אבי ברוכמן: התאבדויות בהליך הפלילי

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי HASTYWORDS לאתר Pixabay]

המאמר עודכן ב- 20 באוקטובר 2019

ד"ר אבי ברוכמן שירת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוד מטה והדרכה. בתפקידו האחרון שימש כראש המחלקה לשיטור קהילתי, בדרגת ניצב משנה. הוא עוסק במחקר ייעוץ והוראה בתחומי קרימינולוגיה ומערכת אכיפת החוק.

*  *  *

ב- 19 באוקטובר 2019 פורסם כי עבריין מין - אב שפגע והתעלל מינית בבתו במשך שמונה שנים, מאז שהייתה בת שש - שנשלח ל-20 שנות מאסר - שם קץ לחייו בין כתלי בית הסוהר, ארבעה חודשים לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב גזר עליו 20 שנות מאסר. 

האסיר ניסה להתאבד בתאו בבית סוהר איילון. לאחר פעולות החייאה על ידי סוהרי האגף וצוותי רפואה; ולאחר שפונה לבית החולים, מת האסיר בבית החולים אסף הרופא. 

זה אינו מקרה ראשון ואינו האחרון של התאבדות אסירים בכלא...

[לכתבה המלאה של רענן בן צור וגלעד מורג ב- ynet, לחצו כאן]

לפני 10 שנים, ב- 20 באוגוסט 2009, התאבד האמן והבדרן, דודו טופז בבית המעצר. הוא הואשם בהזמנת תקיפותיהם של בכירים בתעשיית התקשורת נחקר על ידי המשטרה והיה עצור. פחות משבוע לאחר מעצרו ניסה להתאבד, לאחר שהזריק לעצמו כמויות חריגות של אינסולין במטרה להפחית את רמת הסוכר בדמו.

נגד טופז הוגש כתב אישום חמור הכולל שבעה סעיפי אישום ובהן תקיפה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים ושיבושי הליכי משפט.

ב- 20 באוגוסט 2009 תלה את עצמו, בעזרת כבל של קומקום חשמלי במקלחת בתאו.

דודו טופז איננו יחיד: כל שנה אנו עדים למספר מקרים בודדים של התאבדויות במסגרת ההליך הפלילי. ברם, כל מקרה שכזה זוכה להד ציבורי נרחב.

[תמונתו של דודו טופז ז"ל משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי העין השביעית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

כותב עו"ד בני שטיינברג: "המשפט הפלילי אינו חפץ במותם של מבצעי עבירות, אין הוא גוזר מיתה, אף על האכזרים שבפושעים. ואולם, הנחה ידועה זו משכיחה לעיתים את העובדה שהמשפט הפלילי גורם למותם של חשודים, עצורים ונאשמים בתדירות בלתי מבוטלת, גם אם המוות נגרם בסופו של דבר מידיו של האדם עצמו, בדרך של התאבדות" (שטיינברג, 2006).

את תופעת ההתאבדות במסגרת ההליך הפלילי ניתן לסווג כ:

  1. רצח והתאבדות בדרך כלל בתוך המשפחה;
  2. התאבדות חשוד בפלילים שטרם נחקר על ידי המשטרה;
  3. התאבדות במסגרת הליך החקירה והמעצר הראשוני;
  4. התאבדות במסגרת מעצר עד תום הליכים;
  5. התאבדות בכלא לאחר שהורשע ונגזר דינו למאסר.

התופעה של התאבדות בהליך הפלילי שכיחה בעיקר בתקופת המעצר. באופן אקראי לקחנו כמה כותרות להמחשה:

  • " בן 20 התאבד במעצר המדינה תשלם מיליון ₪."
  • " התאבדות במעצר- תביעה נגד המשטרה"
  • "חשוד בן 47 התאבד במעצר"
  • " עצור שהיה חשוד בתקיפה מינית התאבד בתאו בבית מעצר בירושלים"
  • " מפקד בית מעצר הודח עקב התאבדות עציר שאמור היה להיות בהשגחה"
  • " החשוד ברצח אשתו התאבד במעצר"
  • " עצור שם קץ לחיו בכלא קישון."

במדינת ישראל, התאבדות נחשבה בעבר לעבירה פלילית המעוגנת בחוק, שעל פיו דינו של אדם בגין ניסיון התאבדות היה שלוש שנות מאסר. חוק זה שייך לפקודת החוק הפלילי מימי המנדט הבריטי, וגלש לחוקיה של מדינת ישראל עם הקמתה. חוק זה מעולם לא הופעל ובוטל לצמיתות בשנת 1966.

עוד בתקופת המקרא הוטל עונש על מי ששם קץ לחיו, אם כי עונש זה על פי ההלכה יקבל האדם בחייו לאחר המוות, "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" ( בראשית ט' ה'ׂ).

על פי המשפט הישראלי סיוע ואו שידול להתאבדות גובל בעבירה פלילית, למרות, שאין ענישה על מתאבד. בסעיף 302 לחוק העונשין נכתב " המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע לאדם להתאבד" דינו עשרים שנות מאסר.

מכאן, שתופעת ההתאבדות קיימת ומוכרת לאורך שנים רבות בישראל. בשנת 2015 התאבדו 342 גברים, נשים וקטינים, כשמספר זה הוא נמוך יחסית לנתונים במדינות אחרות.

הסוציולוג אמיל דורקהיים (1952) היה בין החוקרים הראשונים שחקר את נושא ההתאבדות. בחיבורו המפורסם על התאבדות הוא מציג טקסומניה ראשונית לסיבות להתאבדות. לפי חיבור זה שורשי ההתאבדות נעוצים לא רק באדם המתאבד עצמו, אלא גם במאפייני החברה בה הוא חי; ו;יחסי הגומלין שלו עם החברה. הוא, עשה הבחנה בארבעה סוגי התאבדויות:

  • התאבדות אגואיסטית;
  • התאבדות אנומית;
  • התאבדות פטליסטית;
  • והתאבדות אלטרואיסטית.

רבות נכתב על מניעת התאבדות בכלל והתאבדות במסגרת המשפט הפלילי בפרט. לגורמים מקצועיים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועוד יש את הכלים להערכה קלינית של אבדנות, אחד הכלים נקרא " סולם קולומביה לדרוג חומרת אובדנות"  -  C-SSRS, שיש בו חלק של דיווח עצמי.

סיבות להתאבדות במסגרת ההליך הפלילי

חשוד בעבירה פלילית, מוצא מביתו, מקום עבודתו, מנותק ממשפחתו, וחבריו. הוא חרד מהמפגש עם אנשי המשטרה, חרד מתנאי המעצר אותם ראה רק מבעד למרקע הטלוויזיה ואו בסרטים, חרד מאוכלוסיית העצירים אותם יפגוש, מסכנת העונש ומהלא נודע. הוא, חושש ופוחד מפני ההליך הפלילי והעונש רגשות אשמה, בושה וכתם על משפחתו. בעידן התקשורת כיום, מיד עולה סיפורו האישי בכותרות התקשרות והרשתות החברתיות. מצבו הנפשי הולך ומתערער, ואלו שאינם בעלי אישיות חזקה יכולים להגיע למצב של החלטה על התאבדות.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי doctor-a לאתר Pixabay]

תופעות דומות ואף יותר חמורות מתרחשות אצל נאשמים, בעיקר אלו שההליך המשפטי נערך תוך כדי שהותם במעצר. החוויות הקשות הללו של חרדה, רגשות בושה ואשמה הן שיכולות להוביל להרס עצמי ולתוצאה חמורה עד כדי אובדנות.

הן במשטרה והן בשרות בתי הסוהר מוכרת התופעה של ניסיונות אבדניים, כמו, פגיעה עצמית חיתוך ורידים או דיבור על מוות. מקרים אלו אינם מסכנים חיים בדרך כלל אלא כוונתם לאותת שמשהו לא בסדר. מקרים כאלה כמובן מהווים נורות אזהרה לגורמים השונים על התאבדות העלולה לקרות.

בעבר, עצורים היו מוחזקים במשמורת בבתי מעצר באחריות המשטרה. שם, בבתי מעצר אלו היה השיעור הגבוה ביותר של התאבדויות. חוסר מקצועיות ובעיקר חוסר באנשי מקצוע פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שיאתרו ויזהו עצורים שעלולים לפגוע בעצמם. לדוגמה, בחמש שנים בין השנים 2000-2005 התאבדו במתקני המעצר של משטרת ישראל 50 עצורים. (שטיינברג, 2006).

כידוע, בוצע שינוי ארגוני ביוזמת המשרד לביטחון הפנים לאחר בריחתו של האנס בני סלע והאחריות על כלל בתי המעצר הועברה לשירות בתי הסוהר. ארגון אשר זה תפקידו, לשמור ולטפל באוכלוסיית אסירים.

למרות, השינוי הארגוני, והטיפול המקצועי של שב"ס באיתור עצורים ואסירים בסיכון לאובדנות , עדיין קרו מקרים "במשמרת שלהם". ראו לדוגמה המקרים של דודו טופז ז"ל  (למעלה) ואסף גולדרינג ז"ל (ראו בהרחבה בהמשך). שרות בתי הסוהר "זכה", עקב כך, לביקורות נוקבות. השב"ס עשה עבודה מקיפה ללימוד והפקת לקחים כמו:

  • הגדרה מקצועית של עצורים ואסירים בהשגחה;
  • עצורים ואסירים ברמת סיכון גבוה;
  • כל אירוע של אובדנות מוגדר כאירוע חריג נחקר ונלמד על ידי גורמי שב"ס.
  • ותאי פיקוח מצולמים 24 שעות להשגחה, כמו ה"חללית" תא מרופד ברצפה ובקירות עם חור ברצפה במקום שירותים ללא מקום רחצה ואו נטילת ידיים. על הרצפה מונח מזרן בלבד (ראו תמונה למטה). העציר/אסיר מוכנס למספר שעות מוגדר לאחר מפגש ושיחה עם פסיכולוג ואו פסיכיאטר.

[בעל הזכויות לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

לאחר אירוע התאבדות של עציר ואו של נאשם הפרקליטות סוגרת את התיק/תיקים הפלילים ואו מוחקת את כתב האישום בעילה של "מות הנאשם ואו החשוד" (ראו אצל: פישלר וברוכמן, 2018).

נאזכר מספר מקרים בולטים להתאבדויות מן העבר, במסגרת ההליך הפלילי:

שר השיכון אברהם עופר ז"ל

היחידה לחקירות הונאה של משטרת ישראל ביצעה חקירה בנוגע לשחיתות בקנייה ותיווך של קרקעות ליד ירושלים, עבור חברת שיכון עובדים.

מנכ"ל החברה באותה תקופה היה אברהם עופר ואשר ידלין מזכיר החברה.

חקירת הפרשה הודלפה ופורסמה בתקשורת. עוד לפני שזומן לחקירה במשטרה.

ב- 3 בינואר 1977, התאבד שר השיכון, אברהם עופר, במכונית השרד שלו.

ראש הממשלה דאז יצחק רבין הצהיר בלויה הממלכתית שנערכה לעופר ואמר " אני מאמין בחפותך".

לאחר מספר חודשים הורשע אשר ידלין במסגרת עסקת טיעון בארבע עבירות שוחד, וריצה כשלוש שנים בכלא.

[מקור תמונתו של השר לשעבר, אברהם עופר ז"ל: אתר הכנסת. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

אברהם גינדי ז"ל

אברהם גינדי היה קבלן בניין ויזם בנייה ישראלי. החברה שהקים, חברת אברהם גינדי בע"מ הייתה מחברות הבניה הגדולות שפעלו בישראל. באמצע שנות ה-80 הסתבכו עסקיו של אברהם גינדי וב- 1 דצמבר 1985 נעצר בחשד להונה במכירת קרקעות בשומרון. מניות החברה צנחו בכ 80%. השופט יעקב מלץ הורה על מעצר עד תום הליכים כדי למנוע הימלטות מהארץ, אך בפברואר 1986 הוא שוחרר בהוראת השופט מנחם אלון, שקבע שמעצרו עד תום הליכים היא ענישה בטרם משפט. הסתבכות זאת הובילה אותו להתאבדות ב 5 ביוני 1986.

מיקי אלבין ז"ל

בשנת 1985 נחקר מיקי אלבין ביחידה לחקירות הונאה במטה הארצי ביפו, בחשד למעילה בכספים ממעבידו שאול אייזנברג בתקופה שבה קרס מפעל הטקסטיל אתא. לאחר שהושאר לפרק זמן לבדו בחדר החקירות, הוא מצא את מותו מנפילה מחלון החדר בקומה השלישית ב 3 באוגוסט 1985. הסברה המרכזית שעלתה היא שהוא התאבד.

מזל הדדי ז"ל

ב- 13 בנובמבר 2018 נפלה/ התאבדה מזל הדדי בת 43, מבניין גבוה באזור הבורסה ברמת גן. מזל הדדי ז"ל עבדה בקבוצת LLD שעוסקת בסחר יהלומים ושייכת ללב לביב. היא נחקרה באזהרה במשרדי להב 433 במסגרת הפרשה המכונה "היהלום השחור", ושוחררה לאחר החקירה. משטרת ישראל "זכתה" לביקורת קשה הן מצד המשפחה והן בתקשורת האלקטרונית והכתובה, ממנה ניתן היה להבין על חקירה נוקבת ורועשת שהביא את המנוחה לידי מצב נפשי מעורער, כשלטענת משפחתה שהופיעו בתקשורת מדובר ברצח.

אסף גולדרינג ז"ל

חודש לאחר התאבדות דודו טופז בית המעצר התאבד אסף גולדרינג שנאשם ברצח ביתו בת השלוש וחצי, אירוע שזכה להד ציבורי רב. גולדרינג הוחזק בכלא הדרים, והוצא לטיול בחצר הכלא כשאינו אזוק. לעיני אחד הסוהרים שהיה מטרים ממנו טיפס אל גדר האגף וקפץ אל מותו מגובה שלושה מטרים.

[לכתבה המלאה של אשכנזי ונחמני ב- nrg, לחצו כאן]

*  *  *

בין הבכירים והמפורסמים ששמו קץ לחייהם נאזכר גם את הבנקאי יעקב לוינסון, ד"ר גבריאל כנען ששימש כמנהל בית החולים זיו בצפת זמן קצר לאחר שהורשע בעבירות מרמה, ואת קצין המשטרה תת ניצב אפרים ברכה ראש יאח"ה.

אחרית דבר 

 מקרי האובדנות במסגרת ההליך הפלילי הינם נדירים יחסים ומספרם מועט יחסי. ברם, כל אירוע שכזה הוא קשה, מקבל כותרות בתקשורת וגורם לבדיקה הפקת לקחים ולעיתים גם מסקנות אישיות כנגד האחראים והממונים.

האם ניתן למנוע לחלוטין את התופעה? השאלה היא כמובן רטורית, ומערבת גם סוגיות כמו, הזכות של רשויות הכליאה למנוע מעצור/אסיר לממש את רצונו ולהתאבדד...

בכל מקרה, ברור כי תפקידם של גורמי מערכת אכיפת החוק הממונים על ההליך הפלילי לעשות הכל על מנת לצמצם כמעט לחלוטין מקרים קשים אלו.

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.