גדעון שניר: מה חושבים ערביי מזרח ירושלים

[בתמונה: העיר העתיקה וכיפת הסלע (מבט מצפון לדרום). התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי lehava nazareth Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

*  *  *

תכנית הסיפוח של חלקים מהגדה, כפי שמוצג - או יותר נכון מוצע - בתכנית המאה של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ ליישוב הסכסוך הישראלי פלסטיני, מעוררת כצפוי תגובות מעורבות וזעזועים במזרח הקרוב; כולל בישראל עצמה, שבה ההסכמה לה שנויה במחלוקת שאיימה לפגוע בניסיונות הקמת ממשלת החירום. שהרי, שאלמלא  מגפת הקורונה שסיפקה עילה לשני מהצדדים להתכנס - אפשר שהאיחוד הזה לא היה מגיע לכדי מימוש.

הרשות הפלסטינית דחתה את התכנית על הסף, ירדן מביעה הסתייגות ומפריחה איום ברור, לקרע ביחסי השלום עם ישראל – אם תמומש התכנית, אף שדי ברור שהמלך הירדני אחוז בעתה מעצם האפשרות שישראל לא תהווה חיץ בינו ובין הגדה המערבית; אך ברוח הפן-ערביות, אינו יכול אפילו ללחוש זאת. ניתן גם להניח שחלק מאירועי הפח"ע לאחרונה בגדה הם בהשראת התכנית.

בהקשר זה מעניין ללמוד מה מתרחש בקרב ערבי מזרח ירושלים שכבר חווים סיפוח מזה שנים רבות. אחד הכלים לכך הוא סקר עמדות הנערך ע"י גופים שונים, מדי שנה, המאפשר לעקוב אחר השינויים בעמדותיהם לאורך זמן.

אחד הסקרים החשובים נעשה ע"י הארגון האמריקני Pechter Middle East Polls (ראו את תמונת האתר למטה) המתמחה בעריכת סקרים בעולם הערבי, בשת"פ עם המועצה ליחסי חוץ. ד"ר דייוויד פולוק, לשעבר חוקר בסטייט דפרטמנט, הוא האחראי לניסוח ועיצוב השאלות, לאיסוף המידע וניתוחו מאז 2010.

[לאתר Pechter Middle East Polls, לחצו כאן]

תוצאות הסקר האחרון - שפורסמו לפני מספר ימים - מצביע על  שינוי דרמטי בשאלה החשובה, הנוגעת למוכנות להיות אזרחי מדינת ישראל על פני הפלסטינית. רק 15% העדיפו הפעם את ישראל לעומת 52% לפני מספר שנים מעטות. לדבריו של דר' פולוק, בשנים 2015-2010 הייתה העדפה לאזרחות ישראלית על רקע חיי היום יום בעיקר; וניתן פחות מקום בשיקולים לאידיאולוגיה או לזהות לאומית, כמו עבודה, חינוך, בריאות, רווחה ולתנאים סוציאליים, ואפילו נגישות לחוף הים.

אזי, בחמש השנים האחרונות. ירדה התמיכה מ־52 ל־15 אחוז, ורק מיעוט קטן מביע את מוכנותו לבחור באזרחות ישראלית. להלן ההסברים שניתנו ע"י הנסקרים עצמם כמו:

  • "אינתיפאדת הסכינים" בשנים 2016-2015, הביאה לתגובה ישראלית קשה; שלתפיסתם, פגעה בתחושת הלאומיות שלהם.
  • ההיענות לקריאה "אל-אקצא בסכנה" שרבים מערביי מזרח ירושלים ובגדה נטו להאמין שישראל אכן מהווה איום על המקום הקדוש.
  • ההסתה האנטי ישראלית האינטנסיבית, מצד הרשות הפלסטינית, חמאס, הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, וההתערבות של גופים זרים - בעיקר טורקיה, המנסה  להצטייר כ"מגינת האיסלם" במזה"ת.
  • הימצאותם של מאות אלפים מקרב ערביי ירושלים מעבר לגדר הביטחון, באופן הפוגע בנגישות לשירותים ישראליים.

כול אלה תורמים לשינוי החד בעמדותיהם.

אם בעבר נגעה ההתייחסות במופעי היום יום; עתה, מתחזקת האידאולוגיה כגורם משפיע, כפונקציה של התגברות המעורבבת של גורמים מסיתים, שישראל מסיבות שונות לא השכילה לבלום. כך נמצא, שרובם סבורים שישראל אינה מדינה לגיטימית, ושואפים לממש את חזון 'פלשתין ההיסטורית'. יחד עם זאת, במבט מפוכח יותר, הם מבינים, ששאיפה זו היא בגדר חלום; וכי ישראל כאן כדי להישאר. על כן ברמה הפרגמטית, הם אינם חושבים שמאבק מזוין ישפר את רווחת חיי היום יום שלהם, כפי שישראל יכולה לספק.

השינוי הזה, בעמדות ערביי ירושלים המזרחית, הוא דרמטי במיוחד לאור תוצאות סקרים קודמים, כמו זה של 2010 (1039 תושבים מ- 19 השכונות בעיר); לפיו, 40% מתושבי מזרח ירושלים יעדיפו לעבור דירה לשכונה אחרת, רק כדי להישאר תחת שלטון ישראל; ממצא שהתפרש כ"סטירת לחי" לרשות הפלסטינית. ויותר מכך, בתשובה לשאלה "אם יושג פתרון קבוע של שתי ממדינות, האם תעדיף להיות אזרח של פלסטין, עם כל הזכויות הכרוכות בכך, או אזרח של ישראל, עם כל הזכויות הכרוכות בכך", השיבו 35% שיעדיפו להיות אזרחי ישראל; 30% העדיפו אזרחות פלסטינית; ו-35% אמרו שאינם יודעים.

תוצאות סקר 2015 חיזקו מגמה זו לפיה, למעלה ממחצית התושבים הערביים במזרח העיר - 52% - מעדיפים לקבל אזרחות ישראלית עם שוויון זכויות; בעוד שרק 45% מעדיפים אזרחות פלסטינית, במסגרת מדינה פלסטינית. בהשוואה לסקר מלפני חמש שנים, מפיח ממצא זה רוח רעננה במפרשי תומכי העיר המאוחדת יחדיו; היוצאים בכותרות על מגמת ה"ישראליזציה", התפתחותה של תודעה מודרנית פרגמטית בעקבות יובל שנים של חיים משותפים; וההתערות הגוברת של ערביי מזרח העיר במרקמי החיים המשותפים, שבצידה הטבות כלכליות ואיכות חיים משופרת, כמעט בכול התחומים החברתיים, שערביי הגדה ועזה אינם נהנים מכך.

יחד עם זאת, נמצא כי 60% מהנסקרים ב- 2015 תמכו במאבק מזוין נגד ישראל, עם עליה משמעותית בפופולריות של החמאס, התעוררות האסלאם הקיצוני, והאיבה לרשות הפלסטינית שערביי ירושלים חשים כי נזנחו על ידה. דואליות זו יוצרת מתח פנימי בקרב האוכלוסייה הערבית, המשליכה על היחסים עם הרשויות המוניציפליות בעיר. מתח הניזון, בין השאר, מאי שביעות גוברת של כ- 100 אלף ערביי מזרח העיר, שנותרו מחוץ לגדר, המחזיקים בעמדות קיצוניות ועוינות עוד יותר; דבר המתבטא ברמת פשיעה, טרור מזוין מצד ’אוכלוסיית הפקר’ הנמצאת בתחושה שהופקרו ע"י ישראל והרשות הפלסטינית כאחד.

מגמת ההחרפה בהתייחסותם של ערביי ירושלים לשלטון הישראלי, היוותה בסיס למסמך מדיניות שפורסם ב- 2019 ע"י ד"ר אמנון רמון, חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות (ראו תמונה משמאל), תחת הכותרת ערביי מזרח ירושלים – לאן? המציע חשיבה מחודשת על סוגיות התושבות של ערביי מזרח ירושלים, מתן אזרחות ישראלית והשירותים הניתנים לערביי מזרח ירושלים על ידי הרשויות הישראליות הממשלתיות.

[תמונתו של ד"ר אמנון רמון משמאל מובאת באדיבותו של מכון ירושלים למחקרי מדיניות. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

 המחבר יוצא מנקודת הנחה, ששאלת מעמדם של תושבי מזרח-ירושלים הערבים, והמדיניות הישראלית כלפי אוכלוסייה זו, הן סוגיות משמעותיות המשפיעות על צביונה של ירושלים ואף על דמותה של החברה הישראלית. לדעתו, מעמדם של ערביי מזרח ירושלים כ׳תושבים לא אזרחים׳ במדינת ישראל, מהווה מכשול לנורמליזציה כלשהי של ירושלים המזרחית, בהיעדר ריבונות ישראלית משמעותית עד כדי תחושת הזנחתם של כ-330 אלף התושבים החיים בה.

שנתיים קודם לכן,  פרסם ד"ר דויד קורן (מכון ירושלים לאסטרטגיה ובטחון; ראו תמונה משמאל) מסה תחת הכותרת "מזרח ירושלים: קץ עידן הביניים" (2017). זוהי סקירת מצב, לפיה  ערביי מזרח ירושלים מצויים בצומת דרכים היסטורית; שבה מגיעה לקיצה "ישיבתם על הגדר - רגל פה (רש"פ) רגל שם (ישראל)"; ומתחדדת ההכרעה בבחירה בין חלופות: השייכות לישראל או לרשות הפלסטינית. סוגיה זו היא בבסיס מאבקי הכוח המתחדדים בשכונות מזרח העיר, בין הגורמים הפרו-פלסטינים, לגורמים החותרים למיצוי זכויותיהם כתושבים שווי זכויות מול הרשויות הישראליות. מאבקים פנים-קהילתיים אלו כוללים אלימות פיזית, איומים והפחדות, בעיקר מצד תומכי הצד הפלסטיני.

[תמונתו של ד"ר דויד קורן משמאל מובאת באדיבותו של מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

"במצב בו נוסחת 'שתי המדינות לשני העמים' - שאינה אלא מס שפתיים - הנדחקת בפועל לקרן זווית - מתנהלים שני הצדדים בדפוס של קביעת עובדות בשטח". הרש"פ מעודדת סמלי ריבונות מתחרים לריבונות הישראלית, בדמות בתי חולים וארגוני הצלה וחירום פלסטיניים; עידוד השכלה גבוהה פלסטינית, על פני זו הישראלית; ובעיקר, חדירתם הלא מופרעת של גורמים זרים, כמו טורקיה המשקיעה עשרות מיליוני דולרים בתחומי התרבות הרווחה החינוך והספורט במזרח העיר, תוך ניסיון  לבסס את מעמדה כמגינה של הפלסטינים המזרח ירושלים מפני "ייהוד" העיר. גם האיחוד האירופי וגופי סמך של האו"ם מתקצבים שורה של פרויקטים בתחומי חברה חינוך רווחה תשתיות ועוד, בהיקף רחב וברמת נראות גבוהה מזו שהייתה בעבר.

העמקת הנוכחות הזרה בבירת ישראל נוגעת בנימים העמוקים ביותר של סוגיית הריבונות הישראלית במזרח העיר; ובולטת, נוכח אוזלת היד של ממשלת ישראל בתחום זה (בדומה לכישלון הקטסטרופלי של ישראל להגן על החפירות הארכאולוגיות בהר הבית).

שאלת מעמדם של תושבי מזרח ירושלים הערבים, והמדיניות הישראלית כלפי אוכלוסייה זו, יעמדו מן הסתם גם למבחן בשאלת סיפוח שטחים אחרים, שממשלת ישראל שואפת לממש במסגרת "תוכנית המאה" העומדת על הפרק בחודשים הקרובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *