אבי הראל: תפיסת הקורבנות במקרא, במזרח הקדום ובהמנונים הוודים ההודיים

[בתמונה: אהרן במשכן, תחריט משנת 1670, מאת ג'ראר ז'ולה (Gerard Jollain). התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: אהרן במשכן, תחריט משנת 1670, מאת ג'ראר ז'ולה (Gerard Jollain). התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

עודכן ב-17 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

ספר ויקרא, הספר השלישי בחומשי המקרא, נקרא אמנם על שם המילה בו הוא פותח, אולם אין שמו מעיד על תוכנו. בספרות חז"ל הוא נקרא בשם תורת כוהנים, וגם בתרגום השבעים של התורה ליוונית הוא נקרא ספר הכוהנים. במרכזו אנו מוצאים את תורת הקרבנות, הוראות לעבודת הכוהנים במשכן, מאכלות אסורים, תורת הצרעת, חוקי המועדים, שמיטה ויובל וחוקי עריות.

.

[התמונה משמאל: מרי דאגלס. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

האנתרופולוגית מרי דגלאס[1] (Mary Douglas; ראו תמונה משמאל) הציעה דרך קריאה שונה של ספר ויקרא. לדעתה ספר זה מבקש להציע דת שאין בעולמה אלא רק את ייחודו של האל, כאשר בריטואל הדתי האנושי משתלבים מעשי הפולחן שמפורטים בו. זאת הסיבה לדעתה על היעדר התייחסות לכל צורת ממשל מדינית/פוליטית בכלל ולמעמדו של השליט  - המלך בפרט. אין לספר הזה כל צורך במלך בשר ודם היות שהצדק האבסולוטי שייך רק לאל ולא לכל גורם זולתו. אשר על כן, רוב מעשי הקרבנות המפורטים בו מוקרבים בדרך כלל לאל המקראי. דיון מעמיק במתודה של דגלאס דורש דיון נפרד.

[התמונה משמאל: מרי דאגלס. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

נחזור אל ספר ויקרא. הספר מתחיל בתיאור מערכת הקרבנות, ומונה ארבעה מיני קרבנות בסיסיים:

  • העולה הבאה מבהמה או מהעוף, נשרפה כליל על המזבח.
  • המנחה העשויה מסולת בלולה בשמן ולבונה, חולקה באופן הבא -  חלקה  הקטן ממנה הוקטר על המזבח ורובה נועד לכוהנים. חלק קטן מזבח השלמים הגיע למזבח ויתרו נאכל על ידי המקריב ועל ידי הכוהנים.
  • החטאת והאשם למיניהם נשרפו מחוץ למחנה או על גבי המזבח, והנותר היה למאכל לכוהנים.

אם נתבונן בתרבויות המזרח הקדום ניווכח כי המקורות חתיים חוריים ואוגריתיים [2] מלמדים על מגוון רחב מאוד של קורבנות המובנים בתרבויות שלהן. לצד קרבן העולה הנשרף כליל, והשלמים אשר נאכלים גם על ידי הבעלים, מתוארים במקורות חיצוניים אלה קורבנות נוספים הבאים בעקבות חטא בדומה לקורבנות האשם אצלנו. בטקסטים חוריים, מופיעים בטקסי הכפרה קורבנות הקרויים חטא או חטאת, אשם לצד קורבנות עולה ושלמים. גם בתעודות מאוגרית אנו מוצאים שמות דומים לקורבנות שהיו נהוגים גם במקרא. כך למשל נקרא קרבן שלמים שלנו בשם שלם באוגרית, ומוזכר שם המושג וכיפר על הנפש המצוי תדיר בספר ויקרא. בטקסטים אחרים מאוגרית, מצויים קורבנות הקשורים לכפרה לאומית של המלך והמלכה וכלל אנשי הממלכה.

[בתמונה: קורבנות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי BedexpStock לאתר Pixabay]

[בתמונה: קורבנות... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי BedexpStock לאתר Pixabay]

בתרבות המצרית והבבלית, אנו מוצאים כי לפי אמונתם הקורבן האנושי קיים את האלים. אנשי המקדש – הכוהנים, נהגו לסדר שולחן בביתו של האל כלומר, במשכנו לפני צלמו. לפי המסופר שם, על השולחן הונחו מאכל ומשתה לארוחת האל, בוקר ואחר הצהריים, כפי שעולה מהוראות הטקס היומי מן העיר ארך שבדרום בבל: ’‘תביא מים (לשטיפת) ידיים לאלים אַנוּ ואַתְנוּ של השמים. תערוך את השולחן ותערוך (עליו) בשר שור, בשר כבש ועוף. תגיש בירה משובחת יחד עם יין, הרבה בכל מיני ירקות"[3]. תמונה נוספת מדגימה את תלותם של האלים בקורבנות האדם, מופיעה בסיפור המבול הבבלי, בו הארכנו במקום אחר [4]. למרות שגם במעשה המשכן כליו וקורבנותיו הם אמורים לשמש את האל המקראי השוכן שם, הרי שהלכה למעשה, תפיסת המקרא הינה שאין הקורבנות וכל הריטואל במשכן מקיים את האל. אשר על כן, עולה מיד השאלה מדוע לא ביטל המקרא את פולחן הקורבנות, שטומן בחובו תפיסה בעייתית בהקשר לאל? על כך נתנו תשובות אין ספור, אולם התשובה של הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), על טעמם של הקורבנות, היא המפורסמת מכולם ואומרת, שהמדובר היה בנוהג מושרש בעולם העתיק שלא היה ניתן לבטלו אלא רק להפנותו לעבודתו של אל יחיד [5].

התשובה של הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), על טעמם של הקורבנות, היא המפורסמת מכולם ואומרת, שהמדובר היה בנוהג מושרש בעולם העתיק שלא היה ניתן לבטלו אלא רק להפנותו לעבודתו של אל יחיד [הכרזה: ייצור ידע]

[הכרזה: ייצור ידע]

האם הקורבן המוקרב היה חייב תמיד להשיג את מטרתו? לפי המקורות בספרות החיצונית של המזרח הקדום עולה שיתכן שכן. גם המקרא אומר כי כאשר הקורבן מוקרב בכוונה ראויה הרי שהוא יתקבל, אבל קיימת הסתייגות מכך שכל קרבן ישיג את מטרתו המוצהרת.

לא כך הוא המצב בהמנונים הוודים [6] בדת ההודית. המנונים אלה [7] מילאו תפקידים מעשיים ומוגדרים בהם נערך שימוש בעת הקרבת קרבן לאל זה או אחר. הדת ההודית העתיקה היא דת פולחנית מובהקת שבמרכזה עמד הריטואל של הקרבת קרבן למטרות שונות. חלק מהמטרות היו השגת בריאות, עושר, ניצחון במלחמה וכדומה, וחלק מהן היו משאלות כמו חיי נצח. הפולחן ההודי בפורמט של הוודות, נתפס כמגשר בין עולם החומר שלנו לבין העולם של האלים השונים. בריטואל הפולחני הציבורי, השתתפו לכל הפחות ארבעה כוהנים, שאחד מהם תפקידו היה לדקלם מתוך ההמנונים הוודים טקסט נבחר. ההנחה שעמדה מאחורי הקרבת הקורבן הזאת הייתה, שהמטרה שלשמו הוקרב הקורבן תושג בלי קשר לרצונו של האל שלמענו הוא הוקרב. מטרת הקורבן תושג בתנאי אם הטקס המורכב של ההקרבה בוצע כהלכה לפי כול הכללים. או אז אין לאל שיקול דעת ורצונו של המקריב יושג ללא תנאי. התמונה העולה מהוודות עלולה להישמע מוזרה ואף לא קבילה לאוזניים מקראיות ומערביות, היות ובמקרא מצוי פער הכרחי בין האל לאדם. פער שכזה אינו מצוי בהמנונים הוודים היות ושם האלים מצויים תחת הצל של הפעילות האנושית, מה גם שאלים אלה כפופים לחוקיות הכללית של הקוסמוס.

אחרית דבר

ספר ויקרא בכללותו ופרשת ויקרא עצמה, עוסקים בתורת הקורבנות המקראית. הקורבן הוקרב בדרך כלל לשם כפרת חטאיו של האדם ולמירוקם אבל לא רק. בתרבויות המזרח הקדום אנו מוצאים קורבנות דומים בעלי זהות שמית וערכית אולם הדבר המבדיל בינם לבין המקרא היא העובדה שבתרבויות הקדומות האלים היו תלויים בהקרבת הקורבן של האדם ואילו התפיסה המקראית אינה חושבת באופן זה. בתרבות העתיקה בהודו, בהמנונים הוודים, הוקרבן שמוקרב כהלכתו חייב להשיג את מטרתו בלי קשר לאל אליו הוא הוקרב. השקפת העולם הוודית ראתה את הקורבנות כבעלי כוח פנימי שמשיגים את מטרת המקריב, בשל קיומה של חוקיות סיבתית שקובעת בהכרח את הקשר בין הריטואל הפולחני של הקרבת הקורבן ובין תוצאותיה. עמדה תאולוגית זו טוענת בהכרח כי אין פער הכרחי בין האל לאדם, ולאלים בה יש חשיבות משנית בתהליך הפולחני כאשר הוא מבוצע על פי כל הכללים.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקרא, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

[1] Douglas, M. Leviticus as Literature, Oxford University Press, 1999, pp. 50

[2] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 12.

[3] מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, צו ,תשס"א,  2001.

[4] אבי הראל, בין סיפור המבול לעלילות גילגמש, ייצור ידע, אוקטובר 2017.

[5] אבי הראל, הקורבנות במשנת הרמב"ם, האר"י והרב קוק, ייצור ידע, אפריל 2017; אבי הראל, הפולמוס בטעמם של הקורבנות – בין פילוסופיה לקבלה, ייצור ידע, מרץ 2018.

[6] הוודות(סנסקריטवेद - יֶדַע) הן אוסף של קובצי דת הנחשבים לעתיקים ביותר בדת ההודית ולבסיס של רוב ההתפתחויות המאוחרות בדת. כאמור, פירוש המילה בסנסקריט הוא ידע (מלשון vid – לדעת).

[7] ראה – שלמה בידרמן, מסעות פילוסופיים, ידיעות אחרונות, 2003, עמודים: 66 – 69.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *