עופר דקל: שנה לקורונה בווהאן סין

[בתמונה: "זאת רשימה של חולים בקורונה על פי מחוזות. יש תשעה חולים במחוז הוביי, המחוז של ווהאן. תשמרו על עצמכם. אל תורידו את המסיכות".... מקור התמונה: עופר דקל]

[לדף הפייסבוק של 'עופר סין', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על הקורונה והשלכותיה באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

עופר דקל (ראו תמונה משמאל) הוא חיפאי, בוגר בית הספר בנהלל, שמתגורר עם משפחתו הסינית-ישראלית בעיר ווהאן שבסין; התפרסם בעקבות בלוג הקורונה בווהאן, שכתב יום יום בפייסבוק תחת השם "עופר סין" הוא מספר את קורותיו בסין בדף הפייסבוק: "עופר סין".

*  *  *

בעולם, וגם בישראל, משדרים כל השבוע כתבות בסגנון שנה לפרוץ הקורונה בווהאן. ושוב אני מקבל טלפונים מכל כלי התקשורת להתראיין ולספר איך החיים כאן עכשיו.

אנחנו עוברים ימים מורכבים במפעל; ואין זמן להתפנות לראיונות. האמת היא שאני לא רואה סיבה לסכם את השנה הזאת. הקורונה פרצה, הדיבורים על חיסונים משמחים אבל בינתיים הווירוס הזה עוד כאן והוא משחק איתנו משחקים מלוכלכים.

בשעה 18:00 אתמול בערב נשלחה הודעה לכל בעלי בתי הקירור בווהאן שמאחסנים בהקפאה בשר, דגים ופירות ים המיובאים מארצות אחרות, שהם חייבים לסגור אותם עכשיו, לאלתר, מיד. "עכשיו", זאת אומרת בסינית – עכשיו. לא עכשיו ישראלי שמותח את העכשיו להווה מתמשך ומתחכם. עכשיו, 18:00, לסגור. וכדי לוודא את הסגירה המלאה של בתי הקירור נשלחו אליהם פקחים שבודקים שבעלי בתי הקירור לא מוציאים סחורה שתימכר מאוחר יותר.

[בתמונה: האגם הקטן ליד הבית שלנו בווהאן... מקור התמונה: עופר דקל]

סיבת הסגירה הבהולה היא משלוח של פירות ים מיובא שהגיע לווהאן ונמצא נגוע בקורונה. הסינים, בלי חוכמות, לא לוקחים שום סיכון בעיר וסוגרים מיד כל פרצה. אני כבר שנים לא אוכל בשר; אז המחסור הצפוי של בשר פחות מטריד אותי, אבל בעלי מסעדות שאנחנו מכירים ושאר צרכני בשר דואגים ותוהים עד מתי תימשך הסגירה.

"מה תעשו במסעדה היוונית שלכם?", שאלתי את ניקוס. "יש לי עוד בשר קפוא במקררים של המסעדה", המסעדן היווני משתף אותי. "ואני גם מתכונן להוסיף כמה מנות צמחוניות חדשות לתפריט". הוא צוחק אבל אני שומע בקול שלו שהוא מודאג כי כמה מכות המסעדות עוד יכולות לחטוף אחרי כל כך הרבה חודשים שהן היו סגורות.

בבוקר לקחתי את מיי מיי לגן הילדים (הליכה של כמה מאות מטרים). מוכרי הירקות והפירות בשדרה בכניסה לשכונה כבר מכירים אותנו. היא חייכה לכולם, עצרה מדי פעם, התעכבה מול מוכרת ירקות שהציגה בעיקר צנונים לבנים קשורים בחבילות והונחו על שק פלסטיק כחול שנפרש על הכביש. מיי מיי הציגה למוכרת בתמורה את השמלה הוורודה שהיא בחרה ללבוש. זאת תצוגת האופנה של מיי מיי והיא סחטה מחמאות לאורך כל השדרה.

הרבה אנשים בשדרה מיהרו להגיע לתחנת המטרו. אוויר צונן דחוס יצא מפתח התחנה ובבת אחת חזרתי אל הכרמלית בחיפה של שנות השבעים. ריח של אוויר רכבות תחתיות אי אפשר לשכוח גם אחרי 50 שנה.

[בתמונה: בבת אחת חזרתי אל הכרמלית בחיפה של שנות השבעים. ריח של אוויר רכבות תחתיות אי אפשר לשכוח גם אחרי 50 שנה... מקור התמונה: משה פרידן, אוסף התצלומים הלאומי, התמונה היא נחלת הכלל]

כמעט ראשונים הגענו לגן. מיי מיי העבירה את הכרטיס החכם שלה. ככה זה בגן שיש בו אין ספור ילדים ובכל זאת רוצים לפקח מי הגיע ומי יצא. היא נפנפה לי לפרידה "אבא ביי ביי" ואני חזרתי הביתה במסלול אחר דרך שער מספר 7. ליד השער התגודדות. התקרבתי יותר ושמתי לב שההתגודדות קשורה ללוח מודעות שהוצב שם. רוב הזמן אנשי השכונה עוברים לידו בלי להעיף עליו אפילו מבט. רק הקשישים מתעכבים לידו מדי פעם וקוראים את הודעות הנהלת השכונה. והנה עכשיו התגודדות של לא מעט אנשים.

בקושי השתלטתי על השפה (עדיין לא על הניב הווהאני), אבל על לקרוא סינית אין בכלל מה לדבר אז צילמתי את לוח המודעות. ננה הייתה בדרך למפעל. לא רציתי להפריע לה בנהיגה אז שלחתי את הצילום לעומר, הבן הגדול שלי. הוא עדיין בארץ. לא יכול לחזור לסין, אבל הוא כותב, קורא ומדבר סינית שוטפת. סינים לא מאמינים כשעומר מדבר איתם. אם זה בטלפון הם משוכנעים שזה סיני ולא מעלים בדעתם שמדובר בישראלי צעיר וכשרוני שלימד את עצמו את השפה והתאמן אלפי שעות + לימודים מושקעים באוניברסיטה של ווהאן. הידע של עומר על השפה והשליטה שלו בה הם הרבה יותר עמוקים מהידע והשליטה של סיני מן היישוב. עומר שולח מיד מהצד השני של העולם את הפענוח: "זאת רשימה של חולים בקורונה על פי מחוזות. יש תשעה חולים במחוז הוביי, המחוז של ווהאן. תשמרו על עצמכם. אל תורידו את המסיכות". עומר גם מסיים גם בברכת לילה טוב וחוזר לישון (בישראל עדיין לילה).

[בתמונה: עופר עם מיי מיי. מקור התמונה: עופר דקל]

אז הסינים מפרסמים עכשיו כמה חולים יש בכל מחוז על לוחות המודעות. זה דבר חדש שלא היה כאן לפני שבוע/שבועיים. זה גם מסביר את הפיקוח המוגבר שחזר פתאום בכניסה למוסדות ציבור ומרכזים מסחריים. שוב חזרו לבדוק חום בכל מקום. בחודש שעבר כבר כמעט לא בדקו ככה. זה גם כנראה מסביר מדוע בוטלו שוב טיסות מכמה מדינות שבהן יש כרגע גל שני קשה.

ושוב אנחנו צריכים לשים לב ולהיזהר ברמה האישית ולהמשיך להקפיד על מסיכות בכל יציאה מהבית וברמה הכללית צריך לקוות שהקורונה לא מתכוונת להרים פה את הראש בפעם השנייה. הדבר האחרון שבא לנו עכשיו זה לחזור לבידוד.

ליד לוח המודעות הידני, הציבו לוח נוסף אלקטרוני שמנצנץ באותיות אדומות, הודעות חשובות גם למי שנכנס לשכונה ברכב. ויתרתי על האפשרות להעיר שוב את עומר אז אני נעזר בתרגום של גוגל. גם כאן מגיע פענוח מהיר: "ב-11 בנובמבר נמצא חולה אחד בקורונה שעבר בווהאן.. החולה הגיע בטיסה לסין מאזרביג'אן (דרך מינסק), שהה שבועיים בבידוד בעיר חוחחוט (העיר הכחולה) בירת מונגוליה הפנימית, יצא מהבידוד, המשיך בטיסה פנימית לווהאן (הם מצרפים את מספר הטיסה ואת המושב במטוס). משדה התעופה של ווהאן הוא לקח קו מטרו מספר 2 לתחנת הרכבת של ווהאן ומשם נסע ברכבת לעיר צ'יאן ג'יאנג" (עיר לא רחוקה מווהאן ששמה יצא למרחוק בגידול חסילונים, שרימפסים בפי העם, כולל חסילונים כשרים מדגים מסוימים ובזכות התעשייה הזאת, אנחנו זוכים לביקור בווהאן של משגיחי כשרות יהודים מכל העולם).

[בתמונה: הגשר הכחול הוא גשר חדש יחסית מעל נהר "האן", שזה נהר גם גדול וארוך והוא מסתיים בדיוק בנהר היאנגצה. ווהאן נמצאת על החיבור האדיר של 2 הנהרות האלו.... מקור התמונה: עופר דקל]

"בלי פאניקה!", כתוב בהודעה. "אל תפיצו שמועות, אל תאמינו לשמועות, שתפו פעולה – חבשו מסיכה, שטפו ידיים לעיתים קרובות ושמרו על ריחוק חברתי".

שום דבר לא נגמר בשנה המטלטלת הזאת ואחרי ההודעה הזאת בכניסה לבניין, אני לא כל כך רוצה לעלות הביתה אז אני יוצא לעוד שני סיבובי הליכה קטנים. כי רק חסר לי שאולי עוד מעט יחזירו אותנו לסגר וכבר לא אוכל יותר ללכת בחוץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.