[בתמונה: תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי merlinlightpainting לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

לפי  האידיאל המשתקף בפרקים הראשונים של ספר בראשית[1], לאישה יש שני תפקידים מרכזיים:

• האחד -  להיות שותפה לאיש בקיום הברכה האלוהית של פרייה ורבייה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ"[2],
• והשני – להיות לאיש עזר כנגדו: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"[3].

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jarmoluk לאתר Pixabay]

היות ובחברה הישראלית, המקראית, הייתה חשיבות עליונה בעיקר לתפקיד הראשון של האישה, הרי שתפארת האישה הייתה ברוב בניה ובנותיה, ועקרות נשית מנגד, נחשבה לביזיון גדול ואסון נורא. יתרה מזאת. אם בעלה מת ללא בנים, על אחיו הייתה מוטלת החובה להקים לו זרע, וזו בתמצית מצוות הייבום[4] המקראית.

לגבי תפקידה השני של האישה, עזר כנגדו, ניתן להביא לדוגמא את מעשיה של אביגיל[5] כדלקמן: "וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל, הִגִּיד נַעַר-אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת-אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט בָּהֶם.  וְהָאֲנָשִׁים, טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.  חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ, גַּם-לַיְלָה גַּם-יוֹמָם, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם, רֹעִים הַצֹּאן.  וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה-תַּעֲשִׂי--כִּי-כָלְתָה הָרָעָה אֶל-אֲדֹנֵינוּ, וְעַל כָּל-בֵּיתוֹ; וְהוּא, בֶּן-בְּלִיַּעַל, מִדַּבֵּר, אֵלָיו.  וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים.  וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה... וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת-דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ.  וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן; וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.  אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ... וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַאֲבִיגַל:  בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.  וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ:  אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי, לִי"[6].

על פי המקרא, רוב המצוות בין אדם למקום, בהן חייב האיש חייבת בהם גם האישה, והדפוס הלשוני השגור בהם הוא זה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה; וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא"[7]. בנוסף, המקרא משווה בין האיש לאישה בעניין כריתת הברית בין ה', לבין בני ישראל:" אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ"[8], האישה יכולה הייתה לנדור נדר נזירות כמו האיש:" דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה."[9], ולמרות שהנשים היו פטורות מעלייה לרגל, בפועל הן נטלו חלק בעלייה זו:" וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם; וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי.  וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים--שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.  וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲוֺת וְלִזְבֹּחַ לַיהוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה; וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים, לַיהוָה.  וַיְהִי הַיּוֹם, וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה; וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ--מָנוֹת.  וּלְחַנָּה, יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם:  כִּי אֶת-חַנָּה אָהֵב, וַיהוָה סָגַר רַחְמָהּ"[10].

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

אמנם, בניגוד למקובל בעולם העתיק, נשים בישראל לא שימשו בכהונה, אולם הם נטלו חלק מרכזי בתרומה ובעשייה של המשכן, ושל משכן שילה: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, ...וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" [11].

נשים גם נטלו חלק פעיל בהעלאת ארון ברית ה', לירושלים על ידי דוד: "וַיְחַלֵּק לְכָל-הָעָם לְכָל-הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, לְמֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת, וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת; וַיֵּלֶךְ כָּל-הָעָם, אִישׁ לְבֵיתוֹ"[12]. נשים גם נטלו חלק פעיל בקריאת הטקסט המקראי בציבור בימיו של נחמיה:" וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם-הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ, כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים, שָׂמֵחוּ; וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם, מֵרָחוֹק"[13].

בספרי המקרא נזכרות לא פעם נביאות, אמנם ביחס מספרי נמוך בהשוואה למין הגברי. הנביאה הראשונה הייתה מרים[14] אחות משה, ולאחריה נזכרת דבורה[15] וחולדה[16] הנביאות. בימי בית שני נזכרת נביאה בשם נועדיה[17], שנמנתה על מתנגדיו של נחמיה: "זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט, כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה; וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי"[18].

[בתמונה: הראני נא את כבודך... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Free-Photos לאתר Pixabay]

אחרית דבר

בסקירה קצרה זו מיקדנו את ההתייחסות המקראית אודות האישה. למצער, במקרא קיימת אמביוולנטיות כלפי נשים הבולטת בעיקר בספר משלי. לאורך ספר זה, נזכרת האישה בהיבטים שליליים, כזרה, נוכרייה וזונה, אולם בסופו נחתם הספר בשיר הלל בן 22 פסוקים ל-אשת חיל[19], המשבח אותה בעיקר על עמלה לפרנסת משפחתה ומסירותה לבעלה, אך גם על חוכמתה ויראת השמיים שלה. החל מהמאה ה- 16 נתקבל המנהג הקבלי לשיר שיר זה בכל ליל שבת, ברוב תפוצות ישראל.

[לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אנציקלופדיה מקראית, כרך א', עמודים: 753 – 754.

[2] בראשית, פרק א', פסוקים: כ"ז – כ"ח.

[3] שם, פרק ב', פסוקים: כ' – כ"ד.

[4] מצוות ייבום היא מצווה מהתורה, החלה כשאדם נשוי מת מבלי להשאיר אחריו צאצאים. במקרה כזה, אחיו של המת מצווה לשאת את אלמנתו ובכך להנציח את שם אחיו. לחלופין, הוא מצווה לבצע חליצה לניתוק הזיקה ביניהם, ורק לאחר מכן האלמנה מותרת להינשא לגבר אחר. ייבום הוא המקרה היחיד בו מתיר המקרא לגבר לקיים יחסי מין עם אשת אחיו. להרחבה ראה - דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, עמודים: 339-320. (שם הפרק – ייבום ודיני עריות).

[5] אֲבִיגַיִל, אשתו של נבל הכרמלי, ולאחר מותו, אשתו של דוד המלך. להרחבה ראה - חיה שרגא בן איון, נשות דוד: מיכל, אביגיל, בית שבע, מכון מופת וידיעות אחרונות, תל אביב 2005,

יאיר זקוביץ, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1995, עמודים: 75–85.

[6] שמואל א', פרק כ"ה, פסוקים: ג' – ל"ג, עם קיצורי דרך.

[7] במדבר, פרק ה', פסוקים: ה' – ו'.

[8] דברים, פרק כ"ט, פסוקים: ט' – י'.

[9] במדבר, פרק ו', פסוק ב'.

[10] שמואל א', פסוקים: א' – ה'.

[11] שמות, פרק ל"ה, פסוקים: כ"ב – כ"ט בדילוגים. לגבי משכן שילה ראה: שמואל א', פרק ב'.

[12] שמואל ב', פרק ו', פסוק י"ט.

[13] נחמיה, פרק י"ב, פסוק מ"ג.

[14] מִרְיָם הנביאה, בת עמרם ויוכבד, משבט לוי, אחות אהרן ומשה. נמנית עם שבע הנביאות שקמו לישראל. להרחבה ראה - יעל לוין, מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים: עיון בספרות חז"ל ובספרות הראשונים, אשה ויהדותה, בעריכת טובה כהן, ירושלים, ראובן מס וארגון קולך, תשע"ג, עמודים:247–259.

[15] דְּבוֹרָה, על פי המקרא, הייתה נביאה, והשופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים. ראה - יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999, עמודים: 185–205.

[16] חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה הייתה נביאה בימי המלך יאשיהו. חולדה ניבאה נבואת זעם כיוון שהעם חטא, אך הבטיחה ליאשיהו שהיא לא תתקיים בזמנו. שמה מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד, אך מסורות חז"ל שונות הרחיבו את ההתייחסות אליה.

[17] נוֹעַדְיָה היא דמות מקראית, נביאת שקר בימי נחמיה. ראה- נביאות במקרא ובמסורת חז"ל רחל אליאור, אתר חופש, http://www.hofesh.org.il/articles/tanach/prophets.html.

[18] נחמיה, פרק ו', פסוק י"ד.

[19] עדין שטיינזלץ ויצחק תורג'מן, אשת חיל, הוצאת מילתא.

מרים סקלרץ, אשת חיל (משלי ל"א 31-10) - מבנה ומשמעות, בית מקרא נח-א, עמודים: 119-106