[תמונתו של וינסטון צ'רציל היא נחלת הכלל]

ד"ר מאיר גלבוע הוא קרימינולוג ישראלי וניצב משנה (בדימוס), שכיהן כסגן ראש היחידה הארצית לחקירות פשעים במשטרת ישראל.

לאחר פרישתו מהמשטרה, עמד בראש מחלקת החקירות ברשות ההגבלים העסקיים.

לאחר מכן שימש יועץ מיוחד לענייני שחיתות למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס.

*  *  *

בנימין נתניהו, שאותו כינה יובל שטייניץ ("הפודל שלו", זוכרים?...): "צ'רצ'יל של הדור הזה", מעריץ את וינסטון צ'רצ'יל. אך, סולד מאמירתו של צ'רצ'יל, ש"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות שנוסו". אחרת, לא ניתן להבין את החגיגה של נתניהו עם קבלת חוק הלאום, שהוא פוגע במיעוטים, אותם מיעוטים שהדמוקרטיה אמורה להגן עליהם.

גם אם לכנסת יש סמכות מכוננת לחוקק חוקי יסוד, היא מוגבלת בחקיקת חוקים שתוכנם אינו סותר את ערכי היסוד המחייבים שנקבעו בהכרזת העצמאות: זיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי ושיטת ממשל דמוקרטית. די שחוק יסוד יסתור את אחד מהערכים הללו כדי שיהיה פסול.

אם יש גוף שהוכיח יותר מכולם שחוק יסוד - ובכלל זה חוק הלאום  הוא רק מעט יותר מחוק רגיל, זוהי הכנסת. חוקי היסוד שונו, בעיקר מסיבות פוליטיות, עשרות פעמים. חוק יסוד: הכנסת לבדו עבר כמעט 50 שינויים. העובדה שברוב המקרים המניעים היו פוליטיים צרים, ולא ערכיים, מעידה שאין קדושה בחוקי היסוד.

כך, למשל, שונו חוק יסוד: חופש העיסוק, עקב לחצים של מפלגות חרדיות; וחוק יסוד: הממשלה, עקב רצון ראש ממשלה להגדיל את מספר השרים. השיא היה בתיקון חוק יסוד: הממשלה, שתיקונו השנה אפשר לממשלה לאצול סמכויות להכרזת מלחמה לראש הממשלה ולשר הביטחון בלבד. כעבור חודשיים וחצי בוטל תיקון זה. אפילו חוקים רגילים לא מבוטלים בקצב כזה.

חוקי יסוד, כתשתית של חוקה, אמורים לשקף הסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר, ולא אינטרסים ספציפיים של רוב זה או אחר. הפער הקטן בין תומכי חוק הלאום בכנסת ובין מתנגדיו משקף מחלוקת קשה ולא הסכמה, ולו מסיבה זו הוא אינו ראוי להימנות בין חוקי היסוד של מדינת ישראל.

מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון (ראו תמונה משמאל), כתב שהריבון בישראל הוא העם, והכנסת ריבונית רק במובן זה שהיא עצמאית, ולכן "לכבילת בית המחוקקים [על ידי עצמו] יהיו גבולות". כלומר, הכנסת אינה יכולה לחוקק חוקים הפוגעים בערכים דמוקרטיים, כמו שוויון.

[תמונתו של הנשיא שמגר משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jonathan Klinger. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

חוק יסוד ניתן לשינוי על ידי הכנסת בחוק יסוד אחר. במדינות דמוקרטיות עם חוקות, הליך תיקון החוקה כולל אישור על ידי מעגלים רחבים הרבה יותר מהפרלמנט לבדו. בכל מקום ובכל מקרה, זכות "המילה האחרונה" הפרשנית נתונה לשופטים. גם אם אין הסכמה שלשופטים יש סמכות לפסול חוק יסוד, מתן פירוש מחייב הוא תפקידה המובהק של הרשות השופטת. לכן, בית המשפט יכול וחייב לפרש את חוק הלאום לפי ערכים דמוקרטיים.

מנחם בגין, שבוודאי מתהפך בקברו נוכח חקיקת חוק הלאום, אמר ש"התבונה והחירות כאחת מחייבות בדרך כלל את הכרעת הרוב, בתנאי שהרוב יכבד את זכויות המיעוט". בחוק הלאום אין תבונה ואין חירות. על התהליכים ההרסניים שעוברת הדמוקרטיה הישראלית בניצוחה של הממשלה בשנים האחרונות, אמר ג'ון אדמס, ממייסדי הדמוקרטיה האמריקנית והנשיא השני שם: "דמוקרטיה אף פעם לא מחזיקה מעמד הרבה זמן. היא תיהרס במהרה, מותשת, תרצח את עצמה". כדי לעצור את תהליך התאבדות הדמוקרטיה הישראלית, יש לבטל את חוק הלאום בנוסחו הקיים ולחדשו ברוח מנחם בגין.