[לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן]
עודכן ב- 8 בינואר 2024
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
שליחותם של משה ואהרון בהוצאתם של בני ישראל ממצרים, ממשיכה בפרשת וארא. בפעם הקודמת בה הגיעו משה ואהרון לארמונו של פרעה הם הגיעו ללא אות או מופת כלשהו כדלקמן:
"וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה-אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר"[1]. הפעם, בפגישתם השנייה עם פרעה, הם מגיעים מצוידים עם המטה אשר איתו יעשו נס לעיני פרעה: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה--יְהִי לְתַנִּין"[2].
אולם הדבר נראה לא ברור, מדוע שפרעה יבקש ממשה ואהרון לעשות לנגד עיניו אות או מופת, הרי מלכתחילה פרעה אינו רוצה לשמוע את דבריהם ולא לענות על בקשותיהם? כך מקשה אברבנאל[3] על אתר: "למה זה ישאל אותם פרעה דבר זה. והלוא הוא לא היה חפץ לשמוע דבריהם ולא לראות את מופתיהם כמו שאמר להם. ואיך אמר ה' שפרעה ישאל מאיתם מופת, כאילו היה חפץ בדבר".
הרציונל של הדברים הינה ברורה – פרעה לא ירצה שכוחו של האל העברי יראה לעיני כל חכמיו יועציו וחרטומיו; ובכך, הוא יביך את חצר המלוכה המצרי ויקדש את האל העברי בפי כל. למרות כל זאת, אהרון עשה מופת לפני פרעה, מטהו הפך לתנין/ נחש[4], וחרטומי מצרים עשו כמוהו.
מדוע התיר פרעה לאהרן לבצע מופת בארמונו? יתכן שפרעה חשב לתומו כי משה ואהרון אינם מכשפים מדופלמים בדומה לחרטומי מצרים ולכן כל מה שביכולתם לעשות, גם אנשיו של פרעה מסוגלים לו. נתעכב לרגע על המופת של אהרון. המופת האמור מבוסס על תכונת בעלי חיים לקפוא במצב מסוים. במיוחד מסוגלות לכך סוגים שונים של לטאות, ויש גם נחשים שאפשר להביאם לסוג של שיתוק והתיישרות כמקל. מעשים שכאלה תועדו בתעודות מצריות רבות[5], בעיקר בסיפורי פפירוס וסטקר[6], בהן נחש קוברה מצרי מתקשה כמקל. גימיק שכזה ניתן לראות בימינו אנו ליד הפירמידות בגיזה.
בסיפור המקראי, נאמר באופן מפורש כי חרטומי פרעה חזרו על המופת של אהרון, אולם נחשיהם לא חזרו להיות מטות ומטה אהרון שהפך לנחש אמיתי בלע אותם, ואת זאת חרטומי מצרים לא יכלו למנוע. הדבר סימל את עליונותו של אלהי ישראל על חרטומי מצרים, מאחר שמטה אהרון סימל עוצמה אלוהית שבצידה אזהרה לפרעה שיאזין באהדה לבקשותיהם של משה ואהרון.
נוכח המצב האמור מה הייתה תגובתו של פרעה? נראה שהאות של אהרן לא עשה עליו שום רושם למרות שלא ציפה לביצוע שכזה. המדרש מנתח את דרך חשיבתו של פרעה, המוצא מיד הסבר נוח לו שימנע כל התרשמות מהאות של אהרון:" ויקרא פרעה לחכמים ולמכשפים – באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת ואומר להם: כך אותותיו של אלוהיכם? בנוהג שבעולם בני אדם מוליכים פרקמטיא (מסחר) למקום שצריכים להם... כלום מביאים דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל הכשפים ברשותי הן? מיד שלח והביא תינוקות מבית ספרם ועשו אף הם כך, ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך..."[7].
רוצה לומר, שאין בכוח האות או המופת לשכנע אלא את מי שמתכוון נפשית לכך. דוגמה טובה לכך אנו מוצאים אצל אליהו, כאשר הוא מתעמת עם נביאי הבעל בהר הכרמל. הבחינה את מי יש לעבוד את האל המקראי או את הבעל תוכרע, למי שאלוהיו יוריד אש על המזבח: "וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים, וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא יָשִׂימוּ; וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד, וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים, וְאֵשׁ, לֹא אָשִׂים. וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה, וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר"[8].
בהמשך יורדת אש מהשמים על מזבחו של אליהו, אולם הרושם העז של הנס מתפוגג עד מהרה, ואליהו שניצח את נביאי הבעל ניצחון מוחץ, נאלץ לברוח להר האלוהים בחורב, מזעם אחאב ואיזבל אשתו שביקשו את נפשו בגלל מעשיו.
מתן אות או מופת קיים גם בסוגיה אחרת - כהוכחה לאמיתות דבריו של הנביא[9], כדלקמן: "כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. ּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם--וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְוֺתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים--לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ"[10].
על כך מרחיב הרמב"ם[11] (ראו תמונה למטה) כי אם אדם מכריז על עצמו שהוא נביא האל, ועושה נסים גדולים, תוך שהוא מנסה לכרסם או להכחיש את תורת משה, הרי אנו יודעים בבירור כי המדובר בנביא שקר, ואין לשמוע לו. הדברים הללו מכוונים ללא ספק לניסים שעשה ישו, שעליהם ביסס פאולוס את דמותו של ישו כנביא אמת שיש ללכת בדרכיו.
על נושא זה כתב משה מנדלסון[12] לכומר הנוצרי לווטר, שטען שמעשי הניסים של ישו הוכיחו את אמיתת שליחותו :" לפי חוקי תורתי אין מעשי ניסים אבן בוחן לאמת וגם אין הנס מעיד בוודאות גמורה כי האל שלחו. רק מתן תורה ביום הקהל פנים בפנים היא העדות הנאמנה...אני מוצא ראיות מוכיחות בתנ"ך שיש בכוחם של מדיחים ונביאי שקר לחולל פלאות, כדוגמת חרטומי מצרים בפרשת וארא, אולם אין בידי להכריע אם נעשו ניסים אלה בכוח כשפים או מעשי להטים, או שימוש לרעה בכוח שניתן להם. על כל פנים אני חושב לדבר שאין לסתור אותו שלפי הדברים הברורים שבתורה, אין במעשי ניסים הוכחה ברורה לשליחות אלוהית"[13].
אחרית דבר
בשליחותם השנייה של משה ואהרון לפרעה, מבצע אהרון אות לעיניו של פרעה. ברם, זה האחרון אינו מתרשם מכך יתר על המידה, וקורא לחרטומיו שעושים בדומה לאות של אהרון. הדבר מלמד אותנו כי נס, גדול ככול שיהיה, רישומו ניכר אם בכלל ברגע התרחשותו. לאחר מכן, הרישום האמור מתפוגג ואין לו זכר.
עשיית ניסים שימשה גם כהוכחה לאמיתת האדם כשליח האל, אולם הסופר המקראי כמו גם ההלכות שהרמב"ם כתב בנושא, ואף דבריו של משה מנדלסון בנידון אומרים באופן חד כי אין במעשי ניסים כל הוכחה ברורה ומוחלטת לכך שהאדם הוא נביא אמת, בה בשעה שהוא מנסה להכחיש את תורת משה.
[לאוסף המאמרים על פרשת וארא, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
[1] שמות, פרק ה', פסוק א'.
[2] שם, פרק ז', פסוק ט'.
[3] רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל, מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן מקרא וכלכלן, ממנהיגי היהודים בחצי האי האיברי שפעל ללא הצלחה לביטול גזירת גירוש ספרד. ידוע בפירושו על התורה ובתפקידיו כשר האוצר של ממלכות פורטוגל קסטיליה, אראגון ונאפולי. 1437 – 1507.
[4] תנין כאן וכן בהמשך הפסוקים משמעו נחש כפי שעולה מהמשך הדברים – ו"המטה אשר נהפך לנחש תיקח בידך".
[5] עולם המקרא, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 58.
[6] סיפורי פפירוס וסטקר סופרו לפרעה חופו, מפיו של בנו הנסיך חפרן. הפפירוס מתוארך למאה הי"ז לפני הספירה, אולם החומר שמצוי בו קדום בהרבה. ראה הערה קודמת.
[7] שמות רבה, פרק ט', ד'.
[8] מלכים א', פרק י"ח, פסוקים :כ"ג – כ"ד.
[9] להרחבה בנושא ראה – אבי הראל, נביא אמת או שקר? ייצור ידע, אוגוסט 2016.
[10] דברים, פרק י"ג, פסוקים : ב' – ו'.
[11] רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי תורה, פרק ח', הלכות – ב' – ג'.
[12] משה מנדלסון היה פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. 1729 – 1786.
[13] מתוך – נחמה ליבוביץ, עיונים בספר שמות, ירושלים, תשמ"ד, עמוד 122.