[בתמונה: ציורי תנ"ך / משה רוקח את שמן המשחה / ציירה: אהובה קליין (c)]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

עודכן ב-26 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

מאמר זה הינו הראשון מתוך שלושה, העוסק בשמן המשחה שבו נמשחו הכוהנים. המאמרים האחרים:

• אבי הראל: רכיבי שמן המשחה;
• אבי הראל: משיחת הכוהנים בטכס המילואים.

*  *  *

פרשת צו, הפרשה השנייה בספר ויקרא, ממשיכה לדון בקורבנות העולה, המנחה, החטאת, האשם והשלמים. עולת התמיד המוזכרת על אתר, כללה הקרבת שני כבשים האחד בבוקר והשני בערב. עולת הערב הושארה על אש המזבח כל הלילה ואפרה פונה למחרת היום.

המנחה - שפירושה המילולי מתנה - נועדה להביע את הערכתו של הנותן למקבל. קרבן זה היה עשוי קמח חיטים משובח לצד הלבונה שהיא צמח בושם ידוע. המנחה בדומה לחטאת ולאשם נאכלת על ידי זכרי הכוהנים בלבד בחצר אוהל מועד. קרבן החטאת הינו קרבן חובה ואינו רשות כמו קרבנות העולה או השלמים. קרבן זה בא על חטא בשגגה, ובהקרבתו משתקפת ההנחה הבסיסית כי כוונתם של בני ישראל הינה למלא אחר מצוותיו של האל המקראי. קרבן האשם מובא ככפרה על חטאים שונים, וביניהם:  גזל, מעילה, ועל חטא בספק עד שיתברר לו מה חטאו(אשם תלוי).

קרבן השלמים נאכל ברובו על ידי המקריב. על פי הנאמר בספר ויקרא, בקרבן זה משתתפים שלושה: האל המקריב והכוהן. לאל ניתנים הדם הנזרק סביב המזבח, והחלב שנשרף על המזבח, הכוהן המקריב מקבל את החזה והשוק ויתרת הבשר נאכלת על ידי המקריב.

למילה שלמים פירושים רבים – שלום, בריאות, הרמוניה ועוד אם כי יתכן כי משמעות המילה קרובה למונח האוגריתי שלממ[1], שמשמעותו קרבן הנאכל ברובו על ידי המקריב.

לאחר שהמספר המקראי מסיים לדון בנושא הקרבת הקרבנות מנקודת המבט של שבט הכוהנים, הוא עובר לתיאור הקדשתם של בני אהרן לעבודת המשכן. הקדשה זו בוצעה על ידי בעזרתה של שמן המשחה. שמן זה נועד לקדש את הכוהנים ואת כלי המשכן לתפקידיהם כדלקמן:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם... וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ"[2]. כלומר יש כאן שימוש בשמן מיוחד למטרות פולחן ולא לשם ריפוי או יופי. הכנתו של שמן זה ואופן שימושו מתוארים  במקור הבא:" וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם; וּקְנֵה-בֹשֶׂם, חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.  כד וְקִדָּה, חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ; וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין.  כ"ה: וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ, שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ--רֹקַח מִרְקַחַת, מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ; שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה.  כו וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת, אֲרוֹן הָעֵדֻת.  כ"ז: וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמְּנֹרָה, וְאֶת-כֵּלֶיהָ; וְאֵת, מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.  כח וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וְאֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ.  כ"ט: וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ.  ל: וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי.  ל"א: וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי--לְדֹרֹתֵיכֶם.  ל"ב: עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.  ל"ג: אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר--וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו"[3].

[בתמונה: ציורי תנ"ך / משיחת אהרון לכהן גדול / ציירה: אהובה קליין (c)]

יוצא מכאן כי משיחה בשמן זה מקדשת את הנמשח ולפיכך נאסר על כלל האזרחים לרקוח כמוהו, או לתת ממנו על מי שאינו כוהן. העובר על האיסור האמור דינו כרת.

משיחה סימבולית הכרוכה בשינוי מעמד משפטי-קניין נכסים, או שינוי מעמד אישי, ידועה לנו גם מתעודות של תרבויות המזרח הקדום. למשל, הריטואל של יציקת שמן על הראש, הכרוך בהעברת קניין על שדה, הוזכר בתעודה מן הארכיון של מקדש סין בחפאז'ה מהמאה ה - 18 לפני הספירה. בתעודה אחרת באוגרית אנו מוצאים כי בעת שחרור שפחה הוזכרה יציקת שמן על הראשה[4].

שמן המשחה המקראי נעשה רק פעם אחד על ידי משה, והורכב מ: מור, קידה, קינמון בושם וקנה בושם[5], והכמות שמשה יצר הייתה שוות ערך לארבעה ליטר. כמות זו הספיקה למשוח את הכוהנים בשבעת הימים שהם תורגלו בעבודת המשכן עד יום הקמתו, משיחת כל כלי המקדש, ומשיחתם של כל הכוהנים הגדולים עד חורבן בית ראשון ומלכי בית דוד.

כאמור הכוהנים אינם היחידים שנמשחו בשמן המשחה. המושג משיח ה', מוצמד במקרא למלך. המשיחה היא אשר עושה את הנבחר למלך, גם אם היא נעשית באופן נסתר כפי המסופר בספר שמואל:" ויקח שמואל את פך השמן ויצוק על ראשו וַיִּשָּׁקֵהוּ ויאמר הלוא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד'"[6], ומשיחה זו מחוללת שינוי עמוק בנפשו של שאול כפי המסופר לאחר מכן:" אַחַר כֵּן, תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר-שָׁם, נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים; וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר, וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה, וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים.  וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה, וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם; וְנֶהְפַּכְתָּ, לְאִישׁ אַחֵר"[7].

גם לאחר ששאול נלחם על מעמדו המעורער כנגד דוד, זה האחרון אינו מהין לפגוע בו , למרות שיש לו מספר הזדמנויות לעשות זאת באומרו:" הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ, אֵת אֲשֶׁר-נְתָנְךָ יְהוָה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגְךָ, וַתָּחָס עָלֶיךָ; וָאֹמַר, לֹא-אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי--כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה, הוּא"[8]. יוצא מכך שכאשר אדם או חפץ נמשכים בשמן המשחה מעמדתם אינו  פג לעולם.

[בתמונה: "כי משיח ה' הוא"... שמואל מושח את שאול למלך. ציורי תנ"ך/ שמואל ממליך את שאול למלך/ ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

אחרית דבר

לאחר שהפרשה דנה באופן ההקרבה של קרבנות שונים מההיבט הכוהני, עובר המספר המקראי לדון בשמן המשחה, בו נמשחו הכוהנים לעבודתם כמו גם כלי המשכן. הפועל משח מופיע בצמידות לפועל קדש, והדבר אומר במפורש כי משיחה בשמן המשחה אינה אקט סמלי גרידא, אלא היא מחוללת שינוי מהותי במעמדם של האנשים או החפצים שנמשחו בה.

סימן נוסף ששמן המשחה הינו דבר שמחולל שינוי הוא האיסור לרקוח שמן זה פרט למה שרקח משה, כדברי הכתוב:" וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה, לִי--לְדֹרֹתֵיכֶם.  עַל-בְּשַׂר אָדָם, לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ, לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ; קֹדֶשׁ הוּא, קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.  לג אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר--וְנִכְרַת, מעמיו"[9].

איסור זה יכול להיות מוסבר באופן הבא – מכיוון ששמן המשחה אמור לחולל שינוי מהותי, הרי אם כל אדם ירקח כדוגמתה יתכן ששינוי זה המתואר במילה קדושה, ייפרץ ויהיה למרמס לכאלה שאינם ראויים לה. זו גם אחת הסיבות ששמן המשחה נגנז על ידי יאשיהו, עד אחרית הימים[10].

[לאוסף המאמרים על 'פרשת צו', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת צו'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), פרשת צו באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 21/3/19.

[1] עולם התנ"ך, דודזון – עתי, ספר ויקרא, ת"א, 1997, עמוד 24.

[2] ויקרא, פרק ח' , פסוקים: י' – י"ב.

[3] שמות, פרק ל', פסוקים: כ"ב – ל"ג.

[4] ראה – אנציקלופדיה מקראית, ערך משיחה, מוסד ביאליק, 1968.

[5] יש זיהויים רבים לצמחים אלה, ראה למשל: יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, מסדה, 1976.

[6] שמואל א', פרק י', פסוק א'.

[7] שם, פסוקים: ה' – ו'.

[8] שם, פרק כ"ד, פסוק י'.

[9] שמות, פרק ל', פסוקים: ל"א – ל"ג.

[10] ראה – דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק ג', בבלי, הוריות, דף י"ב, עמוד א'.