[בתמונה: המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש (מוצגת ברחבת בית הכנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים). הצילום הוא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.[1]

*  *  *

פרשת בהעלותך בספר במדבר עוסקת, בין השאר, במעשה המנורה, טהרת בני שבט לוי וגילם בבואם לעבוד באוהל מועד, פסח שנחוג במדבר ופסח שני, מסעות בני ישראל, ניסיונות בני ישראל את האל, ובסיומה דברי הדופי של מרים ואהרון נגד משה.

מעשה המנורה נזכר כבר בספר שמות פעמים, בפרשת ויקהל; ואם כן מדוע היא נזכרת כאן פעם נוספת על כל פרטיה ודקדוקיה? התשובה לכך היא שפרשת בהעלותך מוסיפה על האזכורים הראשונים דבר נוסף, והוא - מעשה המנורה צריך להיות מקשה אחת. כלומר יש לפסלה מכיכר אחת של זהב וכך לתת לה את צורתה. זאת ועוד. לא רק גוף המנורה חייב להיות עשוי מקשה אחת, גם קניה, בסיסה כפתוריה ופרחיה חייבים להיעשות באותו אופן – מקשה אחת.

על פי פסוקי המקרא, המנורה הייתה כלי ייחודי בין שאר כלי המשכן. היא היחידה שעליה נאמר במפורש שנעשתה על פי תבנית אלוהית: "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה" [1].

כאמור,המנורה הייתה גם כלי יקר ערך משאר הכלים במשכן. בעוד שהארון והשולחן היו רק מצופים זהב, המנורה נעשתה מגוש זהב טהור, והמקרא אף נוקב במשקלה: " ככר זהב טהור"[2], שמשמעותו הריאלית היא 57 ק"ג זהב. אין עוד כלי אחר מכלי המשכן שהמקרא מציין את משקל החומר שממנו נעשה.

המנורה היא אף הכלי היחיד במשכן שמעשה עיצובה לקוח מהתחום הבוטני. בין שאר השמות שבה היא נקראת והשאולים מעולם הצומח ניתן למצוא את: הקנים, הגביעים המשוקדים, כפתורים ופרחים.  גביעים משוקדים כוונתם לגביעים המעוצבים כפרחי השקד, כלומר שמנורת הזהב עוצבה בדמותו של עץ שקד העומד במלוא תפארתו. כידוע, עץ השקד הוא הראשון לפרוח בארץ ישראל, ופריחתו מבשרת את בוא האביב. מעבר לכך, המקרא מביא את השקד במקרים נוספים כפי שנראה מהדוגמאות הבאות.

לאחר מחלוקת קורח ועדתו, בני ישראל מתרעמים על העונש הכבד שהוטל עליו ועל משפחתו. בכדי למתן את הביקורת הציבורית כנגד אומר המקרא את הדבר הבא:" טז וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יז דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת:  אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ.  יח וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּה לֵוִי:  כִּי מַטֶּה אֶחָד, לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם.  יט וְהִנַּחְתָּם, בְּאֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי, הָעֵדוּת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם, שָׁמָּה.  כ וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר-בּוֹ--מַטֵּהוּ יִפְרָח; וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי, אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם, עֲלֵיכֶם.  כא וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל-נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת; וּמַטֵּה אַהֲרֹן, בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם.  כב וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֹּת, לִפְנֵי יְהוָה, בְּאֹהֶל, הָעֵדֻת.  כג וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"[3]. המדרש מתייחס לכך ואומר שיש סיבה מדוע דווקא מטה אהרון הוציא שקדים דווקא ולא פרי אחר כדלקמן:" נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים, ואומר להם: כולכם מקורה אחת טלו מקלכם, ועל מה עשה? – שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח, וגזר הקב"ה על המקל הזה. ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם"[4].

[בתמונה: "עונשו של קורח", סנדרו בוטיצ'ילי. הצילום הוא נחלת הכלל]

בראייה מודרנית ניתן לומר כי השקד בהיותו ממהר לפרוח, ראוי להשתמש בו ככלי ליישור הדורים במחלוקת, רוצה לומר שכאשר יש טרוניה ציבורית כנגד הממסד, עליו לענות בזמן מהיר תוך שימוש בכלים שיתנו מענה הולם וראוי בזמן אמת.

בראייה מקראית, השקד ופריחתו הנסית והמהירה במחלוקת קורח ועדתו היא אות וסימן לכוח האלוהי שפעל באותה חתיכת עץ יבשה שנהפכה בן לילה לשקד פורח. דוגמא נוספת לשימוש בדימוי של השקד הפעם כעדות למהירות התגובה האלוהית, אנו מוצאים בחזונו של הנביא ירמיהו כדלקמן:" ויהי דבר ה‘ אלי לאמור: מה אתה רואה ירמיהו? ואומר: מקל שקד אני רואה. ויאמר ה‘ אלי: היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו"[5].

במקור נוסף אנו מוצאים את הקשר בין הכוח האלוהי לבין השקד בסיפור על יעקב ולבן. לפי המקרא, יעקב הצליח להגביר את הילודה של צאנו באמצעות מקל ליבנה, לוז וערמון:" ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות... ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות... ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים"[6].

כידוע, לוז הוא שמו של עץ השקד בשפה הארמית (והערבית). המילה לוז מזכירה לנו גם כי כאשר יעקב ברח מפני עשיו הוא מגיע למקום בשם לוז, ושם חולם את חלום הסולם המפורסם שבו מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. יתכן שאין זה מקרי, ויעקב אכן מגיע למקום בו יש עץ לוז, כלומר עץ שקד מקודש, ובסמוך לו הוא מקבל השראה אלוהית בדמות חלום הסולם. לאחר מכן הוא משתמש באותו עץ קדוש –לוז, להגדיל את צאנו כאשר שהה בבית לבן הארמי.

אחרית דבר

אם נבדוק אודות עיצובה של המנורה במשכן נגלה כי מבנה המנורה הוא כדלקמן: מן הקנה האמצעי יצאו שישה קנים, שלושה מכל צד:" שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני"[7], ויחד עם הקנה האמצעי היו לה אפוא שבעה קנים, כאשר המספר שבע מסמל עניין מושלם וקדוש, כדוגמת - שבעת ימי השבוע ובסופם יום השבת, שש שנים ובסופם שנת השמיטה ועוד. אשר על כן, נוכל לומר כי מקור המנורה ככלי קודש נעוץ בסמל הקוסמי של העץ הקדוש, המוצג כגזע מרכזי שממנו מתפצלים שישה ענפים, שלושה לכל כיוון [8], ושאורותיו משמשים כסמלים של פריון, חיי נצח, גאולה ובאופן כללי של נוכחות האל [9].   בחשיבה מעמיקה יותר ניתן לדמות את המנורה לעץ החיים שהיה נטוע בלב גן עדן [10], כפי שהיא מוצבת בלב המשכן ומפיצה אור, שבמשמעותו הטבעית והרוחנית מייצג חיים.

[בתמונה: עץ השקד. זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.

[1] במדבר , פרק ח', פסוק ד'.

2 שמות, פרק כ"ה, פסוק ל"ט; פרק ל"ז, פסוק כ"ד.

3 במדבר, פרק י"ז, פסוקים – י"ז – כ"ג.

4 מדרש במדבר רבה, פרק כ"ג.

5 ירמיהו, פרק א', פסוקים – י"א –י"ב. יִרְמְיָהוּ היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו.

6 בראשית, פרק ל', פסוקים – ל"ז-ל"ט.

7 במדבר, פרק כ"ה, פסוק ל"ב.

8 על פי המסורת מהמזרח הפיקוס הוא העץ הקדוש, מתחתיו קיבל בודהא את ההארה שלו, ובהינדואיזם, מתחת עץ הפיקוס נערכים ריטואלים דתיים של קבוצות מתפללים שכל אחת מהם מונה שבעה אנשים.

9 ישראל ל' לוין, ‏תולדות המנורה ומשמעותה בעת העתיקה, קתדרה, 98, דצמבר 2000, עמוד 8.

ראה גם – L. Yarden  , The Tree of Life, A Stady of the Menorah, Uppsala, 1972, pp. 39 – 48.

10 מזור, ל. מנורת הזהב של המשכן, על מקרא הוראה וחינוך, 6.12.2016.

[1] במדבר, פרק ח', פסוק ד'.

[2] שמות, פרק כ"ה, פסוק ל"ט; פרק ל"ז, פסוק כ"ד.

[3] במדבר, פרק י"ז, פסוקים – י"ז – כ"ג.

[4] מדרש במדבר רבה, פרק כ"ג.

[5] ירמיהו, פרק א', פסוקים – י"א –י"ב. יִרְמְיָהוּ היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו.

[6] בראשית, פרק ל', פסוקים – ל"ז-ל"ט.

[7] במדבר, פרק כ"ה, פסוק ל"ב.

[8] על פי המסורת מהמזרח הפיקוס הוא העץ הקדוש, מתחתיו קיבל בודהא את ההארה שלו, ובהינדואיזם, מתחת עץ הפיקוס נערכים ריטואלים דתיים של קבוצות מתפללים שכל אחת מהם מונה שבעה אנשים.

[9] ישראל ל' לוין, ‏תולדות המנורה ומשמעותה בעת העתיקה, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמוד 8.

ראה גם – L. Yarden , The Tree of Life, A Stady of the Menorah, Uppsala, 1972, pp. 39 – 48.

[10] מזור, ל. מנורת הזהב של המשכן, על מקרא הוראה וחינוך, 6.12.2016.