יעל רהב: ג'ון דיואי ו'עידן הידע'

[התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

"החינוך הוא תהליך-חיים ולא הכנה לחיים עתידיים. לפיכך, על בית הספר לייצג את החיים באופן אמתי, כפי שהילד מכירו מביתו, משכונתו וממגרש המשחקים שלו" (ג'ון דיואי)

הנביא של עידן הידע...

לאורך השנים, תפקיד המורה השתנה, אם בעבר המורה היה מקור הידע והסמכות לתלמידיו, היום ב'עידן הידע', כשמידע נגיש לכל דורש, המורה הופך למנחה, התומך בלמידה ומכוון להבנה עמוקה. החלק של המורה בבית הספר כמעביר ידע אינו מספיק יותר, ויש חשיבות רבה יותר למורה שהוא מהווה דמות משמעותית עבור כל תלמיד ותלמיד.

על מנת להפוך לדמות משמעותית, על כל מורה לנהל את מסלול ההוראה שלו באופן שיטפח את התלמידים שלו להיות בעלי הכוונה ללמידה עצמית, לגלות את עצמם. וכדי שזה יקרה, על המורה להאמין במסוגלות של התלמידים להצליח, לעודד את התלמידים ולהעצים אותם.

אחד מנביאי ההוראה בעידן הידע הוא ג'ון דיואי (Dewey; 1952-1859): מאנשי החינוך, הפילוסופים והפסיכולוגים הבולטים שהעמידה ארצות הברית, אחד מהוגי החינוך הפרוגרסיבי וממובילי הזרם הפרגמטיסטי בפילוסופיה. המאמר הזה מוקדש לו.

הכותבת היא יעל רהב (ראו תמונה משמאל): מורה מקצועית למדעי המחשב ומגישה לבגרות, מחנכת כיתה ורכזת שכבה במערכת החינוך.

האני מאמין הפדגוגי של דיואי

דיואי חלק על עצם ההבחנה בין יחיד לחברה, ובמידה רבה ראה בה הפשטה מלאכותית. הוא סבר כי תפקיד בית הספר הוא להקנות כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, וכי על התלמיד להתנסות בדברים באופן מעשי ולא לשנן חומר. כך למשל, בבית הספר הניסויי שהפעיל, התלמידים למדו מדעים דרך תהליכים טבעיים כמו בישול – למידה תוך עשייה. בשנת 1897 פרסם דיואי את משנתו החינוכית, תחת הכותרת "האני מאמין הפדגוגי שלי" ("My Pedagogic Creed"; ראו תמונת כריכה משמאל למטה), שם ניסה לשרטט מרחב משותף לחינוך המדגיש את החברה ולחינוך המדגיש את היחיד. כפי שניתן לראות להלן,

דיואי על חינוך

"אני מאמין כי כל חינוך מתבצע באמצעות השתתפותו של היחיד בתודעה הכללית של הגזע. תהליך זה מתחיל באופן בלתי מודע כמעט עם הלידה, אז מעצב היחיד את הרגליו, רעיונותיו ורגשותיו. הוא נעשה ליורש של המשאבים שיצרה הציביליזציה. גם החינוך הפורמלי והטכני ביותר לא יוכל לחמוק מהתהליך הכללי הזה, אלא לכל היותר יוכל לארגנו או לכוונו בכיוון מסוים.

אני מאמין כי החינוך האמתי היחיד מתבצע דרך עירור של כוחות הילד באמצעות דרישות הסיטואציות החברתיות שהוא נקלע אליהן. דרישות אלה מעוררות אותו להתפתח ממצבו המקורי הצר אל תפיסתו העצמית כחלק מקבוצה אליה הוא שייך.

אני מאמין כי לתהליך החינוכי האמתי יש שני צדדים: פסיכולוגי וחברתי; וכי אף אחד מהצדדים לא יכול להיות כפוף לאחר.

הצד הפסיכולוגי הוא הבסיס: האינסטינקטים והכוחות של הילד מספקים את החומר ואת נקודות המוצא לכל חינוך. מי שמתעלם מכך ירדד את החינוך לכדי לחץ חיצוני, ולא ישיג יותר מכמה תוצאות חיצוניות, וגם זה במחיר של חיכוך מתמיד, פיצול האני של הילד ודיכוי טבעו.

אני מאמין כי הצד הפסיכולוגי והצד החברתי קשורים זה לזה לכל אורך הדרך וכי לא ניתן להתייחס אל החינוך כאל פשרה בין השניים או כהצבה של צד אחד מעל משנהו. אומרים לנו שההגדרה הפסיכולוגית של החינוך היא עקרה ופורמליסטית – שהיא נותנת לנו רק את הרעיון של פיתוח כוחות מנטליים מבלי להעניק לנו בנוסף הכוונה בשאלה לאילו צרכים לרתום את הכוחות הללו. מצד שני, אומרים לנו כי ההגדרה החברתית של החינוך, כעניין של הסתגלות לציביליזציה, הופך את החינוך לתהליך חיצוני וכפוי אשר תוצאתו היא הכפפת חרותו של היחיד למצב עניינים חברתי ופוליטי שקדם לו.

[קרליבך כמו דיואי... תמונת הרב קרליבך היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: "Kebakarat - Rabbi Shlomo Carlebach - כבקרת - רבי שלמה קרליבך"]

שתי ההתנגדויות האלה צודקות, כאשר מדובר בחינוך שהוא רק חברתי או רק פסיכולוגי. כדי לדעת באמת מהם כוחותיו של הילד, עלינו לדעת לאילו מטרות הם ישמשו. עם התקדמותה של הדמוקרטיה והחברה התעשייתית המודרנית, אין זה אפשרי לחזות מה תהיה הציביליזציה בעוד עשרים שנה מעכשיו. לכן, כדי להכין את הילד לחייו העתידיים יש להעניק לו את היכולת לשלוט בעצמו; לחדד את חושיו, את כושר שיפוטו ואת יכולת התפישה שלו באופן שיאפשר לו להבין את הסביבה ואת התנאים שבהם יעבוד. אי אפשר להשיג זאת בלא להתייחס לכוחותיו של היחיד, לטעמיו ולתחומי העניין שלו, כלומר מבלי להתייחס אל החינוך במונחים פסיכולוגיים.

לסיכום, אני מאמין שהתלמידים הם אינדיבידואלים שיש לחנכם כאינדיבידואלים חברתיים וכי החברה היא איחוד אורגני של אינדיבידואלים. אם נבטל את המרכיב החברתי מהילד, נישאר עם הפשטה בלבד; אם נוותר על המרכיב האינדיבידואלי, נישאר רק עם המון חסר חיים.

דיואי על בית הספר

אני מאמין כי בית הספר הוא מוסד חברתי ביסודו. תפקידו הוא לאפשר לילד לחלוק במשאבי מורשת הגזע, ולהשתמש בכוחותיו שלו למטרות חברתיות. לפיכך החינוך הוא תהליך-חיים ולא הכנה לחיים עתידיים. לפיכך, על בית הספר לייצג את החיים באופן אמתי, כפי שהילד מכירו מביתו, משכונתו וממגרש המשחקים שלו. על חיי בית הספר לצמוח באופן הדרגתי מחיי הבית ולהיות מורכבים מהפעילויות שהילד כבר מכיר מביתוזהו הכרח פסיכולוגי, כי זו הדרך להבטיח המשכיות בצמיחתו של הילד. זהו גם הכרח חברתי, משום שהבית הוא המודל לחיים החברתיים.

אני מאמין שהחינוך הנוכחי כושל ברובו משום שהוא מזניח את העיקרון הבסיסי לפיו בית הספר הוא צורה של חיים קהילתיים. החינוך הנוכחי תופס את בית הספר כמקום להעברת מידע מסוים, להפקת לקחים ולרכישת הרגלים שכל ערכם טמון בנקודה מרוחקת כלשהי בעתיד. בגישה זו, בית הספר נתפס רק כהכנה לקראת, ולא כחלק אינטגרלי מחוויית החיים של הילד ולכן אינו מחנך באמת.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Wokandapix לאתר Pixabay]

אני מאמין כי החינוך המוסרי הטוב והעמוק ביותר הוא זה שבמסגרתו התלמיד נכנס ליחסים ראויים עם אחרים במפגש של עבודה ומחשבה.

אני מאמין כי המורה לא נמצא בבית הספר כדי לכפות רעיונות או הרגלים מסוימים על הילד. תחת זאת, על המורה לתפקד כחבר מהקהילה שעליו לבחור את ההשפעות המתאימות ביותר ולסייע לילד להגיב עליהן כראוי.

תפקידם היחיד של מבחנים הוא לבדוק את התאמתו של הילד לחיים החברתיים ולחשוף את המקומות שבהם יוכל להיות לתועלת הרבה ביותר ולקבל את העזרה הגדולה ביותר.

כיצד 'נרכיב' את דמות המורה ב'עידן הידע', על פי דיואי?

דיואי חי רק עד אמצע המאה העשרים, ולא זכה לראות כמה צדק, וכיצד בעידן הידע, תורתו נכונה פי כמה...

מהם העקרונות של דיואי, שלפיהם היינו מרכיבים את דמות המורה בעידן הידע לפיו?

  • נתינה מעל ומעבר: המורה צריך לגלות אכפתיות ורגישות, להיות קשוב לדעות התלמיד צרכיו ורצונותיו. שעות הקבלה של המורה עבור תלמידיו אינן מסתיימות עם סיום הלימודים. על המורה לגלות גמישות ונגישות גם בנושאים שאינם קשורים בענייני הלימודים.
  • המורה כמתווך: דיואי סבר כי תפקיד בית הספר הוא להקנות כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, וכי על התלמיד להתנסות בדברים באופן מעשי ולא לשנן חומר. כך למשל, בבית הספר הניסויי שהפעיל, התלמידים למדו מדעים דרך תהליכים טבעיים כמו בישול למידה תוך עשייה. המורה בעידן הידע מפגיש את הלומד בסיטואציות על מנת לתת לתלמיד להתנסות באופן מעשי, תוך שהוא מתייצב בין הגירויים ללומד, ומתווך בניהם. תפקיד התיווך הוא להקנות ללומד כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, לדעת להתמקד, להתבונן ולהבחין, ליצור יחסים, לארגן ולסדר נתונים. בעקבות התיווך נוצר אצל הילד רפרטואר עשיר של התנהגויות קוגניטיביות.
  • חתירה ללמידה משמעותית: נושא נלמד יהפוך לרלוונטי, אם המורה יגשר בין התוכן הנלמד לעולמו של הלומד. על המורה להוות מגשר גם בפן החברתי, ליצור הזדמנויות חברתיות ולחנך לערך הרעות.
  • דגש על יצירתיות: על המורה לעודד את חופש המחשבה אצל הלומד, לגלות גמישות מחשבתית, ולעודד יצירתיות בכל תחומי הלימודים והחיים.
  • יצירת דיאלוג: כתב דיואי: "אני מאמין כי החינוך האמתי היחיד מתבצע דרך עירור של כוחות הילד באמצעות דרישות הסיטואציות החברתיות שהוא נקלע אליהן. דרישות אלה מעוררות אותו להתפתח ממצבו המקורי הצר אל תפיסתו העצמית כחלק מקבוצה אליה הוא שייך". תהליך ההוראה הוא דיאלוג בין המורה לתלמידים אשר דרכו, שני הצדדים חולקים אחריות על התהליך שבו כולם צומחים. לעיתים הנושאים שנויים במחלוקת, בין המורה לתלמיד או בין התלמידים עצמם. יש לנהל את הדיאלוג מתוך פתיחות, כנות אמון וכבוד הדדי. התהליך הינו המעצב והבונה את הלומד; והלמידה הופכת להיות משמעותית וכדרך לחיים.

[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *