יורם אטינגר: תמיכה דו-מפלגתית אמריקאית בישראל לאן?

[בתמונה: לקראת תחילת עידן ביידן, ישראל עדיין נהנית מתמיכה דו-מפלגתית בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בבית הנבחרים והסנאט. עם זאת, אין להתעלם ממגמת הכרסום ב-20 השנים האחרונות... מקור התמונה: פייסבוק]

[המאמר ראה אור לראשונה ב'הזירה - דיפלומטיה ויחסי חוץ' של המרכז הבינתחומי בהרצליה ובבלוג של יורם אטינגר. הוא מופיע כאן באישור המחבר. לגישה לבלוג של יורם אטינגר לחצו כאן]

%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%9d-%d7%90%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%a8יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.

[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]

*  *  *

לפי סקר שנתי של "גאלופ" מרץ 2020, ישראל נהנית מ-74% אהדה (90% מהרפובליקאים ו-67% מהדמוקרטים) לעומת 23% של הרש"פ (9% מהרפובליקאים ו-34% מהדמוקרטים). לקראת תחילת עידן ביידן, ישראל עדיין נהנית מתמיכה דו-מפלגתית בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בבית הנבחרים והסנאט. עם זאת, אין להתעלם ממגמת הכרסום ב-20 השנים האחרונות.

יש הטוענים שלמדיניות ישראל – ובמיוחד ההתנגדות להסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015 – אחריות רבה לכרסום זה.

אבל, בתקופת ראש הממשלה, מנחם בגין, למרות קרע חריף עם הנשיא רייגן בהקשר הפצצת הכור הגרעיני העיראקי (יוני 1981) וסיפוח רמת הגולן (דצמבר 1981) והמשך הבנייה ביו"ש - שהביא להשעיה זמנית של הסכם שיתוף הפעולה – נשמרה התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס ושודרג קשר אסטרטגי ארוך-טווח.

כהונת ראש הממשלה, יצחק שמיר, שגם הוא היה נחוש מראש הממשלה, בנימין נתניהו, בסוגיית הבנייה ביו"ש וירושלים, אופיינה על ידי עוינות אישית ומדינית מצד הנשיא בוש, אבל התמיכה הדו-מפלגתית בקרב הבוחרים והנבחרים בגבעת הקפיטול הביאה דווקא להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה עם ארה"ב.

[בתמונה: בתקופת ראש הממשלה, מנחם בגין, למרות קרע חריף עם הנשיא רייגן - שהביא להשעיה זמנית של הסכם שיתוף הפעולה - נשמרה התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס ושודרג קשר אסטרטגי ארוך-טווח... התמונה היא צילום מסך]

עוד לפני כן, הקים ראש הממשלה, דוד בן גוריון את המדינה והרחיב את שיטחה ב-35%, חרף לחץ אימתני של מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA וההססנות של הנשיא, הארי טרומן. הוא היה מודע לתמיכה הדו-מפלגתית ברעיון המדינה היהודית, שאפיינה את רוב הציבור האמריקאי ונבחריו מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17 והאבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום.

לדוגמה, ב-1891 חתמו מנהיגי שתי המפלגות בבתי המחוקקים על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית, וב-1922 חתם הנשיא על החלטה דומה של בתי הקונגרס.

שורש התמיכה הדו-מפלגתית בישראל הוא פועל-יוצא של מכנה-משותף רעיוני לשתי המפלגות, המבטא זיקה למורשת הערכית והאזרחית של האבות המייסדים, המבוססת במידה רבה על התנ"ך ועל זכות העם היהודי על ארץ ישראל. המורשת מדגישה את הפרדת דת מהמדינה; אך לא את הפרדת הדת מהחברה; את טיפוח הזיכרון ההיסטורי האמריקאי והייחודיות האמריקאית; את עצמאות הפעולה הביטחונית והמדינית של ארה"ב; את הגבלת כוח השלטון המרכזי, וקדושת חופש הפרט והיוזמה הפרטית; ומרכזיות הדגל, ההמנון והאמונה באל (In God We Trust).

ככל שהזיקה למורשת האבות המייסדים חזקה יותר, כן איתנה יותר ההזדהות עם המדינה היהודית, שהתחזקה עם סיום מלחמת העולם השנייה וחשיפת מימדי השואה היהודית. התעצמותה הביטחונית והטכנולוגית של ישראל, והפיכתה למכפלן-עוצמה מרכזי עבור ארה"ב, הוסיפה את הקשר האסטרטגי למכנה המשותף ההיסטורי בין ארה"ב וישראל.

[בתמונה: האבות המייסדים... ככל שהזיקה למורשת האבות המייסדים חזקה יותר, כן איתנה יותר ההזדהות עם המדינה היהודית... האמן: האוורד צ'נדלר כריסטי. התמונה היא נחלת הכלל]

מתרחקים מחזון האבות המייסדים ומישראל

חרף האמור לעיל, גורם הזמן מקהה את זיקת תושבי ארה"ב למורשת האבות המייסדים, שהזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי. הזיקה גם נחלשת עקב שינויים דמוגרפים (גלי הגירה מאמריקה הלטינית ומדינות שונות באסיה ואפריקה), הגורמים לשינויים תרבותיים ורעיוניים, הניכרים במיוחד בקרב מיעוט מתרחב של בוחרי ונבחרי המפלגה הדמוקרטית.

שינויים אלה מעניקים רוח-גבית לתפיסת עולם, המתנתקת מהאבות המייסדים; אינה מכירה בהשפעת הדת והתנ"ך על עיצוב התרבות והממשל בארה"ב; מנתצת אנדרטאות של דמויות יסוד בהיסטוריה האמריקאית; דוגלת במדיניות חוץ וביטחון רב-לאומית (או"מ, ארגונים בינלאומיים, אירופה, עולם שלישי); אינה מקדשת דגל, המנון וייחודיות אמריקאית; מנותקת מלקחי מלחמת העולם השנייה; וביקורתית כלפי ישראל, המזכירה להם את מורשת האבות המייסדים.

שינויים אלו מצמצמים את המכנה המשותף הבין-מפלגתי, מקצינים את הקיטוב הפוליטי בארה"ב, ומאיימים על התמיכה הדו-מפלגתית בישראל.

[בתמונה: חברת הקונגרס אילהאן עומר. מקור התמונה: פייסבוק]

ישראל חייבת להתמודד עם השינויים בזירה האמריקאית ולבלום את הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית, אך לא על ידי שינוי מדיניותה כלפי אתגרים קיומיים במזרח התיכון, אלא על ידי שינוי היערכות תכנית, גיאוגרפית וכוח אדם בארה"ב.

לדוגמה, שינוי השיח הציבורי והדיפלומטי מ"סיוע חוץ" ל"השקעה בישראל" המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית; מחיוניות השליטה ברמת הגולן ויו"ש לאינטרס ישראלי לתרומה לאינטרס ארה"ב; מזכויות אדם פלסטיניות לחינוך לשנאה וטרור (אנטי-ערבי ואנטי-ישראלי) פלסטינים.

על ישראל למנות שגרירים לשדרוג הקשר עם המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית, ארגוני נשים, המגזרים ההיספנים והאפרו-אמריקאים ותגבור יחידת הקונגרס, המהווה בבואה של הציבור האמריקאי. כמו כן, עליה להתאים את מיקום ואיוש נציגויות ישראל בארה"ב לשינויים במשקל הפוליטי של האזורים השונים בארה"ב.

הכרסום בתמיכה הדו-מפלגתית נובע משינויים בזירה האמריקאית, ולא ממדיניות ישראל. התמודדות יעילה עם השינויים תוכל לבלום את המגמה המדאיגה הזו, ותשדרג את התמיכה בישראל.

One thought on “יורם אטינגר: תמיכה דו-מפלגתית אמריקאית בישראל לאן?

  1. כמה הערות : ב1948 ארה״ב לא היתה מושקעת במזרח התיכון והתענינותה בו היתה שולית. רק ב1952 עם קריסת ההשפעה הבריטית באזור נכנסו האמריקאים לחלל הריק והתחילו להתעניין איסטרטגית במזרח התיכון.
    האיבה האישית שחשו האמריקאים לשמיר התבטאה גם במדיניותם. הם היפנו כתף קרה לבקשות מדינת ישראל לסייע לה בקליטת העליה הרוסית. האיבה הזו היתה הסבה מספר אחת שהביאה למפלתו של שמיר בבחירות , לעליתו של רבין ושל הסכמי אוסלו . יש סכוי שהאיבה שרוחש הממסד הדמוקרטי לביבי תתורגם ללחץ דומה. תאר לנפשך מצב שבו האמריקאים מאיימים במחיקת החברות הישראליות מהבורסה בניו יורק.
    יש מגמה שמתחזקת והולכת של שחיקת התמיכה בישראל בעיקר בקרב הדור הצעיר. הסיבה העיקרית לכך היא מדיניות הכבוש והאפרטהייד בשטחים. כדי לחזור ולהתקרב לארה״ב חובה על ישראל לשנות מדיניותה. שינויים קוסמטיים לא יעזרו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *