אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
מותה הטרגי של רונה רמון ז"ל, ובקשתה האחרונה כי גופתה תישרף ולא תיקבר באופן המסורתי, הביא את הנושא שריפת הגופות לסדר היום הציבורי על השלכותיו השונות.
האם מותר לשרוף גופה במקום לקוברה?
כיום ההלכה היהודית אוסרת זאת, אולם בעיון קצר בספרי הנביאים נראה שבעבר הרחוק, האיסור על שריפה שכזאת לא היה חד משמעי.
קודם שנעיין בדוגמאות של שריפה בספרי הנביאים, נראה מהי עמדתו של המקרא בדבר גופה של אדם מת. בספר דברים קיימת התייחסות ישירה לכך כדלקמן:
"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אתו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה"[1]. בעקבות דברים אלה, פוסק הרמב"ם באופן הבא:" שצוונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו...והוא הדין בשאר מתים שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם..."[2].
אולם למרות פסיקה ברורה זו, בספר שמואל מסופר על שאול ובניו שנפלו בידי הפלישתים את הדבר הבא:"ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גויית שאול ואת גויית בניו מחומת בית שָׁן, ויבאו יבשה וישרפו אתם שם"[3].
גם בספר דברי הימים אנו מוצאים כי שרפו גופות של מלכים נוספים. כך למשל מסופר כי שרפו את גופתו של אסא מלך יהודה: "ויקברֻהו בקִברתיו אשר כרה לו בעיר דויד וישכיבֻהו במשכב אשר מלא בשמים וזְנים מרֻקחים במרקחת מעשה, וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד"[4].
בהמשך מסופר גם על יורם מלך יהודה כי מפאת מצבו הרפואי לא שרפו את גופתו:"וימת בתחלֻאים רעים, ולא עשו לו עַמו שרפה כשרפת אבותיו"[5].
[בתמונה: כדי אחסנה לאפר מתים. תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי GailRubin לאתר Pixabay]
האם דוגמאות אלה באות לסתור את הציווי במקראי?
שאלה מורכבת. חז"ל פירשו את הדברים באופן הבא:" שורפין על המלכים... כשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים, אבל לא על הדיוטות. ומה הן שורפין עליו? מטתו וכלי תשמישו"[6], כלומר, הכוונה בפסוקים אלה הוא שלא שרפו את גופותיהם של מלכי יהודה, אלא רק את הכלים והבגדים שהם השתמשו בהם, כדי שלא ישתמשו בהם לאחר מותם.
בניגוד לדעה זו של חז"ל, ר' דוד קמחי (רד"ק)[7] על אתר, מפרש את שריפת שאול בכך שגופתו התחילה לעלות תולעים, ולכן מפאת כבודו, הי הצורך לשרוף את איבריו הפנימיים, היות ואין זה מכבוד המלכות לקבור את מלך ישראל במצב של ריקבון.
רד"ק אינו יחיד בפרשנותו זו, וגם רבי יום טוב ליפמאן הלר[8], שהיה תלמידו של המהר"ל מפראג, וכתב פירוש על המשנה, בדעה כי נהגו לשרוף את איבריהם הפנימיים של מלכי אומה כדי להכין את הגופה שלהם לחניטה[9], שהייתה דבר מקובל בימים עברו.
נחזור לרגע לפרשנות חז"ל: מסופר בתלמוד[10] על יהויקים מלך יהודה על כי נענש בשריפת גולגולתו, מפאת חטאיו הרבים; משמע, שהם ראו בשריפת גופתו של אדם דבר המבזה את כבוד המת.
חז"ל גם תיארו את שונאי ישראל הגדולים בכינוי שחיק עצמות, שפירושו – אדם שנשחקו עצמותיו והוא נעשה לאפר[11].
בתלמוד הירושלמי אף נקבע[12], שאין תוקף לצוואתו של אדם שציווה לשרוף את גופתו לאחר מותו, ויש לקברו באופן המסורתי והמקובל. זה הבסיס ההלכתי לבקשתו של רב העיר באר שבע, הרב יהודה דרעי, ממשפחת רמון ושלא לקיים את בקשתה האחרונה של אם המשפחה, אלא לקבור אותה על פי המנהג.
פוסקי ההלכה לאחר תקופת חז"ל, עסקו באופן מינורי בפן ההלכתי של שריפת גופת מת, היות והדבר לא היה נפוץ בקרב קהילות ישראל השונות. אולם, מי שכן עסק בכך, בדומה לפוסקי זמננו, אסר את הדבר מהסיבות הבאות: ביטול מצוות קבורה, ניוול המת, איסור לא תלין נבלתו על העץ, ויש פוסקים שהיו בדעה כי שריפת גופת הנפטר פוגעת באמונה של תחיית המתים.
בזמננו, ניצת פולמוס עז בין פוסקי ההלכה, האם ניתן לקבור בבית הקברות אפר של אדם שציווה את שריפת גופו לאחר מותו(לא כתוצאה משריפה רגילה), וגם כאן רבו האוסרים על המתירים[13]
במדינת ישראל למרבה הפלא, אין חוק הקובע שיש חיוב לקבור מתים. פקודת בתי העלמין משנת 1940, מסדירה את פעולתם ואת תכנונם אך לא קובעת במפורש כי יש חובה לקבור אדם. בשנת 1996, נחקק חוק הקבורה האזרחית החלופית, האומר כי לכל אדם עומדת הזכות להיקבר על פי אמונתו בלי הזדקקות לטיפולו של הממסד הדתי(חברות קדישא לסוגיהן), אולם גם חוק זה לא קובע כי יש חובה בביצוע הקבורה עצמה.
אחרית דבר
בקשתה של רונה רמון לשרוף את גופתה לאחר מותה, עורר פולמוס גדול בעיקר מצד הממסד הדתי בישראל. היו אף שקראו למשפחה שלא לכבד את רצונה, היות ובקשה כזאת הינה בקשה שאין צורך למלאה. המקרא אוסר את ניוולו של אדם שהוצא להורג, ומורה לקברו בו ביום.
בספרי שמואל ודברי הימים, מסופר על שריפתם של מספר מלכים של ממלכת יהודה, ולכאורה הדבר היה מקובל באותם ימים. חז"ל וחלק מפרשני המקרא אחריהם הסבירו כי המדובר היה בשריפת כליהם ובגדיהם של מלכים אלו, אולם אין מקרא יוצא ידי פשוטו; ויתכן, שבזמנים קדומים המנהג לשרוף את גופת המלך היה מנהג מקובל.
כך או אחרת, רוב פוסקי ההלכה לדורותיהם, אסרו את שריפת גופת הנפטר, והדרך המקובלת הייתה קבורה בבית עלמין על פי המנהג. המצב החוקי בישראל כיום הוא מעניין, היות והחוק בנושא מעומעם, ואין הוא מחייב את הקבורה עצמה. האם בקשתה של רונה רמון תשנה את התמונה החוקית בישראל, ויקבע שיש חובה חוקית(לא דתית) לקבור אדם? ימים יגידו.
[בתמונה: פיזור האפר בטקס קבורה אלטרנטיבי. תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Tellu לאתר Pixabay]
מקורות
[1] דברים, פרק כ"א, פסוקים: כ"ב-כ"ג.
[2] רמב"ם, ספר המצוות, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1981, מצווה רל"א, עמוד רל"ז.
[3] שמואל א', פרק ל"א, פסוק י"ב.
[4] דברי הימים ב', פרק ט"ז, פסוק י"ד.
[5] שם, פרק כ"א, פסוק י"ט.
[6] תוספתא, מהדורת ליברמן, מסכת שבת, פרק ז', י"ח.
[7] רבי דוד בן יוסף קמחי, מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית. פרובנס, 1160 – 1235.
[8] מתוך - הרב מיכאל ויגודה, לשרפת גופות בהלכה ובמשפט: "לנפש לא יִטַּמָא בעמיו", גיליון פרשת השבוע של משרד המשפטים, פרשת אמור, תשס"ו, גיליון 250. מראי המקום הבאים לקוחים ממקור זה, אלא אם כן צויין אחרת.
[9] ראה – אבי הראל, חניטת יעקב אבינו והשלכותיו, ייצור ידע, דצמבר, 2018.
[10] בבלי, סנהדרין, דף פ"ב עמוד א'.
[11] ראה למשל - בראשית רבה, מהדורת וילנא, פרק ע"ח, א; ויקרא רבה, פרק כ"ה, ה.
[12] ירושלמי, כתובות, פרק י"א, הלכה א'.
[13] הרב א' בקשי-דורון, פתרון לבעיית קבורת הנוכרים במדינת ישראל, תורה שבעל פה, ל"ט (תשנ"ח), עמודים: כ"ז-כ"ח.
