[בתמונה: מגילת קהלת ששרדה את השואה, ונמצאה במערב פולין. photo credit: courtesy/Shem Olam]

[לקובץ המאמרים על חג הסוכות, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת קהלת, לחצו כאן]

עודכן ב- 26 בספטמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בני תימן ואשכנז נהגו לקרוא את מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות (ספרדים וחסידים לא נהגו לקרוא את מגילת קהלת). טעמים רבים נאמרו על הקשר בין קריאת מגילת קהלת לחג הסוכות, וההסבר הנפוץ ביותר הוא של המגן אברהם [1], שאומר כי היות וחג הסוכות הוא חג של שבעת ימי שמחה, כנגדם כתוב במגילת קהלת: "ולשמחה מה זו עושה" [2], משמע – השמחה אסור שתהיה חסרת גבולות, אלא יש לאזן אותה תוך עשיית חשבון נפש פנימי.

מגילת קהלת עצמה, הינה אחד מספרי המקרא הקשים ביותר להבנה, היות ורעיונותיו לעיתים מוזרים, ולעיתים אף סותרים זה את זה. אין הספר בנוי על פי מבנה סדור, והטקסט שלו קופץ מנושא לנושא ללא כל הגיון שנהיר לנו. למרות כל זאת, כאשר מעיינים היטב בין פסוקי המגילה, ניתן להתרשם מהמוטיב מרכזי שחוזר על עצמו והוא – החיים של האדם עלי אדמות כמשל לטרגדיה מתמשכת. רעיון זה מובא בצורה פיוטית, ובלשון גבוהה שהפכה את הטקסט של קהלת לאחת היצירות הגדולות ביותר של הספרות האנושית הדתית [3].

כאמור, אחד הקשיים העיקריים של המגילה היא ההתמודדות של הקורא עם הסתירות המהותיות הנמצאות בה. סתירות אלה, ופסוקים הקרובים לכפירה הניעו את חלק מחז"ל להוציא את קהלת מכתבי הקודש ולגנוז אותו [4].  אולם בסופו של דבר לאחר פרשנות יצירתית הושארה מגילת קהלת בקאנון ספרות הקודש.

מי כתב את מגילת קהלת? המסורת של חז"ל דברה על כך ששלמה המלך כתבה, ומסורת זו מתבססת בעיקרה על הפסוק הראשון שלה:" דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם" [5]. שלמה המלך, שחי באמצע המאה העשירית לפני הספירה, לא היה יכול לכתוב או להשתמש בארסנל המילים המלא המצוי במגילת קהלת, היות ויש בה מילים וביטויי לשון המעידים באופן ברור על השפעת השפה הארמית, או מילים המשותפות ללשון תקופת בית שני וללשון חכמים.

המילים גומץ (קהלת, פרק י', פסוק ח' – בור), פשר (שם, פרק ח', פסוק א' – פתרון), שבח (שם, פרק ד', פסוק ב'; ח'; ט"ו), ומילים רבות נוספות, הן מילים יחידאיות שאינן מופיעות בשום ספר מקראי אחר והם חדרו לשפה העברית בהשפעת השפה הארמית.

מילים רבות נוספות הן כאמור מילים המשותפות ללשון תקופת בית שני. ביניהן: בן חורים (שם, פרק י', פסוק י"ז), כשרון (שם, פרק ה', פסוק י'), סוף (שם, פרק ג', פסוק י"א, ובפסוקים נוספים), שלטון (פרק ח', פסוק ד'), תקיף (פרק ו', פסוק י') [6].

יתרה מזאת: הנושאים שמגילת קהלת עוסקת בהן, הצריכו את המחבר שלה לעשות שימוש במילים ובביטויים נדירים ביותר, או לחלופין ביטויים שאינם מצויים כלל בספרות המקראית, כמו למשל המילה הבל, המופיעה במגלת קהלת 38 פעמים, עמל – המופיעה 21 פעמים, כסיל, 19 פעמים, תחת השמש,28 פעמים ועוד.

אשר על כן, הערכה היא שמגילת קהלת נכתבה במאה השלישית לפני הספירה, והכיתוב אודות שלמה הינה תוספת מאוחרת הבאה לעשות רושם כי המדובר בספר קדום מימיו של שלמה המלך.

סיוע נוסף לקביעה זו, אנו יכולים למצוא בספרו החיצוני של בן סירא [7], שנכתב בין השנים 190 – 180 לפני הספירה, והמושפע באופן ישיר ממגילת קהלת. גם הפרגמנטים שנמצאו בקומראן זמנם על פי הערכת החוקרים היא מהמאה השנייה לפני הספירה, כך שיש לנו סוג של ראייה שמגילת קהלת נתקדשה במאה השלישית לפני הספירה ולא קודם לכן.

[בתמונה: סוף ספר משלי ותחילת ספר קהלת, בספר תנ"ך מסוף המאה ה-13. בארכיון הספרייה הלאומית של פורטוגל. התמונה היא נחלת הכלל]

לאיזה סוגה ספרותית שייכת מגילת קהלת?

זו האחרונה דומה בסגנונה לספרות החכמה המעשית, הלובשת צורת פתגם קצר ושנון בדומה לספר משלי. פתגמים אלה מעניקים לאדם הקורא אותה את הידע לכלכל את דרכו בדרך ראויה ונכונה, ומזהירה אותו מטעיות בדרכו זו. החכמה המעשית דוגלת בדרך כלל בהשקפת עולם שמרנית, מאמינה בתורת הגמול תוך תמונת עולם קבועה. מגילת קהלת עונה על קריטריונים אלה אולם מסקנותיו של מחברה שונות לגמרי מן המסקנות של ספרות החכמה המעשית שהובאו לעיל. הוא מותח ביקורת חריפה על תורת הגמול ומטיל בה ספק חמור בדומה לנאמר בספר איוב. ובנוסף, הוא מציג תמונת עולם פסימית שתמציתה שהכל הבל הבלים. פירוש הדבר הוא שכל פעולות האדם בעולם הזה אינם מעלים או מורידים היות והאל קובע את גורלו של האדם מראש. אפילו החכמה אינה משנה דבר, ותמונת העולם של קהלת הינה ידועה מראש ומייאשת. גם כל הישגי האדם אינם נחשבים למאומה, כי עם מות האדם הישגים אלו יורדים עמו לשאול תחתיות. אשר על כן, מגילת קהלת שרויה בשני עולמות סגנוניים. מצד אחד היא תואמת את ספרות החכמה המעשית, בדומה לספר משלי, ומצד מסקנותיה ותמונת עולמה היא שייכת לספרות החכמה העיונית בדומה לספר איוב.

אם נתבונן ביצירות של המזרח הקדום נגלה כי מצויות יצירות ספרותיות המכילות השקפת עולם דומה לאלו של קהלת.

נדון בשני חיבורים שיש להם דמיון לרוח הדברים הפסימי של מגילת קהלת.

הראשון הוא חיבור בבלי בשם – דו שיח פסימי בין אדון לעבדו. כנראה מן המאה השביעית לפנה"ס, הבנוי מסדרת הוראות של האדון לעבדו (שיכין את המרכבה כדי שיוכל לצאת לארמון, או כדי שיוכל לצאת לצוד, שיביא לו מים לשטיפת ידיו כדי שיוכל לסעוד וכדומה), או הצהרת כוונות מצד האדון ("אבנה בית", "אשה אֹהַב" וכדומה) ומתגובות עבדו. לאחר שהעבד מעודד את אדונו לעשות כפי שתכנן, האדון חוזר בו מכוונותיו. גם אז מחזק העבד את אדונו לגבי ההחלטה שקיבל, בכך שהוא מצביע על הסכנה הטמונה בפעולות שהתכוון אדונו לבצע. דו השיח מעורר רושם של חוסר תוחלת בכל פעולות האדם, ושל חיים חסרי משמעות, בדומה לנאמר בקהלת בפרקים א', ב'. כאשר שואל האדון המיואש את עבדו מה בכל זאת נכון לעשות, מציע לו העבד שיתאבדו יחדיו, אולם האדון מסרב. [8]

השני הוא חיבור מצרי, הנקרא דו שיח של אדם עם נפשו [9]. שם מתואר אדם שנלאה מהחיים עלי אדמות, ומהרהר באיבוד עצמו לדעת. הייאוש של אותו אדם מהחיים נובע ממידות השקר והרמייה שמאפיינות את בני האדם, שמובילות אותו למסקנה פסימית שאין לתת אמון באיש. אמנם בדו שיח האמור, נפשו של אותו אדם מנסה להניאו מכוונתו לאבד את עצמו לדעת אולם בסופו של דבר היא ניאותה ללכת עמו אלי שאול. בדומה לרוח הפסימית של קהלת, אדם זה עייף ממרוץ החיים אך בניגוד לקהלת המחבר המצרי משתוקק אל המוות, מסקנה שאיננה נמצאת בטקסט המקראי.

אחרית דבר

קריאת מגילת קהלת בשבת חול המועד סוכות הינה מנהג נפוץ בקהילות ישראל, זה מאות בשנים. על הקשר בין המגילה לבין חג הסוכות נאמרו טעמים שונים, ואנו בחרנו להביא את ההסבר האומר כי קריאת מגילת קהלת דווקא בחג הסוכות שנאמר בו ושמחת בחגך, באה לאזן את השמחה הזאת, או בלשון אחור כל שמחה, גם שמחה של מצווה יש לה גבולות. למרות הזיהוי המסורתי כי את המגילה כתב שלמה המלך, הרי שלפי בחינת הטקסט אין הדבר אפשרי, בגלל לשונה של המגילה המושפעת מביטויים לשוניים שהיו נפוצים רק החל מהמאה השלישית לפני הספירה. כך או אחרת, למרות היות מגילת קהלת טקסט קשה ומלא סתירות, לשון המגילה והרעיון המרכזי שבה, כתוב בשפה אפית נשגבה, שמעמידה אותה כאחד הטקסטים המקראיים היצירתיים ביותר בספרות הדתית.

[לקובץ המאמרים על חג הסוכות, לחצו כאן] [לאוסף פרקי מגילת קהלת, לחצו כאן]

מקורות

[1] מגן אברהם, סימן ת"צ, סעיף ח'.

מגן אברהם - רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, מגדולי האחרונים, מחבר ספר מגן אברהם, שהוא פירוש מרכזי לחיבור ההלכתי של ר' יוסף קארו מצפת, שולחן ערוך. 1633 – 1683.

[2] קהלת, פרק ב', פסוק ב'.

[3] עולם התנ"ך, מגילות, הוצאת דברי הימים, ת"א,  1999, עמוד 162.(להלן: עולם התנ"ך, מגילות).

[4] ראה – בבלי, שבת, דף ל', עמוד א', פסיקתא דרב כהנא, ח', ס"א, א'.

[5] קהלת, פרק א', פסוק א'.

[6] עולם התנ"ך, מגילות, עמוד 167.

[7] על ספר בן סירא ראה - משה צבי סגל, ספר בן סירא השלם (על בסיס הקטעים מהגניזה הקהירית), הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ג.

[8] T. Aric Peet, A Comparative Study of the Literature of Egypt, Palestine, and Mesopotamia, London 1931, pp. 114–117; Ancient Near Eastern Texts Relating to the Old Testament [=ANET], third edition with supplement, ed. by James B. Pritchard, Princeton 1969.

ש' שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, תל-אביב 1996, עמודים: 576–580.

[9] ראה – ANET, עמודים 405 – 407.