[בתמונה: ציורי תנ"ך / ראשית הקציר / ציירה: אהובה קליין (c)]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

עודכן ב- 1 במאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת אמור, עוסקת בפרק כ"ג בסדרי המועדים המקראיים. הפרק מונה את מועדי ה' שהם מקראי קודש, לפי סדר כרונולוגי, החל מהחודש הראשון הוא חודש ניסן [1]. המחבר המקראי מפרט את התאריך ואת הריטואל של כל חג וחג. בראש כל המועדים עומדת השבת, ואחריה מפורטים עוד שישה מועדים לפי סדרם הכרונולוגי כדלקמן:

• פסח ואכילת מצה (פסוקים: ה' – ח')
• ביכורים (ט"ו – כ"א)
• זיכרון תרועה (כ"ג – כ"ה)
• יום הכיפורים (כ"ו – ל"ב)
• סוכות (ל"ג – ל"ו ; ל"ט – מ"ג)
• שמיני עצרת (ל"ו – ל"ט).

[בתמונה: ציורי תנ"ך / הבאת העומר למקדש / ציירה: אהובה קליין (c)]

מלבד אלה מוזכר גם טקס הנפת העומר שבניגוד לשאר המועדים אין הוא נקרא מקרא קודש ואין בו איסור מלאכה. בדברים הבאים נעסוק בטקס זה.

ברוב התרבויות של המזרח הקדום אנו מוצאים טקסים ומנהגים הקשורים לקציר או לשאר המלאכות החקלאיות שבהן אוספים את תוצר השדה [2]. בדרך כלל בטקסים אלו, לא אכלו מן היבול החדש, עד שהקריבו חלק ממנו לאלים. כך למשל נהגו הרומיים שלא לאכול מהתבואה החדשה עד שהביאו ממנה תקרובת ביכורים לאלים. יש שזיהו את טקס העומר המקראי בכמה חותמות שומריים קדומים המתארים פולחן הקשור לשיבולים.

הנוהג המקראי המסמל את ראשית הקציר הוא העומר:" וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.  וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר, כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, לַיהוָה. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, אִשֶּׁה לַיהוָה--רֵיחַ נִיחֹחַ; וְנִסְכֹּה יַיִן, רְבִיעִת הַהִין.  וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה--עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם"[3].  לדעת הפרשנים הביאו את העומר מהשעורה שמקדימה להבשיל. מיום הבאת העומר ספרו פרק זמן של שבעה שבועות, ואז מביאים את חלות הביכורים.

לפי אחת מההשערות הנפוצות במחקר, טקס העומר המקראי הוא המשך או העתק של טקס כנעני המוזכר בעלילות האל בעל של אוגרית. שם מסופר כי האלה ענת כרתה, זרתה וטחנה את האל מות, בדומה למה שהיה נהוג בימי בית שני בטקס הבאת העומר, אולם השערה זו לדעתי רחוקה מטקס הקרבת העומר, היות ושם מדובר במלחמות אלים וכאן אצלנו המדובר בטקס שהוא ריטואל דתי של האדם מול אלוהיו.

טקס הנפת העומר חורג כאמור, מהמועדים האחרים במספר עניינים. הלשון, כי תבואו אל הארץ מכלילה את הטקס באופן מפורש במצוות התלויות בארץ. יום הטקס עצמו לא מצוין כיום קדוש – מקרא קודש, ואין נוהג בו איסור מלאכה. בנוסף, לטקס הנפת העומר אין תאריך מפורש, ותפקיד הכוהן בטקס מתואר באופן פרטני, בעוד שבמועדים האחרים הדברים הפוכים. יש ציון תאריך מדויק, ונוכחותו של הכוהן מוזכרת רק במרומז מעצם החובה להקריב קורבן אשה לה'.

למילה עומר במקרא יש שתי משמעויות. האחת – אלומה קטנה או כריכה של שיבולים ספורות:" וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה--זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט"[4], השנייה – מידת נפח יבשה ששיעורה עשירית האיפה (לפי שיטת הרמב"ם שוות ערך ל1.4 ק"ג):" וְהָעֹמֶר, עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא"[5].

בספרות חז"ל מקובלת בדרך כלל הפרשנות כי העומר של ראשית הקציר בפרקנו הינו שווה ערך למידת עשירית האיפה האמורה. העומר מובא כאמור בזמן ראשית הקציר, אולם המקרא אינו אומר במפורש באיזה קציר מדובר, קציר שעורים או קציר חיטים. אולם מצירוף המילים בפרקנו ראשית קצירכם עולה בבירור שהמדובר בקציר המוקדם שבין שניהם כלומר בקציר שעורים.

מתי נערך טקס הנפת העומר?

על פי הנאמר בפרקנו מועד הנפת העומר הינו ממחרת השבת. כלומר בניגוד למועדים אחרים אין לטקס הנפת העומר תאריך קבוע. בטקס העומר תלוי גם טקס לחם הביכורים, שזמנו נקבע בתום שבעה שבועות מטקס הנפת העומר. חוסר הבהירות סביב תאריך טקס הבאת העומר גרם למחלוקות חמורות. ראשיתה של המחלוקת הייתה בין הפרושים[6] לבייתוסים[7], ולאחר מכאן בין היהדות הרבנית לכת הקראית. על פי ההלכה שנתקבלה, על פי דעת הפרושים, הכוונה במונח ממחרת השבת הינה – ליום שממחרת היום הראשון של הפסח, כלומר ט"ז בניסן.

פירוש זה הסתייע על פי הכתוב בספר יהושע, שלפיו החלו בני ישראל שעברו את עבר הירדן לאכול מתבואת הארץ רק ממחרת הפסח, כדלקמן:" וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב--בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ.  וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה.  וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא"[8]. לעומת זאת טענו הבייתוסיים והקראים אחריהם כי הביטוי ממחרת השבת כוונתו היום הראשון בשבוע לאחר יום השבת. לפיכך לפי דעה זו המדובר בתיאור הזמן ממחרת השבת, שמשמעותו הרלוונטית היא היום הראשון בשבוע שלאחר שביעי של פסח, לפי הבייתוסיים, או היום הראשון בשבוע לאחר השבת שחלה בתוך ימי חול המועד של פסח לפי הקראים.

היות והמחלוקת העזה בין הפרושים לבייתוסים החלה כבר בימי בית שני, קובעת המשנה כי העומר נקצר וקרב למזבח בעסק גדול, גם בשבת, בכדי להדגיש שההלכה היא על פי דעת הפרושים:" כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הבייתוסיים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב"[9].

[בתמונה: ציורי תנ"ך / ספירת העומר / ציירה: אהובה קליין (c)]

אחרית דבר

פרשת אמור עוסקת בין שאר נושאיה במועדי ה'. מועדים אלה מוזכרים על פי סדרם הכרונולוגי החל מהחודש הראשון הוא חודש ניסן. בראש המועדים עומדת השבת, ולאחריה, שאר המועדים המקראיים. למועדים אלה יש מכנה משותף, בהיותם חגים האסורים במלאכה, וזמנם בלוח השנה ידוע וקבוע. מועד יוצא דופן הוא טקס הנפת העומר, משני היבטים מרכזיים:

• האחד – אין בו איסור מלאכה;
• והשני – זמנו לא מצוין במפורש אלא בצורה מעורפלת – ממחרת השבת.

קביעת זמן זו יצרה מחלוקת קשה בין הפרושים לבייתוסיים, ולאחריה בין היהדות הרבנית לכת הקראית. לפי דעת הפרושים שנפסקה גם להלכה, מחרת השבת משמעו ט"ז בניסן, כלומר – ליום שממחרת היום הראשון של הפסח. לדעת הבייתוסיים, הכוונה בדברי הכתוב היא לתאריך אחר, שהוא היום הראשון בשבוע שלאחר שביעי של פסח, או היום הראשון בשבוע לאחר השבת שחלה בתוך ימי חול המועד של פסח לפי הקראים. כך או אחרת, ההלכה כאמור קבעה את טקס הנפת העומר, בתאריך קבוע, ומאז ימי בית שני ואילך הוא צוין בט"ז בניסן, לפי המתואר במשנה במסכת מנחות.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת אמור', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים:157 – 165.

[2] מועדי ישראל, יעקב ליכט(עורך), מוסד ביאליק, ירושלים, 1998, עמודים:154 – 161.

[3] ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים: ט' – י"ד.

[4] רות, פרק ב', פסוק ז'.

[5] שמות, פרק ט"ז, פסוק ל"ו.

[6] פְּרוּשִׁים  - מהכיתות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני. האמינו בנתינתה של התורה שבעל פה בסיני, יחד  עם התורה שבכתב, ובסמכות חכמים לפרש ולהורות על בסיס שתיהן, בתחיית המתים לעתיד לבוא ובשכר ועונש בעולם הבא.

[7] הבייתוסיים - קבוצת כהנים אריסטוקרטית אשר פעלה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. הם נחשבים כאחת מן הכתות הדתיות ביהדות של ימי בית שני. הבייתוסיים היו במחלוקת מתמשכת עם הפרושים על אודות התורה שבעל פה, התווכחו איתם בענייני הלכה ובתחומים נוספים. יש שמזהים את הבייתוסיים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית ביתוס ויש החולקים על זיהוי זה.  על כך ראה בפרק הראשון בספרו של איל רגב, הצדוקים והלכתם - על דת וחברה בימי בית שני, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2005.

[8] יהושע, פרק ה', פסוקים: י' – י"ב.

[9] משנה, מנחות, פרק י', משנה ג'.