[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
[המאמר ראה אור לראשונה ב'חדשות מחלקה ראשונה' ובבלוג של יורם אטינגר. הוא מופיע כאן באישור המחבר. לגישה לבלוג של יורם אטינגר לחצו כאן]
יורם אטינגר הוא מומחה ביחסי ארצות הברית-ישראל, כיהן בעבר כציר בשגרירות ישראל בארצות הברית וכמנהל לשכת העיתונות הממשלתית.
[בתמונה משמאל: יורם אטינגר בעת הרצאה. טקסס, מאי 2011. התמונה היא נחלת הכלל]
* * *
עתיד המדינה, לחסד או לשבט, תלוי בעימות המתנהל בין תפיסת עולם מונחית מציאות, לבין תפיסת עולם מונחית הרהורי לב, בכל הקשור להתייחסותנו למזרח התיכון.
"תכנית טראמפ" מבטאת הסתייגות מניטרליות מלאכותית, שמסלפת מציאות, ופוגעת באינטרס ארה"ב. טראמפ לא רואה בעניין הפלסטיני את מוקד האזור, בבת-עין ערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא מתייחס לישראל כבעלת-ברית התורמת לאינטרס הביטחוני והכלכלי של ארה"ב. הוא גם דבק בפעולה מדינית עצמאית של ארה"ב, גם אם אינה לרוחם של האו"מ, אירופה והעולם השלישי.
אבל, טראמפ יכהן עד ינואר 2021 או 2025, והתכנית מהווה "החלטה נשיאותית" שהיא בלתי-מחייבת, ניתנת לשינוי ואף לביטול. כל נשיא שיחליף את טראמפ לא יהיה מחויב לתכנית, וודאי לא לפרשנויות על המחויבויות הפלסטיניות. נשיא דמוקרטי יפעל למחיקת מורשת טראמפ, ויפגין הבנה וסלחנות-יתר כלפי הפלסטינים.
קידום התכנית מחייב הבנה שערכים מערביים – כגון דמוקרטיה, משא ומתן, כיבוד הסכמים ודו קיום בשלום – זרים לנורמות המעצבות מציאות בינערבית מאז המאה ה-7: טרור, חתרנות, אי-סובלנות, אלימות, הפכפכות, אי-וודאות, פיצול דתי ואתני, משטרי מיעוט עריצים וארעיים (וכך גם מדיניותם והסכמיהם), "על מילים אין משלמים מכס", מרכזיות האסלאם, שלילת ריבונות "כופר" ב"בית האסלאם", חינוך לשנאת "הכופר" והיעדר דו-קיום בשלום בינערבי.
על התכנית להכיר בעובדה שהסכם עם "כופר" הוא הפסקת-אש בלתי-מחייבת (הודנה, סולח), עד לצבירת עוצמה המאפשרת התגברות על "הכופר". על "המאמינים" להשתמש בשקר והטעייה (טאקייה) לקידום היעד המרכזי, שהוא ניצחון על "הכופר" ולא שדרוג רמת החיים. מחווה וויתור נתפסים כחולשה המוסיפה שמן למדורת האלימות. לכן, המזרח התיכון מחייב ביטחון כפול ומכופל, שיעמוד בפני תרחיש שלילי ולא רק חיובי.
[להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן]
על תכנית טראמפ להכיר בהתאמה בין התרחבות הסמכות הפלסטינית לבין התרחבות הטרור הפלסטיני, לדוגמה:
- הרחבת סמכויות הפלסטינים בירדן ב-1968 הציתה מלחמת אזרחים ב-1970.
- הרחבת הסמכויות בלבנון בשנות ה-70' גרמה לסדרה של מלחמות אזרחים.
- הענקת זכויות מפליגות לפלסטינים בכווית, לא מנעה שתוף פעולה עם פלישת עיראק לכווית, שהביאה לשתי מלחמות המפרץ ב-1991 ו-2003.
- ב-1993 שדרגה ישראל את מעמד הפלסטינים באופן חסר-תקדים, והביאה לטרור והסתה חסרי-תקדים.
- ב-2005 העניקה ישראל עצמאות לפלסטינים בעזה, והציתה מתקפה-רבתי נגד ישראל.
מערכת החינוך הפלסטינית מעידה שהחזון הפלסטיני אינו לצמצם את גודל – אלא למחוק את – הישות היהודית.
האם אדריכלי התכנית ערים לפער בין המלל הנדיב שממטירים הערבים על הפלסטינים לבין המעש השלילי, כתוצאה מתקדימי טרור פלסטיני במדינות ערב? באוקטובר 1994 הזהירו מפקדי צבא ירדן את מפקדי צה"ל שהסכם עם הפלסטינים הנחתם בבוקר מופר בערב. ב-1980 הבהירו נשיאי מצרים, סאדאת ומובראק, שאינם מעוניינים – כמו גם מנהיגי ירדן, סעודיה והאמירויות – בהקמת מדינה פלסטינית ("לא עוד מלחמה", אליהו בן אלישר, עמ' 196, 207, 209).
עצמאות ההחלטה המדינית הייתה נר לרגלי דוד בן גוריון ב-1949 כאשר החיל ריבונות על מערב ירושלים וחלקים נרחבים בנגב, גליל ושפלה, למרות התנגדות עזה של ארה"ב. כך גם נהגו לוי אשכול (איחוד ירושלים ב-1967) ומנחם בגין (החלת החוק הישראלי בגולן) חרף איומים ועונשים מצד ארה"ב. ב-1981 תקף בגין את הכור הגרעיני בעיראק והתעלם מאזהרה קשה של ארה"ב. קריאות התיגר על ארה"ב גרמו למתיחויות קצרות טווח אך להערכה ארוכת טווח, והפכה את ישראל למכפיל עוצמה ייחודי עבור ארה"ב.
ב-2020 על ישראל לקדם ריבונות מערבית לירדן תוך העדפת מדיניות מונחית עצמאות ההחלטה – המאפיינת גם את טראמפ – על פני מדיניות מונחית נוחיות, הכוללת את עקרון המדינה הפלסטינית. כמו בעבר, גם הפעם, המהלך יגרור, אולי, מתיחות ביחסי ישראל-ארה"ב בטווח הקצר, אך ישדרג את הערכת ארה"ב לעוצמה הישראלית בטווח הארוך.
![[בתמונה: ספטמבר השחור... קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969. התמונה היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%98%D7%9E%D7%91%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%95%D7%A8#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:PFLP-group-1969.jpg){kind=link}