פנחס יחזקאלי: וחרב אין ביד דוד…

[בתמונה: וחרב אין ביד דוד... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי waldryano לאתר Pixabay][בתמונה: וחרב אין ביד דוד... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי waldryano לאתר Pixabay]

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סיפור דוד וגוליית ומשמעויותיו, לחצו כאו]

המאמר עודכן ב-30 באפריל 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר 'ייצור ידע'.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

לא תמיד מה שאנחנו רואים כיתרון וכחיסרון הם באמת כאלה. לעתים, אנו נוטים לבלבל בין השניים...

זה המוטו של ספרו של מלקולם גלדוולדוד וגוליית (ראו תמונת כריכה למטה, בהמשך המאמר) - שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, בשנת 2014 - ושדוגמאות ממנו כבר הבאתי במאמר קודם.

הדוגמה שבה נעסוק במאמר זה - שגלדוול הקדיש לה את הפרק הראשון בספרו, ואף כינה את הספר על שמה - היא מלחמתם של דוד וגוליית.

זהו לטעמי פרק חובה באסטרטגיה צבאית. הרציונל שלו הוא שבמאבק בין גוליית לדוד ניצח דווקא החזק מבין השניים, ושהניצחון היה, בעצם, צפוי!

[למאמר: 'כיתה גדולה - כיתה קטנה', המבוסס על ספרו של מלקולם גלדוול, לחצו כאן] [להרחבה בנושא 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

גלדוול מציין כי 'דוד וגוליית' הוא ספר על מה שקורה כשאנשים רגילים מתמודדים עם 'ענקים'...

'ענקים' בלשונו הם אותם יריבים חזקים, מכל הסוגים. כל פרק בספר מגולל סיפור של אדם אחר - מפורסם או לא ידוע, רגיל או מבריק - שהתייצב מול אתגר גדול במיוחד ונאלץ להגיב. להחליט, האם לשחק לפי הכללים, או לציית לחוש הפנימי שלו; האם להתעקש או להרים ידיים; האם להשיב מלחמה או לסלוח... (גלדוול, 2014, עמ' 15-14).

אחד ההדגשים שגולדוול (ראו תמונה משמאל) מביא, בעזרת הסיפורים האלה, הוא, שאנחנו נותנים בעקביות פירוש מוטעה לסכסוכים כאלה. שאנחנו לא מבינים אותם כהלכה. ענקים הם לא מה שאנחנו חושבים עליהם. אותן תכונות שלכאורה נותנות להם כוח הן לא פעם מקור לחולשה גדולה; והעובדה - שאדם הוא מפסידן - יכולה לשנות אנשים בדרכים שלעתים קרובות נבצר מאיתנו להעריך: היא יכולה לפתוח דלתות וליצור הזדמנויות וללמד ולהסביר ולאפשר, מה שאחרת לא היה עולה על הדעת (גלדוול, 2014, ע' 15).

[תמונתו של מלקולם גלדוול משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Kris Krüg. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

מלחמת דוד בגולית - הזמן: המחצית השנייה של המאה האחת עשרה לפני הספירה.

היריבים

  • מצד אחד, הפלישתיםיורדי־ים מלומדי מלחמה, שמוצאם מכרתים, שהיגרו לארץ ישראל, התיישבו לאורך החוף, התחזקו והחלו להתפשט מזרחה. עבורם הייתה ממלכת ישראל החדשה איום, שמוטב לאתגר אותו מהר, בטרם התגבש. מטרתם הייתה, לכבוש את הרי יהודה ולקרוע את ממלכת שאול לשניים.

המפה למטה ממחישה את אזורי המחיה של הפלישתים בשפלת החוף, את אזורי ההשפעה שלהם ואת כיוון ההתפשטות שלהם מזרחה: המפה למטה ממחישה את אזורי המחיה של הפלישתים בשפלת החוף, את אזורי ההשפעה שלהם ואת כיוון ההתפשטות שלהם מזרחה: [המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Qoan. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

[המפה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Qoan. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

  • מהצד השני, ממלכת ישראל החדשה, שישבה באזור הרי יהודה והשומרון, שאך גובשה זה מכבר לאומה על ידי שאול המלך. המלחמה נכפתה על שאול; שבלית ברירה, אסף את צבאו וירד מההרים להתייצב מולם (גלדוול, 2014, ע' 13).

זירת הקרב 

עמק האלה: עמק בעל חשיבות אסטרטגית בתנועה ממערב למזרח ולהפך, המחבר בין הרי יהודה ושפלת החוף, גדוש שדות תבואה וכרמי יין (גלדוול, 2014, ע' 13).

הפלישתים חנו על ההר בצדו הדרומי של עמק האלה וצבא שאול נטה את אוהליו על ההר ממול, בצד הצפוני, כך ששני הצבאות ניצבו זה מול זה. אף אחד לא העז לזוז. תקיפה פירושה היה לרדת מן ההר אל העמק ואחר כך להעפיל אל רכס האויב בעבר השני, טיפוס שכמוהו כהתאבדות (גלדוול, 2014, עמ' 14-13).

[בתמונה: עמק האלה. הצבאות היריבים התגודדו כל אחד על הר האחר... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Shshay, שאישר אותה לשיתוף]

[בתמונה: עמק האלה. הצבאות היריבים התגודדו כל אחד על הר האחר... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Shshay, שאישר אותה לשיתוף]

הפלישתים נוקטים יוזמה

[בתמונה משמאל: ספרו של מלקולם גלדוול, דוד וגוליית, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר, בשנת 2014. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לבסוף פקעה סבלנותם של הפלישתים, והם החליטו לנצל את יתרונם היחסי. הם שלחו את בכיר הלוחמים שלהם, גולית, אל העמק לשבור את הקיפאון באמצעות דו־קרב.

דו-קרב, או מלחמת־שניים, היה נוהג נפוץ בעולם העתיק. שני צדדים בסכסוך שרצו להימנע ממחיר הדמים הכבד של קרב פתוח, היו בוחרים לוחם אחד, שייצג אותם בדו־קרב (גלדוול, 2014, ע' 15).

[בתמונה משמאל: ספרו של מלקולם גלדוולדוד וגוליית, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר, בשנת 2014. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

גוליית היה ענק, גובהו קרוב לשני מטרים, לראשו קסדת נחושת וגופו מכוסה בשריון קשקשים. הוא נשא כידון, חנית וחרב. לפניו הלך נושא צינה (מגן גדול). הענק התייצב לפני בני ישראל וקרא: "ברו (בחרו) לכם איש וירד אלי! אם יוכל להילחם איתי והכני, והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו." (גלדוול, 2014, ע' 14).

במחנה ישראל לא מש איש ממקומו. מי יוכל לנצח יריב מפחיד כזה? ואז צעד קדימה נער רועה צאן שירד מבית לחם להביא אוכל לאֶחיו, והתנדב להילחם בגוליית (גלדוול, 2014, ע' 14).

שאול התנגד: "לא תוכל ללכת אל הפלישתי הזה להילחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו." אבל רועה הצאן התעקש וטען כי יצא כבר מול יריבים אכזריים מהאיש הזה. כאשר רעה את צאן אביו, "ובא הארי ואת הדוב ונשא שה מהעדר," אמר לשאול, "ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו." (גלדוול, 2014, ע' 14).

לשאול לא היו אופציות אחרות. הוא הסכים, ונער הרועים רץ במורד ההר לקראת הענק העומד בעמק. "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה," קרא הענק בראותו את יריבו מתקרב אליו. כך נפתח אחד הקרבות הנודעים ביותר בהיסטוריה. הקרב בין דוד וגוליית (גלדוול, 2014, ע' 14).

הלוגו של הוצאת הספרים כנרת, זמורה דביר

ענק זה לא רק חוזק. זו גם חולשה...

גוליית ושולחיו הפלישתים ציפו ללוחם כמוהו, שיבוא לקראתו לקרב פנים אל פנים. לא עלה על דעתם שהקרב יכול להיערך, שלא בתנאים כאלה.

לכן, והוא התכונן בהתאם: כדי להגן על גופו מפני מהלומות הוא לבש שריון משוכלל עשוי ממאות קשקשי ברונזה חופפים דמויי דג. השריון כיסה את זרועותיו והגיע עד לברכיו ושקל כנראה יותר מחמישים קילו ("חמשת אלפים שקלים נחושת"). רגליו היו מוגנות במגני ברונזה, שאליהם חוברו לוחות ברונזה שכיסו את כפות הרגליים. הוא חבש קסדת מתכת כבדה. היו לו שלושה כלי נשק נפרדים, כולם מיועדים לקרב בטווח קצר. הוא החזיק כידון עשוי כולו מברונזה, שהיה מסוגל לחדור מגן או אפילו שריון. על ירכו חגר חרב. וכנשק האופטימלי שלו, הוא נשא חנית מיוחדת לטווח קצר עם ידית עבה "כמנור אורגים". הידית הייתה מחוברת בחבל ללהב שמשקלו "שש מאות שקלים ברזל" שהיה אפשר להטילו בכוח ובדיוק עצומים (גלדוול, 2014, ע' 16).

ההיסטוריון משה גרסיאל כותב כי בני ישראל חשבו שהחנית הכבדה הזאת עם הידית העבה והלהב המסיבי העשוי ברזל, והכידון החד, המשמש לנעיצה, בידי ענק בעל כוח פיזי כזה, עלולים לחדור בבת אחת כל מגן ושריון עשויים ברונזה. מה הפלא שלא נמצא במחנה שאול אף לא איש אחד שהיה מוכן לצאת מול גוליית?  (גלדוול, 2014, ע' 16).

[בתמונה: מי באמת החלש?... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בתמונה: מי באמת החלש?... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]]

ואז מופיע דוד...

שאול מנסה לתת לו את חרבו ואת שריונו כך שיהיה לו לפחות איזה סיכוי בקרב. דוד מסרב. "לא אוכל ללכת באלה," הוא אומר, "כי לא ניסיתי." תחת זאת הוא בוחר לו "חמישה חלוקי אבנים מן הנחל", ושם אותם בילקוט הרועים שלו. אחר כך הוא יורד אל העמק, נושא עמו את "כלי הרועים אשר לו" (גלדוול, 2014, עמ' 17-16).

גוליית מביט בנער שבא מולו ונעלב. הוא ציפה להילחם עם לוחם עתיר קרבות. במקומו הוא רואה רועה צאן - נער ממשלח יד נחות - שרוצה כמדומה להשתמש בילקוט הרועים שלו כאלה מול החרב של גוליית. "הכלב אנוכי," אומר גוליית, ומצביע על הילקוט, "כי אתה בא אלי במקלות?"

ההמשך הוא אגדה. דוד שם אחת האבנים שלו בתוך הקלע ויורה במצחו החשוף של גוליית. גוליית נופל, המום. דוד רץ אליו, לוקח את חרבו של הענק, וכורת את ראשו. "ויראו הפלישתים כי מת גיבורם," מספר הכתוב בשמואל א' "וינוסו."  (גלדוול, 2014, ע' 17).

בקרב מנצח, לכאורה באורח פלא, החלש, שלפי כל הציפיות, לא היה אמור לנצח בכלל. כך אנחנו מספרים את הסיפור זה לזה שלושת אלפים שנה מאז ועד היום. כך שובץ הביטוי 'דוד וגוליית' בלשוננו, כמטפורה לניצחון לא סביר.

בגרסה זו של האירועים יש רק בעיה אחת: כמעט כל מה שיש בה הוא מוטעה! (גלדוול, 2014, ע' 17).

[בתמונה: גוליית מביט בנער שבא מולו ונעלב... המקור: free bible images]

קלעים אינם נחותים מחיילים רגליים 

בצבאות העתיקים היו שלושה סוגי לוחמים (גלדוול, 2014, ע' 17):

  • ראשונים היו הפרשים: גברים חמושים על סוסים או במרכבות.
  • אחר כך באו החיילים הרגליים, לבושים בשריון ונושאים חרבות ומגינים.
  • אחרונים היו לוחמים נושאי טילים, שהיום היינו קוראים להם ארטילריה: קשתים, וחשובים מכולם, הקלעים. לקלעים היה תיק עור מחובר משני הצדדים לחבל ארוך. הם היו מכניסים אבן או כדור עופרת לתוך התיק, מניפים ומסובבים אותו מעל לראש במעגלים יותר ויותר רחבים ומהירים, ואז משחררים קצה אחד של החבל, ומטילים את האבן קדימה.
השימוש בקלע ובקליעי אבן הצריך זריזות, כישרון וניסיון רבים. אבל בידיים מנוסות, הקלע היה נשק אימתני. ציורים מימי הביניים מראים קלעים פוגעים בציפורים באמצע מעופן. על קלעים אירים סיפרו שהם יכלו לפגוע במטבע רחוקה ככל שיכלו לראותה, ובספר שופטים (כ טז) כתוב על בני בנימין שכל אחד מהם "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא." קלע מנוסה היה יכול להרוג או לפצוע קשה מטרה במרחק עד מאתיים מטר.* לרומאים היו אפילו מלקחיים שהותקנו במיוחד לשליפת אבנים שנתקעו בגופו של חייל מסכן שנורה בקלע (גלדוול, 2014, עמ' 18-17).

תארו לעצמכם - טוען גלדוול - שאתם עומדים לפני מגיש בייסבול בליגה הלאומית, ברגע שהוא מכוון כדור לראשכם. כך הרגיש מי שניצב מול קָלע, אלא שמה שנזרק לא היה כדור של שעם ועור אלא אבן מוצקה (גלדוול, 2014, ע' 18).

[בתמונה: תארו לעצמכם שאתם עומדים לפני מגיש בייסבול בליגה הלאומית, ברגע שהוא מכוון כדור לראשכם... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

[בתמונה: תארו לעצמכם שאתם עומדים לפני מגיש בייסבול בליגה הלאומית, ברגע שהוא מכוון כדור לראשכם... זוהי תמונה חופשית מאתר Pixabay]

ההיסטוריון ברוך הלפרן טוען שהקלע היה חשוב בלוחמה העתיקה עד כדי כך ששלושת סוגי הלוחמים איזנו זה את זה, כמו במשחק אבן, נייר, ומספריים. החיילים הרגליים עם השריון ועם החניתות הארוכות שלהם יכלו לעמוד מול הפרשים. הפרשים, מצדם, יכלו לנצח לוחמים חמושים באבני קלע, משום שהסוסים נעו מהר לפני שהקלעים הספיקו לכוון כראוי. והלוחמים החמושים בקלעים יכלו לחסל את החיילים הרגליים, כי חייל כבד ומסורבל היה מטרה נייחת לקלע שירה טילים ממרחק מאה מטרים. "זו הסיבה שהכוח האתונאי שנשלח לסיציליה נכשל במלחמה הפלופונסית," כותב הלפרן. "תוקידידס מתאר באריכות איך חיל רגלים קל מקומי, חמוש בעיקר באבני קלע, השמיד את חיל הרגלים האתונאי הכבד בתוך ההרים." (גלדוול, 2014, ע' 18).

גוליית הוא חיל רגלים כבד. הוא חושב שהוא יוצא לדו קרב עם איש חיל רגלים כבד נוסף. כשהוא אומר, "לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה," מילות המפתח הן "לכה אלי." הוא מתכוון, התקרב אלי שנוכל להילחם פנים אל פנים. כששאול מנסה לעטות על דוד שריון ולצייד אותו בחרב, הוא פועל על פי אותה הנחה. הוא מניח שדוד הולך להילחם עם גוליית בקרב מגע (גלדוול, 2014, ע' 18).

אבל לדוד, אין שום כוונה לכבד את הריטואל של מלחמת שניים. כשהוא אומר לשאול שהוא הרג דובים ואריות שהתנכלו לצאנו, הוא מעיד לא רק על אומץ לבו אלא מטעים עניין נוסף: שהוא מתכוון להילחם בגוליית באותה דרך שלמד להילחם בחיות פרא - כקלע. הוא רץ לקראת גוליית, כי בלי שריון יש לו מהירות ויכולת תמרון. הוא שם אבן בקלע שלו, ומסובב אותה שוב ושוב, יותר ויותר מהר בשישה עד שבעה סיבובים לשנייה, ומכוון את הטיל שלו למצחו של גוליית - הנקודה הפגיעה היחידה של הענק (גלדוול, 2014, עמ' 19-18).

איתן הירש, מומחה לבליסטיקה בצה"ל, ערך לאחרונה סדרת חישובים שמראים כי אבן בגודל טיפוסי שנורית על ידי קלע מיומן ממרחק שלושים וחמישה מטרים הייתה פוגעת בראשו של גוליית בתאוצה של שלושים וארבעה מטרים לשנייה - די והותר בשביל לחדור לתוך גולגולתו ולגרום לו לאבד את ההכרה או למות. אם מודדים את כוח העצירה זה שווה ערך לאקדח מודרני די גדול. "אנחנו רואים," כותב הירש, "שדוד היה יכול לקלוע ולפגוע בגוליית בתוך מעט יותר משנייה אחת - זמן כה קצר שלא היה מאפשר לגוליית להתגונן ושבמהלכו הוא היה לצורך העניין נייח." (גלדוול, 2014, ע' 19).

[בתמונה: פלסטיני משתמש בקלע כנגד חיילי צה"ל. אבן בגודל טיפוסי שנורית על ידי קלע מיומן ממרחק שלושים וחמישה מטרים, פוגעת במטרתה בתאוצה של שלושים וארבעה מטרים לשנייה. מקור התמונה: התקשורת הערבית, לחצו כאן]

[בתמונה: פלסטיני משתמש בקלע כנגד חיילי צה"ל. אבן בגודל טיפוסי שנורית על ידי קלע מיומן ממרחק שלושים וחמישה מטרים, פוגעת במטרתה בתאוצה של שלושים וארבעה מטרים לשנייה. מקור התמונה: התקשורת הערבית, לחצו כאן]

מה היה גוליית יכול לעשות? הוא סחב על עצמו שריון במשקל של חמישים קילו. הוא התכונן לקרב של טווח קצר, כשהוא עומד על מקומו, הודף את המהלומות בשריונו ומהנחית מהלומת חנית אדירה. תחת זאת הוא צפה בדוד מתקרב, תחילה בבוז, אחר כך בהפתעה, ולבסוף במה שאפשר לתאר רק כאימה - ברגע שהבין כי הקרב שציפה לו שינה פתאום צורה (גלדוול, 2014, ע' 19).

"אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון," אמר דוד לגוליית, "ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות, אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת. היום הזה יסגרך ה' בידי והכתיך והסירותי את ראשך מעליך... וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה'; כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידינו." פעמיים מזכיר דוד את חרבו וחניתו של גוליית, כמו כדי להדגיש את עומק ההבדל בכוונותיהם של השניים. ואז הוא שולח את ידו אל ילקוט הרועים ומוציא אבן, וברגע זה איש מן הצופים על הרכסים משני צדי העמק אינו מעריך שלדוד אין סיכוי לנצח. דוד היה קלע, וקלעים מנצחים חיילים רגליים, בקלות. "לגוליית היה סיכוי מול דוד," כותב ההיסטוריון רוברט דורנוונד, "כמו לכל לוחם מתקופת הברונזה מול יריב חמוש באקדח אוטומטי 45 מילימטר." (גלדוול, 2014, עמ' 20-19).

למה קיימת אי הבנה כה רבה סביב אותו יום בעמק האלה?

במפלס אחד - טוען גלדוול - הדו קרב הזה חושף את איוולת ההנחות שלנו בנוגע לכוח. שאול המלך ספקני לגבי סיכוייו של דוד כי דוד קטן וגוליית גדול. כוח, לפי ראייתו של שאול, הוא עוצמה פיזית. הוא אינו מבין שכוח יכול לבוא גם בצורות אחרות: ב'שבירה' של כללים, בהמרה של כוח במהירות ובהפתעה (גלדוול, 2014, ע' 20).

שאול אינו היחיד שעושה את הטעות הזאת. הספר מביא דוגמאות רבות לכך, שאנו ממשיכים לעשות את השגיאה הזאת היום, בדרכים שיש להן השלכות על כל דבר, מהחינוך שאנחנו נותנים לילדינו ועד ללחימה בפשיעה ובמהומות (גלדוול, 2014, ע' 20).

בסרטון: להקת פיקוד הצפון: וחרב אין ביד דוד, מילים ולחן: דרורה חבקין:

אבל יש כאן סוגיה אחרת, עמוקה יותר: שאול ובני ישראל חושבים שהם יודעים מיהו גוליית...

הם מתרשמים מממדיו וקופצים למסקנות על מה שהוא מסוגל לעשות לדעתם. אבל הם לא ממש רואים אותו. האמת ניתנה להיאמר שהתנהגותו של גוליית תמוהה. הוא אמור להיות לוחם אדיר. אבל אין הוא מתנהג כלוחם כזה. הוא יורד אל העמק מלווה בנושא כלים - משרת שצועד לפניו, נושא צינה (מגן) (גלדוול, 2014, ע' 20).

נושאי מגן בימי קדם ליוו לעתים קרובות קשתים לתוך הקרב, כי חייל שמשתמש בקשת וחץ אין לו יד חופשית לשאת אמצעי הגנה לעצמו. אבל למה גוליית - איש שמזמין יריב לדו קרב חרב מול חרב - זקוק לעזרה של צד שלישי שנושא מגן של קַשת? (גלדוול, 2014, ע' 21).

יתר על כן, למה הוא אומר לדוד, "לכה אלי"? למה גוליית לא יכול ללכת אל דוד? הסיפור המקראי מדגיש את תנועתו האטית של גוליית, דבר מוזר לומר על מישהו שאמור להיות גיבור קרבות חזק לאין שיעור. על כל פנים, מדוע גוליית אינו מגיב מהר יותר למראהו של דוד היורד מההר בלי חרב ובלי מגן ובלי שריון? כשהוא רואה את דוד הוא קודם כול נעלב בעוד שהיה צריך להיבהל. דומה שאין הוא חש במה שמתרחש סביבו. ואחר כך אותו משפט מוזר אחרי שהוא רואה סוף־סוף את דוד עם ילקוט הרועים שלו: "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" מקלות ברבים? דוד מחזיק רק מקל אחד (גלדוול, 2014, ע' 21).

האיש הגבוה ביותר בהיסטוריה, רוברט פרשינג וודלו, (Robert Pershing Wadlow; ראו תמונה משמאל) היה חולה אקרומגליה. במותו, היתמר לגובה שני מטרים ושבעים ושניים סנטימטרים, וכנראה המשיך עדיין לגדול... (גלדוול, 2014, ע' 21).

לאמתו של דבר - טוען גלדוול - הרבה מומחים רפואיים חושבים היום שלגוליית הייתה בעיה רפואית קשה. הוא נראה ונשמע כמו אדם שסובל ממה שמכונה אקרומגליה מחלה שנגרמת על ידי גידול שפיר של בלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה). הבלוטה מפרישה כמויות גדולות מאוד של הורמון גדילה, מה שיכול להסביר את ממדיו העצומים של גוליית (גלדוול, 2014, ע' 21).

האיש הגבוה ביותר בהיסטוריה, רוברט פרשינג וודלו, (Robert Pershing Wadlow; ראו תמונה משמאל) היה חולה אקרומגליה. במותו, היתמר לגובה שני מטרים ושבעים ושניים סנטימטרים, וכנראה המשיך עדיין לגדול... (גלדוול, 2014, ע' 21).

[בתמונה משמאל: האיש הגבוה בעולם, רוברט וודלו לצד אביו. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

יתר על כן, אחת מתופעות הלוואי הנפוצות של אקרומגליה היא בעיות ראייה. גידולים ביותרת המוח עלולים לצמוח עד לשלב שהם דוחסים את העצבים המוליכים לעיניים, וכתוצאה מכך חולי אקרומגליה סובלים לא פעם מהגבלות ראייה קשות ומראייה כפולה.

למה הלך נושא כלים לפני גוליית בדרכו אל תחתית העמק? מפני שנושא הכלים היה מדריך הראייה שלו. מדוע הוא נע באטיות כזאת? מפני שהעולם סביבו היה מטושטש. למה לקח לו כל כך הרבה זמן להבין שדוד משנה את הכללים? כי הוא לא ראה את דוד עד שדוד היה קרוב מאוד אליו. "לכה אלי ואתן את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה," הוא צועק, ובדרישה זו יש רמז של פגיעות. אני צריך שתתקרב אלי כי אחרת איני יכול לאתר אותך. והאמירה חסרת הפשר השנייה, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות?" לדוד היה רק מקל אחד. גוליית ראה שניים (גלדוול, 2014, עמ' 22-21). 

מה שבני ישראל ראו ממרומי הרכס, היה ענק מפחיד. לאמתו של דבר, הדבר היחיד שנתן לענק ממדים כאלה היה גם מקור חולשתו הגדולה. יש כאן לקח ברור לקרבות עם ענקים מכל הסוגים. החזקים והאדירים הם לא תמיד מה שהם נראים (גלדוול, 2014, ע' 22).

דוד רץ לקראת גוליית מתודלק באמונה ובאומץ לב. גוליית היה עיוור לבואו - ואז, הוא נפל, גדול ואיטי ומטושטש רואי מכדי להבין איך התהפכו היוצרות. כל השנים הללו, סיפרנו לא נכון סיפורים כאלה. הספר דוד וגוליית מנסה לספר אותם אחרת... (גלדוול, 2014, ע' 22).

גם משה דיין כתב על כך...

גם משה דיין כתב מאמר, ברוח זו, על דוד וגוליית. דיין אומר כי דוד נלחם בגוליית לא בנשק נחות אלא, להפך, בנשק עדיף; וגדולתו באה לידי ביטוי, לא בנכונותו לצאת לקרב מול איש חזק ממנו פי כמה, אלא בכך שידע לנצל נשק שנותן יתרון לאדם חלש ומחזק אותו (גלדוול, 2014, ע' 20).

[בתמונה: משה דיין. המקור: ארכיון צה"ל]

[בתמונה: משה דיין. המקור: ארכיון צה"ל]

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [למאמר: 'כיתה גדולה - כיתה קטנה', המבוסס על ספרו של מלקולם גלדוול, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

[לאוסף המאמרים על סיפור דוד וגוליית ומשמעויותיו, לחצו כאו]

מקורות והעשרה

2 thoughts on “פנחס יחזקאלי: וחרב אין ביד דוד…

  1. Pingback: עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: כיתה גדולה - כיתה קטנה - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *