם מספר רב של נושאים בעיקר שבין אדם לחברו. הפרשה מתחילה במקרה שבני ישראל יוצאים למלחמת רשות להרחבת גבולות הארץ. חלק מטקטיקת הלוחמה של אויבינו בתקופה הקדומה היתה לשלב את הנשים וכך הם נהגו: הנשים נהגו ללבוש בגדים יפים , להסתרק בצורה מיוחדת להתאפר ולהשקיע בצפורניהן. הכוונה היתה לפתות את לוחמי ישראל. במקרה וחייל מבני ישראל היה חושק באשה כזו אסור לו היה להתקרב אליה במשך חודש שלם.

בחודש זה האשה השבוייה היתה צריכה להחליף את בגדיה, לגלח את שיער ראשה, לגזוז את ציפורניה ולבכות את משפחתה שהפסידה בקרב. רק לאחר חודש ימים, במידה ואיש ישראל עדיין רצה אותה, רק אז יכול היה לקיים יחסי אישות עימה. במידה ולא רצה בה, אסור לו לענותה ואסור לו לסחור בה ,אלא חייב לשלחה לביתה. הסיבה: שהתורה לא רואה בעין יפה מהלך זה, אולם יחד עם זאת מבינה את יצריו של האדם.

[בתמונה: התורה לא רואה בעין יפה נטילת נשות אויב כשלל מלחמה זה, אולם יחד עם זאת מבינה את יצריו של האדם... מקור התמונה: Photo by Tima Miroshnichenko from Pexels]

2. לפי חוקי הירושה התורה מצווה שיש להעניק לבן הבכור כפליים משאר הילדים מהרכוש שהאב השאיר. מדובר ברכוש אמיתי ובנקודת הזמן שהאבא נפטר, זאת אומרת שאם לאב ישנן אופציות בחברת היי-טק אשר ימומשו לאחר הפטירה, עליהן לא חל נושא הכפל. התורה אומרת לנו שאם לאדם היו שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה והבן הבכור שייך לאשה השנואה חובה על האב לפעול לפי חוקי הירושה ולהעניק לבכור כפליים. בזמנו, היה מותר לשאת שתי נשים עד שרבינו גרשום לפני כ-1000 שנה אסר את נושא הביגימיה, = "חרם דרבינו גרשום". (תקנה נוספת של רבינו גרשום שאסור לאדם לפתוח מכתבים שלא מיועדים אליו (וכן בימינו דואר אלקטרוני אשר ממוען לאדם אחר).

3. קורה והורים נכשלים לפעמים בחינוך הילדים. לזוג הורים נולד ילד אשר כל היום מתבטל, שותה לשוכרה, אוכל כל היום ומזלזל בהוריו, מה שנקרא בלשון התורה "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ, בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ" (קיימת הגדרה ברורה לכמות הבשר והיין שהילד צורך על מנת שתחול עליו ההגדרה) ובית המשפט התרה מספר פעמים בנער. במקרה זה כשכלו כל הקיצין ואין תקנה לנער וקיים חשש יותר מסביר שנער זה יגדל ויהיה שודד ורוצח יש להעמידו לדין ולגזור עליו דין מוות.לכאורה נראה שהעונש קשה ועל כך אומרים הפרשנים שמוטב שימות זכאי (כידוע לפני גיל 13 אין "התחשבנות" על מעשיו של האדם) ולא ימות חייב.

[בתמונה: תקנה נוספת של רבינו גרשום שאסור לאדם לפתוח מכתבים שלא מיועדים אליו (וכן בימינו דואר אלקטרוני אשר ממוען לאדם אחר) ... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

4. כאשר בית דין מבצע גזר דין מוות בתליה אזי אסור להשאיר את גופת ההרוג וחובה לקברו בקבר ישראל. הסיבה לכך הינה כבוד המת וכן כבוד האומה. למרות שיש גם בעם אנשים שדינם מוות אין סיבה "להתגאות" בכך ולהציג את הגופה באור יום אלא יש להביאו לקבורה.

5. ישנו היגיון בסדר הפרשיות לעייל: אם אדם לוקח שבוייה לביתו ומתחתן עימה יש סבירות שלאחר זמן ישנא אותה ואולם בנו הבכור שייך לשנואה ואותו בן, יוצא סורר ומורה וסופו שתולים אותו. לכן התורה מייעצת לנו לא להתחיל בכלל בכל התהליך.

6. מצוות "השבת אבידה"- כאשר אדם רואה את השור או החמור של חבירו תועים בדרך ונעלמו לבעליהם, חובה עליו לאוספם לביתו ולהחזירם לחברו. חובה זו חלה גם במידה ולא ידוע למי שייכים השור והחמור שאז חובה לאסוף אותם לביתו, להאכיל ולהשקות אותם עד אשר יבקשו אותם הבעלים. יש זכות לבקש מבעל האבידה את עלות אחזקתם של השור והחמור או לחילופין להשתמש בהם. במידה ומדובר בבעל חיים שרק גורם להוצאות למוצא האבידה ואין אפשרות להשתמש בו, אזי יש רשות למכור את האבידה ולהחזיר לבעלים את הכסף שבגין המכירה. "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"

[בתמונה: כאשר אדם רואה את השור או החמור של חברו תועים בדרך ונעלמו לבעליהם, חובה עליו לאוספם לביתו ולהחזירם לחברו... מקור התמונה: Photo by Julissa Helmuth from Pexels]

7. מצוה שעל פניו נראית מוזרה ואולם יש לה חשיבות עד כדי הדגשה מפורשת של השכר, הינה מצוות "שילוח הקן". כאשר אדם הולך בדרך ורואה קן של ציפור וברצונו לקחת את האפרוחים או את הביצים, חובה עליו קודם כל לשלח את הציפור ורק לאחר שהציפור רחוקה מותר לו לקחת את האפרוחים או את הביצים. מי שמקיים מצווה זו מובטחת לו אריכות ימים (זהו אחד הבסיסים לכל נושא "צער בעלי חיים").

8. כאשר בונים בית (פרטי או בית דירות), חובה על הקבלן לקבל אישור של "טופס 4" מהרשויות על מנת שיוכל לאכלס את הבית. אחד הסעיפים החשובים בטופס זה הינו קיום מעקה הן בחדר המדרגות וכמובן על הגג. המקור לתקנת בניה זו נמצא בפרשתינו והסיבה לכך היא שלא יקרה מצב בו יש סכנה לאנשים ליפול ולהפגע. "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"

9. ישנם מספר איסורים במספר תחומים על שילוב בין מינים שונים כגון: אסור לזרוע גרעיני חיטה יחד עם חרצני ענבים (איסור כלאיים). אסור לחרוש עם שור וחמור ביחד. גם כאן הסיבה היא צער בעלי חיים שהרי כוחם וקצב הליכתם של השור והחמור שונים ויוצא שהאחד פוגע בשני "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר, יַחְדָּו". בכל עבודה שבה צריך זוג בעלי חיים חובה שיהיו מאותו המין. גם בבגדים קיים איסור לשילוב בין חומרי גלם שונים כפשתן וצמר למעט במצוות ציצית שבה מותר לשים פתילים של צמר על בגד של פשתן.

10. בפרשה גם מצוייה הנחייה ברורה כיצד מחנה צבאי צריך להתקיים. מבחינה נקיון והיגיינה ציבורית חובה להקים שירותים ציבוריים מחוץ למחנה וכן לצייד כל לוחם באת חפירה על מנת שבשעת הצורך יעשה בה שימוש. (מה שנקרא "חוברת פעולה והנחיות להקמת מחנה צבאי")

[בתמונה: איך מחנה צבאי צריך להתקיים? התמונה הועלתה לויקיפדיה ושושרה לשימוש ע"י Ranbar. קוד אישור GFDL]

11. אסור להסגיר עבד שברח מאדוניו ויש חובה לעזור לו. (מזכיר את סיפורו של מרק טווין "תום סוייר")

12. אחד האיסורים המופעים בפרשתינו הינו איסור לקיחה ונתינת ריבית. כיום, עקב אילוצי הכלכלה ישנו "היתר עיסקה" המאפשר לבנקים ולשוק ההון לסחור בכסף כולל ריבית. היתרים אלו הינם במסגרת ההלכה. אנו מוצאים בקופות גמ"ח( גמילות חסדים) וכן בעסקים שבין אדם לחבירו מקרים אשר בהם אין ריבית בכלל (לגבי הצמדה אין בעיה הלכתית). איסור לקיחה ונתינת ריבית שייך רק בין יהודים ויש היתר לקחת ריבית בעסקים מול הגויים.

13. כאשר הוקמה חברת החשמל בישראל על ידי רוטנברג, הוא הבטיח לכל העובדים חשמל חינם. כמו שמשפחתו של טייס באל-על זכאית לטיסות חינם וכן מפעלים ועסקים שונים. הבסיס להבטחתו של רוטנברג, ("הזקן מנהרים" מי שהגה את הקמתה של חברת החשמל בארץ ישראל בנהרים שהינו מקום בחיבור שבין נהר הירמוך ונהר הירדן שם הוקם סכר על מנת להפיק חשמל) מופיעה בפרשתינו "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ" ואולם וועדי העובדים לא למדו את המשך הפסוק ובו נאמר שרק במידה סבירה זאת אומרת שאין הכוונה שהעובדים ישתמשו במוצרי החברות הנותנות הטבה זו ללא גבולות כמו שני מקררים, תנור חשמלי , כיריים חשמליים, שבעה מזגנים וכמובן חיבור של כל השכונה לקו החשמל, אלא על בסיס הגיוני שנאמר "וְאֶל כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן" זאת אומרת שמותר לפועל לאכול ענבים בכרם ואולם אסור לו לקחת ענבים אל מחוץ לכרם.

14. אדם הנושא אשה חייב בשנה הראשונה להיות בבית, אסור לו להתגייס לצבא ואסור לו לקחת עבודה המחייבת אותו לשהות זמן רב מחוץ לבית. הסיבה לכך הינה בכך שהשנה הראשונה היא השנה החשובה בבניית כל מערכת היחסים בין איש לאשתו. "כִּי יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל- ָּבָר:  נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ, שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח, אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח".

[בתמונה: לא הולך לשום מקום בשנה הראשונה... מקור התמונה: Photo by Daria Obymaha from Pexels]

15. בפרשה שלנו ישנן מספר הנחיות משפטיות והנחיות של הוצאה לפועל. אסור להפליל אדם על בסיס עדות של בן משפחה, אסור להטות משפט אפילו לטובת איש מסכן, יתום ואלמנה. בכל הקשור להוצאה לפועל ישנן מספר הנחיות חברתיות חשובות כגון איסור לעקל חפצים המשמשים את החייב לפרנסתו. איסור הן ללווה והן לשליח ההוצאה לפועל להכנס לבית החייב בכח אלא לחכות בחוץ עד אשר החייב יוציא את המשכון. במידה ויש חייב שכל רכושו מתבטא בכלי מטה ובחפץ נוסף ויש לקחת עירבון ממנו אזי לוקחים את כלי המטה בבוקר ומשיבים לו בערב על מנת שיוכל לישון ולהתכסות ולוקחים את החפץ האחר. "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ, לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ, תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ, יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט, הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי, הוּא לֹא תִשְׁכַּב, בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ; וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה, לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ"

16. קיים איסור הלנת שכר (הלנה מלשון לינה-שינה) זאת אומרת שחובה על המעסיקים לתת את המשכורת בזמן כפי שסיכמו עם העובדים ולא כמו שאנו רואים מידי פעם שההנהלה מעכבת שכר לעובדים.

17. כאשר אדם בוצר את ענביו או חובט את זיתיו או קוצר את התבואה ותוך כדי העבודה "פספס" חלק מהתוצרת, אסור לו לחזור ולקחת, אלא חובה עליו להשאיר זאת לעניים. מצווה זאת נקראת "שכחה". קיימות מספר מצוות בנושא: לקט, שכחה ופאה שעיקרן להשאיר אוכל לעניים הן בכך שחובה להשאיר באופן יזום חלק מהתוצרת בקצה השדה או הכרם ("פאה"), או במידה ותוך כדי הקטיף או הקצירה נשארו חלקי תוצרת יש להשאירם ("לקט") וכל זאת על מנת לתמוך בעניים ובחלשים כי הרי גם אנו (בני ישראל) היינו עבדים בארץ מצרים והיה חסר לנו מזון.

18. אסור לחסום את פיו של שור או כל בעל חיים בעת עבודתו, זאת אומרת שיש לאפשר להם לאכול תוך כדי עבודתם. "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר, בְּדִישׁוֹ" בהשאלה: אל תמנע מאדם העובד בעבודה מסויימת טובת הנאה לעצמו מאותה עבודה.

[בתמונה: לא תחסום שור בדישו... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Pixabay לאתר fexels]

19. כאשר אדם נפטר והשאיר את אשתו אלמנה ללא ילדים, חובה על משפחת הבעל לדאוג לאלמנה ולהשיא אותה עם אחד מבני המשפחה על מנת להקים זכר לנפטר. במידה ובן המשפחה לא מסכים, מציגים אותו בפני כל האנשים החשובים בעיר אשר מנסים לשכנעו ובמידה ועדיין מסרב, מבזים אותו על כך שלא הסכים. לצערינו בשנים האחרונות אנו רואים שישנם אנשים אשר מנצלים לרעה מצב זה ומונעים מאלמנות ללא ילדים להתחתן בשנית ופשוט "סוחטים" אותן. "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם, עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה, יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו."

20. בכל הקשור לכללי מסחר הוגנים, התורה אוסרת על הסוחרים לרמות. לדוגמא חובה שיהיה משקל מדויק. התורה נותנת דוגמא של מאזניים אשר בצד אחד שמים את הסחורה ומצד שני משקולת(אבן), והתורה אוסרת להחזיק שני סוגי משקולות (אחד מדוייק והאחר לא). בתמורה התורה מבטיחה אריכות ימים לסוחר ההוגן. "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן, יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ"

21. המצווה האחרונה בפרשתינו הינה מצוות זכור בו אנו מצווים לזכור את מעשי העמלק אשר התנכל לבני ישראל כשיצאו ממצרים ותקף את הזקנים והחלשים. בנוסף חובה עלינו להשמיד את זכרם לחלוטין. שאול המלך כשיצא למלחמה בעמלק ריחם על אגג מלך עמלק ובשל כך הפסיד את המלוכה. (המן הרשע-המן האגגי, היה מזרעו של מלך עמלק וכידוע לא היה אוהב יהודים גדול). כיום כל שונא ישראל אנו מזהים כזרע עמלק כמו היטלר ימח שמו, או חמילנצקי הצורר האוקראיני שהשמיד הרבה יהודים במזרח אירופה בתקופת "פרעות ת"ח ות"ט" ועוד.

[בתמונה: לזכור את מעשי עמלק... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי AndreasHolzner לאתר Pixabay]

"אמרי אמיר"  

1. חכמים מנו בפסוקי התוכחה שבפרשה 676 מלים, תרע"ו מילים, כמניין המילה "רעות". כנגדן מוזכר כ"ו (26) פעמים שם השם "הויה" העולה גם הוא למניין כ"ו (26). המכפלה של 26 פעמים שם ה' (26) עולה למניין ... 676. על כך רומז הפסוק בתהילים: "רבות רעות צדיק, ומכולם יצילנו ה'". כוונת הכתוב היא, ששם ה' החוזר ונשנה 26 פעמים יציל את הצדיק מכל מילות הקללה , העולות למניין "רעות"...

2. "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (כ"ג, ט"ו) – מעירים חכמי ישראל שראשי התיבות של "להצילך ולתת איביך לפניך" מרמזים על חודש אלול. לפי זה יוסבר הכתוב שלפנינו , שבחודש אלול מצוי ה' בתוך מחנה ישראל לקבלת תפילותיהם ובקשותיהם של כל בני העם, ככתוב בתחילת הפסוק  "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך".

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]