יצחק אדיג'ס: סרביה – מדינה ללא תקווה…

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 12019 לאתר Pixabay]

[למאמר המקורי של פרופ' יצחק אדיג'ס (באנגלית) בבלוג שלו, לחצו כאן]

ב-7 בספטמבר 2017 פרסם מומחה הארגון, פרופ' יצחק אדיג'ס (ראו תמונה משמאל) מאמר מעניין בבלוג שלו (באנגלית; זְכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת ©), על מולדתו הקודמת סרביה. הכותרת אמרה הכל: "אני בוכה בשבילך סרביה..." (I Cry for You, Serbia). והמסר העיקרי מסתדר לנו מצויין עם חג הפסח הקרב ובא: הדבר החשוב ביותר לעם הוא התקווה...

הבאתי את הדברים לפניכם, כאן בעברית.

[בתמונה משמאל; יצחק אדיג'ס, צלם לא ידוע, מתוך אתר VK)

"...

בלגרד, בירת סרביה, היא העיר שבה היה לסבי פעם בית וחנות. זו העיר שחזרתי אליה כילד בן שמונה אחרי מלחמת העולם השנייה, והיכן שעברתי את שלושת השנים הראשונות של בית הספר היסודי. התאהבתי באקורדיון בבלגרד. אני מכיר שירים יוגוסלבים, אני מדבר בשפה, ואני אוהב את האוכל. אני רוצה לחזור למקום שבו חי סבי, ואני גדלתי.

אני כאן בבלגרד עכשיו, ב- 15 במארס 2019, כדי לקבל את הדוקטורט התשיעי שלי, זה מאוניברסיטת בלגרד, אוניברסיטה עתיקה מאוד, עם למעלה ממאה אלף סטודנטים. כשאני נוהג ברחבי העיר, אני מבחין בבתי הקפה מלאים. ברחובות הראשיים של בלגרד, יש בית קפה מלא אנשים כל מאה מטרים בערך. אנשים מבלים שעות עבודה בבתי קפה מעשנים, שותים ומדברים.

[בתמונה: בלגרד. חיים את הרגע... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי hpgruesen לאתר Pixabay]

אבל, בכל שבת בערב, עד מאה אלף איש, להפגין נגד הממשלה; ולא רק זה: אלפי אנשים עוזבים את הארץ. כל מי שיכול לעזוב את הארץ עוזב את הארץ, במיוחד אלה המשכילים, המסוגלים, והצעירים מספיק כדי שיעזבו לעזוב ולהתחיל חיים חדשים. בריחת המוחות היא עצומה.

מה קורה בארץ הזאת?

ראשית, עלינו להסתכל על ההיסטוריה של סרביה. העם הסרבי נכבש על ידי האימפריה העותומנית במשך חמש מאות שנה. ואז הייתה מלחמת העולם הראשונה. ואז הייתה מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם השנייה היה משטר קומוניסטי שהקשה על צבירת עושר. הממשלה הייתה הבעלים של הכל. ואז, כשהמפלגה הקומוניסטית איבדה את כוחה, התמוטטה הפדרציה היוגוסלבית; ואחריה, מלחמת דמים בין הקרואטים לסרבים, בין הקבוצות הדתיות והאתניות השונות. לאחר מכן, הייתה ההתקפה של נאט"ו שהפציצה על סרביה, ואז היו סנקציות.

[בתמונה: בכל פעם שהסרבים בנו משהו, הגיע משבר והכל אבד... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי george__nick לאתר Pixabay]

תחשבו על זה: לסרביה מעולם לא הייתה תקופת שלום ממושכת. בכל פעם שסרבנים בנו משהו, פגע משבר, פרצה מלחמה, או שמפלגה פוליטית השתלטה על העושר הלאומי. הם איבדו את כל מה שבנו.

במשך דורות, הסרבים לא הצליחו לצבור עושר לאורך זמן. אני מאמין שאנשי המדינה הזאת איבדו את התקווה. ההיסטוריה לימדה את הסרבים, ש"מה שתבנה, יאבד"!

כאשר אתה מאבד תקווה, כאשר אתה לא מאמין שיש עתיד לילדים שלך, יש שני דברים שביכולתך לעשות:

  1. ראשית, אם אתה יכול, אתה עובר לארץ אחרת שבה אתה מאמין שיש תקווה לילדיך.
  2. או, אם אתה לא מאמין שאתה יכול לעזוב, אתה חי בהווה, ומטביע את עצמך באוכל, בשתייה, ומידי פעם גם בעשן סיגריות, לאות מחאה... אין שום תקווה לשום דבר אחר.

לנו - בניגוד אליהם - תמיד הייתה תקווה!

לעומת זאת, אני מאמין שמה ששמר על העם היהודי במשך יותר מאלפיים שנה - למרות האינקוויזיציה, למרות השואה, למרות הרדיפה, למרות המעבר ממדינה למדינה, כדי לשרוד ולהפסיד את כל מה שביניהם - הייתה התקווה!

בכל יום שישי בערב, העם היהודי אומר את התפילה "בשנה הבאה בירושלים". כל תפילה יהודית אומרת "בשנה הבאה בירושלים". כל חג דתי יהודי, אנחנו חוזרים, "בשנה הבאה בירושלים". במשך אלפיים שנה, תמיד הייתה תקווה. העם היהודי מעולם לא איבד תקווה. אנחנו לוקחים מבט ארוך טווח. אנחנו אומרים לעצמנו, "אנחנו נשרוד לא משנה מה. אנחנו נשרוד. אולי אני רק פועל או עובד יום או תופרת, אבל הבן שלי או הבת שלי ילכו לבית הספר. הם יהיו רופאים, והנכדים שלי יהיו מדענים גדולים, אולי זוכי פרס נובל..." אנחנו תמיד מקווים שזה יהיה יותר טוב - אם לא לעצמנו, אז לילדים שלנו, במקום כלשהו בעולם.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

לעומת זאת, אינני חושב שלסרבים יש תקווה. אנשים שקעו באדישות. אם למישהו יש כסף, אפילו קצת כסף, כל מה שהם יכולים לעשות הוא לבזבז את זה כדי ליהנות את הרגע, כי זה עלול להיעלם מחר. במצב כזה, לכסף אין ערך. באמריקה, אומרים, "זמן הוא כסף", אבל זה לא בסרביה. באמריקה, אם אתה משתמש הזמן שלך כראוי, אתה יכול להרוויח כסף ולשמור אותו. בסרביה, גם אם אתה מרוויח כסף, אתה עלול לאבד אותו. אמא של דודתי הצילה במשך שנים את הדינר שלה (המטבע המקומי) והניחה אותו מתחת למזרן... אפילו לא בבנק. היא הצילה את כספה כדי שתוכל להשאיר אותו לבנותיה לאחר מותה, כמין ירושה. ואז, ב -1993, בתקופת מילושביץ', האינפלציה זינקה. כל הכסף - שצברה בכאב במשך שנים רבות מאוד - לא יכול היה לקנות לבנותיה כוס קפה. בשנת 1993 אנשים איבדו את כל מה שהיה להם. כאשר אתה מאבד תקווה, מה אתה עושה? אתה שוקע באדישות. זה מה שקורה בסרביה!

אם הנשיא הסרבי ווצ'יק (Vucic) יבוא אלי ויבקש את עצתי, אומר לו: "אם אתה באמת רוצה לשנות את התרבות הסרבית, תעשה כל מה שאתה יכול, כדי לתת למדינה שלך תקווה"!

2 thoughts on “יצחק אדיג'ס: סרביה – מדינה ללא תקווה…

  1. מאמר מפליא ותמוה.
    אפשר להבין ואולי אף להזדהות עם כאבו של פרופ' אדיג'ס. עם זאת – אני חושש שההשוואה בין הסרבים ליהודים קצת פשטנית ומופרכת.
    קטוני מלהציע פה תזה בנויה לתלפיות, אבל נדמה לי שמה ששמר על היהודים במשך אלפיים שנות עינויים היו עוד כמה דברים מעבר לתקווה לבדה.
    מאז שמלכויות ישראל ויהודה התחילו להתפורר, לעברים/יהודים לא היתה נחלה קבועה, אלא נדודים קבועים ("אם אתה יכול, אתה עובר לארץ אחרת שבה אתה מאמין שיש תקווה לילדיך") – שוחטים אותנו בקפריסין ואתיופיה? – נהגר לספרד ורומא, שוחטים אותנו באוקראינה? – נהגר בהמונינו לוינה. שוחטים אותנו בוינה? – נהגר בהמונינו לפולין. וחוזר חלילה. פוגרומים ברוסיה ופולין? – נהגר לאמריקה.
    ההסטוריה שלנו מוכיחה שרוב מי שנשאר בארץ האבות, וסבל גל אחרי גל של חורבן והשמדה (אשורים, מיצרים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, מוסלמים, צלבנים וכו'), לא שמר על התקווה אלא בחר להתבולל ולאבד במידה מסוימת את זהותו הדתי והלאומית. מי ששמר על התקווה היו דווקא בעיקר אלו שנפוצו בגלויות השונות משך אלפיים שנה.
    נשיא סרביה צריך אומנם להציע לעמו חזון (אדיג'ס לא הזכיר את זה) ותקווה, אבל כנראה עוד כמה דברים.
    ומי יודע – אולי בעוד אלף או אלפיים שנה יתעוררו הסרבים שנפוצו בעולם ויחזרו להציל את מולדתם חדורים בחזון, אמונה ותקווה….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.