רועי צזנה: מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

[בתמונה: עידן של עולמות ממוחשבים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים: 'העתיד כבר כאן', לחצו כאן]

רועי צזנה

המחבר (ראו תמונה משמאל), רועי צזנה, הוא דוקטור לננו-טכנולוגיה; עמית בסדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, ומרצה בפקולטה להנדסה ביו-רפואית בטכניון.

בוגר קורס המנהלים של אוניברסיטת הסינגולריות ומחבר הספר המדריך לעתיד.

[התמונה משמאל: מאלבום התמונות הפרטי של המחבר]

האתרים של ד"ר רועי צזנה   

זהו מאמר שלישי בסדרת מאמרים על המאה ה- 21. ראו את הרשומות הקודמות כדי להיחשף למחשבות האחרות:

*  *  *

לפני מספר ימים ביקרתי באחד מהתיכונים באזור מגוריי. בשעה שהלכתי במסדרונות המוסד נתקלתי בתופעה מוזרה: קבוצות-קבוצות של תלמידים, שכולם מתרכזים מסביב לנער אחד במרכז הקבוצה. הוא מחזיק בידיו טלפון חכם, ואצבעותיו נעות-מרצדות על המסך במהירות עצומה, עד שהוא מריע בסוף בניצחון – וכל חבריו וחברותיו צועקים-מחרים אחריו בהתלהבות.

מבט חטוף מהצד הבהיר לי שהם משחקים באחד ממשחקי הספורט האלקטרוניים החדשים: פורטנייט, League of Legends ואחרים. וזה הוביל אותי למחשבה חדשה למאה ה- 21: זו תהיה המאה בה יושלם מעבר הכוח – למוח.

[בתמונה: הכוח עובר למוח... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי madartzgraphics לאתר Pixabay]

נסביר:

לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, החכמים ניצחו את החזקים. הניצחונות האלו היו, לרוב, נסתרים, ומסיבה טובה: החכמים הבינו היטב שהדרך הטובה ביותר לנצח את החזקים היא לעשות זאת בשקט; וכך הופיעו השאמאנים הקדומים שניצלו תרגילים של זריזות ידיים וזריזות מחשבה, כדי לתמרן גם את הבריונים הגדולים ביותר לפי רצונם.

המלכים הקדומים לא היו צריכים להיות חכמים גדולים כדי להצליח בתפקידם. הם היו צריכים פשוט להקשיב לכהנים, לוויזירים, ליועצים, לרופאים ולאנשי-הסוד שלהם: האנשים עם הכוח האמיתי, שהסתתרו בצללים ונהנו ממשכורת טובה, בזמן שהמלך היה נלחם – לעתים קרובות באופן פיזי – כדי לשמר את שלטונו ולהרחיב את גבולות המדינה. החכמים ניצחו, שוב, אבל הם עשו זאת בשקט, בלי למשוך אליהם תשומת לב.

מאז המצאת הכלכלה המודרנית, לפני כמה מאות שנים, החלו החכמים לתפוס את מרכז הבמה. הסוחרים הממולחים ביותר באירופה זכו לכוח שרק מלכים נהנו ממנו בעבר, ועשו זאת בזכות יכולתם לנתח את המציאות, לספק תחזיות לעתיד – ולהפעיל את הכוח הנדרש (באמצעות בעלי בריתם ועובדיהם) כדי להטות את העתיד לצורכיהם. ברגע שהעולם אפשר לחכמים לשחק בקלות עם כסף פיזי וכסף דמיוני (אשראי ורישומים בבנקים), לזכות ברווחים תוך זמן קצר, ואז להשקיע אותם מחדש ולקבל רווחים גדולים עוד יותר, הם ניצחו בגדול. ועדיין, לחכמים אולי היה עכשיו הרבה כסף, אבל הם לא זכו למוניטין מוצלח במיוחד. הם נתפשו כערמומיים, תאבי-בצע וחמדנים.

scrooge-28854.png

[בתמונה: החכמים במאתיים השנים האחרונות היו אלו שהצליחו לשחק היטב עם כסף. זה לא הביא להם מוניטין שיכלו להתגאות בו... התמונה היא נחלת הכלל]

וזה היה המצב עד שנות השמונים של המאה האחרונה, כשהחכמים קיבלו את הכלי שאפשר להם להפוך את חכמתם ישירות לכוח: את המחשב האישי.

המחשב האישי סיפק לחכמים כוח עצום, מכיוון שהוא מסתמך על הוראות שניתנות לו על-ידי בני-אדם. אנחנו קוראים להם "מתכנתים". תכנות הוא מטלה מייגעת למוח האנושי: הוא מכריח אותנו לחשוב בצורה לוגית והגיונית, שלב אחר שלב, לדמיין כיצד מקבלי ההוראות יפרשו אותן ולסכל מראש אפשרויות לטעויות. אם אתם ניחנים במנת משכל גבוהה, הרי שאתם יכולים לעשות כל זאת טוב יותר מאחרים, וכך כוח המוח שלכם מתורגם ישירות לתכנות יעילות יותר, שגוזלות פחות משאבי חישוב ומספקות תועלת גדולה יותר למשתמש. החכמים הפכו להיות למתכנתים הטובים ביותר, ועל הדרך הם גם המציאו ושכללו את השירותים והתכנות שכולנו השתמשנו ומשתמשים בהם היום: מביל גייטס שהמציא את מיקרוסופט והביא אותה למקום בו היא כיום, ועד לסרגיי ברין ולארי פייג' שהמציאו ושכללו את האלגוריתמים שמאחורי גוגל.

ולמרות כל ההתפתחויות האלו, החכמים לא זכו לתהילה. המין האנושי אינו משנה את נקודת המבט שלו על העולם במהירות. לאורך מאות-אלפי שנים היה לנו ברור שבעלי הכוח הם גם בעלי השרירים ומסת הגוף. עד היום, בבתי-הספר זוכים ה- 'חנונים' לכינויי גנאי, בעוד שהתלמידים האתלטיים והחזקים יותר הם המקובלים והפופולריים.

מצב זה מתחיל להשתנות בזכות התפתחות אחת גדולה: יצירת זירה חדשה – מדיום חדש – בו בעלי המוח זוכים ליתרון עצום על בעלי הכוח הפיזי. למעשה, הכוח הפיזי אינו נבחן בו כלל. יש שמות שונים לזירה זו: שדה קרב סייבר, מציאות מדומה, עולמות ממוחשבים ועוד.

בואו נבחן שתיים מהזירות הספציפיות האלו יותר בדקדוק, כדי לראות כיצד עולה קרנם של בעלי המוח עוד יותר – וכיצד היא צפויה להמשיך להתרומם במאה ה- 21.

[בתמונה: מאז המצאת הכלכלה המודרנית, לפני כמה מאות שנים, החלו החכמים לתפוס את מרכז הבמה...  תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי kalhh לאתר Pixabay]

הספורט היוקרתי ביותר

בעשור האחרון אנו רואים ספורט מסוג חדש מגיח לעולם: E-ספורט, או ספורט אלקטרוני. הדבר המוזר בסוג זה של ספורט הוא שאין כמעט קשר בין יכולתם הפיזית של השחקנים לבין הצלחתם בתחום זה. הסיבה היא שהשחקנים מתחרים ביניהם בשדה קרב וירטואלי, אליו הם מתחברים דרך המקלדות והעכברים בהם הם משתמשים.

קיימים משחקי ספורט אלקטרוני רבים ושונים, וכל אחד מהם מחייב סוג אחר של יכולת חשיבה מפותחת. משחקים כמו פורטנייט ו- Overwatch שמים את השחקן בנעליו של לוחם שצריך להשתמש בכלי נשק מגוונים כדי לחסל את יריביו, ופעמים רבות גם לנצל בצורה החכמה ביותר את שדה הקרב ואת החפצים השונים שבו – ואפילו להרכיב מבנים חדשים שיוכלו להגן על השחקן או לפגוע ביריביו. השחקנים צריכים לחשוב במהירות, לתכנן קדימה לעתיד, להכין תכניות מילוט ובאופן כללי – להסתמך על שכלם כדי לנצח. בכך הם דומים למשחקים אסטרטגיים יותר כמו (Defense of the Ancients II (DOTA) או סטארקראפט, בהם שולט השחקן בצבא שלם וצריך לנצח את הצבאות היריבים כאילו היה גנרל של ממש. ושוב, כוח המוח הוא המשחק כאן את התפקיד העיקרי.

בניגוד לתפיהה המקובלת מן העבר לפיה "משחקים הם לילדים", משחקי ה- E-ספורט הם עיסוק רציני ביותר. הגיל הממוצע של השחקנים עומד על 25 בערך[1], והכוכבים הגדולים בתחום זוכים לתהילה שרק ספורטאי-על בספורט פיזי היו נהנים ממנה בעבר. וכפי שתיארו את העניין החוקרים מאוניברסיטת סירקאוס:

"כשילדים מדברים אודות טיילר "נינג'ה" בלווינס וערוצי המשחקים שלו… הם מדברים עליו כאילו היה לברון ג'יימס או טום בריידי. הם מנתחים כל מהלך של בן ה- 26 במשחק הקרבות פורטנייט. הם מצטטים את שיעורי הקטילות ומצב החיים שלו. הם מחקים את הטקטיקות והצעדים שלו וחולמים להפוך לשחקנים תחרותיים."[2]

יש סיבה שבלווינס, הידוע גם בשם החיבה "נינג'ה" שבחר לעצמו בעולם הווירטואלי, זוכה לתהילה שכזו. הוא נהנה מיותר מ- 12 מיליון מעריצים ועוקבים אונליין, ומרוויח בערך 300,000 דולרים בחודש משידור המשחקים המקוונים בהם הוא משתתף – פורטנייט, בדרך כלל. והוא רק אחד מהכוכבים הגדולים החדשים שמתמחים בספורט האלקטרוני ומסתמכים בעיקר על מוחם במקום על שריריהם. (כמובן שגם ספורטאים רגילים מסתמכים על מוחותיהם שמסוגלים לנתח מצבים ולהגיע להחלטות במהירות, אבל בסופו של דבר הם צריכים לתרגם את ההחלטות הללו לפעולה פיזית, ולשם כך הם נסמכים על מסת גופם ושריריהם. במילים אחרות, על הכוח.)

Image result for ninja twitch

[במקור מ- CNBC]

אפשר להבין עד כמה הספורט האלקטרוני מתקדם ממעקב אחר הפופולריות שלו בעולם. הוא גדול יותר כיום מכל ליגת ספורט מקצועית אחרת מלבד ה- NFL, לפחות כשמודדים את כל אלו לפי מספר הצופים. מספר הצופים בספורט האלקטרוני גדול כבר יותר ממספר הצופים ב- NBA או ב- MLB. ומספר הצופים הגלובלי בספורט האלקטרוני כמעט הכפיל את עצמו מאז 2016[3]. בקצב הגדילה הזה, אין פלא שיש הסבורים שזמנו של הספורט הפיזי כמעט ועבר – והוא עומד להיות מוחלף בספורט האלקטרוני.

זוהי הגזמה, כמובן. יש מקום בעולם גם לספורט פיזי וגם לאלקטרוני. אבל מה שברור הוא שהדור הצעיר כיום – הילדים בבתי-הספר – מתייחסים ברצינות תהומית למשחקים האלקטרוניים ולספורטאי-העל המצליחים בהם. כל ילד רוצה להיות ה"נינג'ה" הבא, שירוויח מיליוני דולרים ממשחק בפורטנייט ויזכה על הדרך בכבוד והערצה מכל מכריו. לא מצאתי מחקרים שנערכו בבתי-ספר על היחס לשחקנים בספורט אלקטרוני, אבל אני מאמין שכאשר ייערכו כאלו, הם יזהו מהפך תדמיתי: ילדים שמצליחים במשחקי הווידאו השונים, יזכו לאותו יחס שספורטאים צעירים זכו בו בעבר. הם יהפכו לסוג של גיבורי תרבות צעירים בבתי-ספרם. המוח – הזריזות והגמישות המחשבתית, היכולת לתכנן קדימה במהירות ולפתח תכניות מורכבות – יזכה לאותה רמת תהילה שהכוח זכה לה בעבר.

משחקי מלחמה

הזירה השנייה בה המוח עומד לנצח את הכוח הפיזי היא זירת הסייבר. ממשלות כבר מבינות זאת היטב: קיים שדה קרב נוסף כיום, שאינו באוויר, ביבשה או בים. זהו שדה הקרב הווירטואלי דרכו יכולים האקרים ולוחמי-סייבר לפרוץ למערכות במרכזי האוכלוסייה והתעשייה של האויב, לשתק מפעלים, תחנות כוח ובנקים, ואפילו להשפיע על הבחירות הדמוקרטיות במעצמות-על כמו ארצות-הברית.

[בתמונה: שדה הקרב הוירטואלי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי TheDigitalArtist לאתר Pixabay]

צבאות נהגו להסתמך במקור רק על הכוח הפיזי: על היכולת למתוח את מיתר הקשת, להכות עם החרב, ולצעוד שלושים קילומטרים ויותר ביום כדי להגיע לשדה הקרב. אפילו כאשר החיילים החלו ליהנות מחימוש מודרני יותר, כמו רובי-סער ותותחים, הם עדיין היו זקוקים לכוח ולכושר פיזיים כדי לבצע סיורים, להרים ולשאת פגזים, ובמקרה הגרוע ביותר – להתמודד עם האויב בלחימה פנים-אל-פנים. אפילו הטייסים צריכים להיות בכושר פיזי ברמה גבוהה כדי שיוכלו להתמודד עם התנאים הקשים הכרוכים בהטסת מטוס הנע מהר יותר ממהירות הקול.

ומה עם לוחמי הסייבר? הם נסמכים כמעט אך ורק על מוחותיהם, על קפה ועל פיצות. כמובן שגם כאן מעורב כושר גופני מסוים, אבל בוודאי שאין להשוות אותו לזה שלוחמים בגולני או אפילו חיילים בשיריון זקוקים לו. ולמרות זאת, הם יכולים להסב נזק עצום לאויב. למעשה, קרוב לוודאי שאם ננסה לכמת את רמת הנזק שלוחם-סייבר אחד גורם בממוצע, היא תהיה גדולה יותר מזו של כל חייל אחר (להוציא אולי טייסים המסוגלים להפיל פצצות הרסניות במרכזי ערים).

המשמעות היא שמקצוע חדש בצבא הופך להיות אחד מהמבוקשים והנערצים ביותר. בני-הנוער של העתיד לא ירצו להתגייס לגולני או לגבעתי – לפחות, לא אם ירצו להשפיע באמת בשדה הקרב של העתיד. הם ישתוקקו להתגייס כדי להפוך ללוחמי-סייבר, ויעברו מכינות מתישות וגיבושים רצחניים כדי להגיע לשם. בעצם, זה לא העתיד. זה כבר המצב היום. אבל ככל שנתקדם יותר אל העתיד, כך נראה את התופעה מתחזקת ומתגברת.

[בתמונה: ההערצה עוברת לסוג חדש של גיבורים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידיgeralt לאתר Pixabay]

או… שלא?

ככל שהעולם הווירטואלי יהפוך לחלק גדול יותר בחיינו, כך אנו צפויים לראות את בעלי המוח צוברים יותר מוניטין, כבוד, הון חברתי והון ממשי. אבל ישנה טכנולוגיה אחת שעשויה להוסיף נדבך של מורכבות לתחזית הזו, והיא המציאות המדומה והרבודה. כולנו כבר שמענו על הטכנולוגיות המעורבות בתחום: שימו משקפי מציאות מדומה על עיניכם, ותוכלו להיכנס לעולם וירטואלי – אבל לתפקד בו באמצעות הנעת ידיכם ורגליכם. במציאות רבודה, תוכלו גם לראות את העולם הפיזי, אבל עליו תולבש שכבה נוספת של מציאות וירטואלית. תוכלו לרדוף ברחובות העיר אחרי פוקימונים ודינוזאורים וירטאוליים, או לשחק טניס כנגד יריב שמשחק באותו רגע במרחק אלפי קילומטרים מכם. כך או כך, המשחקים האלו ידרשו מכם להסתמך גם על הכוח הפיזי שלכם כדי להצליח.

נראה לי ברור שטכנולוגיות המציאות המדומה והרבודה יצליחו בעתיד, והתוצאה תהיה שניצור שלושה סוגי זירות שונים:

  • העולם הפיזי הפשוט, שבו ישחקו אנשים כדורגל, כדורסל ומשחקים דומים ללא תגבור טכנולוגי;
  • העולם הווירטואלי, אליו יקבלו אנשים גישה דרך מקלדות, עכברים ומסכי מגע, ולא יסתמכו על הכוח הפיזי שלהם;
  • והעולם המשולב, בו יידרשו השחקנים לנוע ברחובות הערים ובמגרשי-ענק, תוך שהם מקבלים מידע מהעולם הפיזי ומהעולם הווירטואלי במקביל, ונאלצים להפעיל גם את מוחותיהם וגם את גופיהם במידה שווה.

כל שלושת הזירות הללו תתקיימנה במקביל, וכל אחד מאיתנו יוכל לבחור באיזו לשחק – ובאיזו לצפות.

[בתמונה: מציאות מדומה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי aitoff לאתר Pixabay]

כך או כך, המוח עומד להפוך להיות חשוב עוד יותר מאי פעם – ובצורה מופגנת הרבה יותר. ואין דבר מעודד יותר מתחזית זו למאה ה- 21!

[לאוסף המאמרים: 'העתיד כבר כאן', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] https://www.statista.com/statistics/579779/age-esports-games-players/

[2] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

[3] https://onlinebusiness.syr.edu/blog/esports-to-compete-with-traditional-sports/

One thought on “רועי צזנה: מחשבות על המאה ה- 21: המאה בה יושלם מעבר הכוח למוח

  1. Pingback: רועי צזנה: מחשבות למאה ה- 21: זבל של מאה... - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.