גרשון הכהן: בשיטור חי

 

[בתמונה: מעצרה של עאהד תמימי. המקור: דובר צה"ל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר העיתון 'ישראל היום'. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר]

ישראל היום

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

בעימות שגרתי בנבי סאלח, קצין צה"ל צולם סופג סטירת לחי מנערה פלסטינית. בלילה הנערה נעצרה בביתה. בכך האירוע היה יכול להסתיים. לא הנערה ולא המצלמה עשו את האירוע למוקד דיון תקשורתי, אלא אנחנו בחרדותינו, באי יכולתנו להכיל את האירוע כעוד מאותו דבר מוכר, כמו עוד עץ שנפל ביער בסיביר.

מותר וראוי לשפוט את ההתרחשות כמשפילה. אולם, מרגע שהתפרסמה התמונה כפי שהתפרסמה, אפשר היה להפיק ממנה תועלת. אם נדרשת תגובה אחרת, יעילה יותר, מצד החיילים, אפשר היה להניח את העניין לצה"ל ומפקדיו, שהרי לא מדובר באירוע מסובך, והם בוודאי יפיקו את הלקחים. מה שמעניין ובו ראוי להתבונן הוא דפוס התגובה שלנו, בעיסוק תקשורתי חפרני ומייגע,  שהעצים את האירוע מעבר לממדיו הרצויים.

בידי מי ששולט במרחב התודעתי מצוי כוח לעיצוב המרחב הפיזי, וכאן מתחיל הסיפור שלנו בינינו לבין עצמנו. משני צדי המתרס, בין ימין לשמאל, מבקשים להדליק כאן מדורה. מצד אחד מבקשים להעצים את "רפיון" תגובת החיילים כמחוללת "אובדן הרתעה", מצד שני מבקשים להעצים את חוסר התוחלת בהמשך הכיבוש, כנטל הכופה על חיילינו שחיקה מתמשכת במשימות שיטור שמוטב היה להיפטר מהן.

[בתמונה: משני צדי המתרס, בין ימין לשמאל, מבקשים להדליק כאן מדורה... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Eli Duke לאתר flickr]

במעגלי וויכוח זה אנו סובבים הלוך ושוב. שלושים שנים מלאו בימים אלה לפריצת האינתיפאדה הראשונה. כדאי להכיר, איננו לבד באתגר זה. משהו מהותי וגלובלי השתנה בתופעת המלחמה: דפוס ההתנגשות בין אזרחים לכוחות ביטחון, חיילים ושוטרים במרחב העירוני, בכיסוי מלא של מצלמות, הפך לנחלת הכלל. כמפקד המכללה לביטחון לאומי התארחתי עם קצינים ישראלים במשטרת ריו דה ז'נרו. המאבק להשלטת חוק וסדר במשכנות העוני, נראה לנו לגמרי מוכר במלוא ממדיו הרגשיים והוויזואליים. באתגר דומה, מול המתרחש בשכונות מהגרים, מתמודדים כיום גם בשטוקהולם ובפריז, כמו באירועי רחוב אלימים בארה"ב. כל הארגונים הצבאיים מתמודדים בעת החדשה במשימות שיטור: צנחנים צרפתים ובלגים נראים כיום במשימות אבטחה בפריז ובריסל. במפגש בנאט"ו, גנרלים אירופיים התלוננו במנגינה מוכרת, בערגה לימי המלחמה הקרה, לימים בהם "חייל היה חייל, לא שוטר ולא דיפלומט".

גם אצלנו, מאז ימי האינתיפאדה הראשונה, טענו פרשנים צבאיים - כמו בכירים במערכת הביטחון - כי פעילויות שיטור מסיטות את כוח המחץ המתמרן מעיקר ייעודו בהובלת ההתקפה, לקראת הניצחון במלחמה. "כמו בעימותים הקודמים, גם בעתיד זה יהיה הצבא הסדיר שיישלח להכריע" טען לדוגמה אלון בן דוד (מעריב 20.11.2015) (ראו למטה), "אבל הצבא הסדיר נשחק עכשיו במשימות של שיטור בשטחים ושמירת הגבולות, במקום להתאמן ולהיות כוח שיודע לתמרן במהירות ולנצח":

[למאמר המלא של אלון בן דוד, לחצו כאן]

בחינה השוואתית, מצבא בריטניה, מציגה לסוגיה זו זווית לגמרי שונה. ניסיונם העשיר מימי האימפריה הבריטית, העניק להם גישה כוללנית והיברידית לתפיסת הפעלת הכוח הצבאי. בכל שנות הלחימה בטרור בבלפסט, הבריטים תפסו את ההתנסות המעשית - גם בחיכוך עם 'משימות השיטור' - כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה, ברמות הנמוכות של כוחות היבשה. נכון, שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות; אבל, צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד, לא התקשו בכך. ממש להפך.

נכון שחיילים פחות מיומנים משוטרים בהתמודדותם במשימות שיטור בחיכוך עם אזרחים. אולם, הכוח המשטרתי קטן בהיקפו והוא זקוק לתגבור ביחידות צבאיות. כך נוהגות גם המתוקנות שבמדינות המערב. החלוקה התפיסתית - המייעדת לצבא משימות בהגנה, מול אויב חיצוני, המגיח מעבר לגבול; ולמשטרה משימות בביטחון פנים - שייכת לסדר עולמי שהשתנה. האיום שהתהווה בשנים האחרונות הסיט את משוואת האיומים אל הזירה הפנימית, ובה מוטל על הריבון למצות את מלוא משאביי הכוח העומדים לרשותו, בתמהיל המתאים בין שוטרים לחיילים. בהיבט זה, בבחינה עניינית מנקודת מבט מקצועית, השוואתית למדינות אחרות, הכיבוש לכשעצמו אינו, בהכרח, נטל. מומלץ לבחון בבחינה מחודשת היכן הנטל המבצעי - המוטל על צה"ל בשגרה - תובעני יותר בסדר כוחות, במשאבים ובמיקוד קשב אסטרטגי של קברניטים: ביהודה ושומרון, שם נמשך "הכיבוש" והחיכוך היומי מול אזרחים; או  ברצועת עזה, שם התייצבנו לאורך קו גבול מוגדר, לעימות מול חמאס ככוח צבאי מאורגן...

אכן, גם בהיבט המקצועי ביטחוני, גם בתפיסתי את מרחבי יהודה ושומרון כארץ מולדת, אני חפץ בהמשך הכיבוש, במיוחד במרחב שטחי C, שנותרו בידינו לאחר הסכמי אוסלו. דווקא בשל כך, ראוי לשמר מינון מתאים של הפעלת כוח, באורח שלא יוביל להסלמה חסרת שליטה. אמר פעם אל"מ יעקב חסדאי: (ראו תמונה משמאל) "לא הכיבוש משחית, זה אנחנו שמשחיתים את הכיבוש".

[תמונתו של יעקב חסדאי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי תנועת לאו"ר. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

מומלץ ללמוד בתחום זה מהבנות היסוד  של ארגון השומר (ראו תמונה למטה). כבר בשנותיו הראשונות, לפני למעלה ממאה שנים, נקבעו לחברי השומר הנחיות מאלצות ומרסנות בשימוש בכוח. הכלל העיקרי קבע: "עליך לדעת להתגונן ולהכות אבל אל תהרוג".

אברהם שפירא, השומר האגדי מפתח תקווה היה נוהג לומר: "אני אף פעם לא הרגתי ולא נהרגתי." בתקנון השומר נכתב: "בכל מקרה עדיפה פגיעה בכבודו של ערבי על פגיעה בגופו; עדיפה פגיעה ברכושו על פגיעה בגופו. עדיף שימוש בנשק קר על שימוש בנשק חם, פרט למקרים היוצאים מן הכלל. יש להימנע משימוש בנשק חם ביום. בלילה, מותר השימוש בנשק חם, אך יש לעשות כל מאמץ כדי שהנשק יהיה הרתעתי." (עוזיאל לב, "בר גיורא והשומר").

[בתמונה: תמונה קבוצתית של חברי ארגון "השומר" ב-1909. התמונה היא נחלת הכלל]

יגאל אלון (ראו תמונת פסלו משמאל) סיפר כיצד בגיל שתים עשרה לקח אותו אביו כמתנת יום הולדת, לשמירה במקשה בכפר תבור. הם שכבו בחשכה בשולי השדה עם רובה ונבוט.

[בתמונה משמאל: פסל יגאל אלון בכפר תבור. הפסל: אסף ליפשיץ. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הפסל, Asaf.lifshitz. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

באמצע הלילה הגיעו שני ערבים והתחילו למלא שקים מגידולי המקשה. אבא שלו השאיר בידיו את הרובה באזהרה: "שלא תעז לירות", והתנפל עליהם עם הנבוט.

 אלון סיפר: "רעדתי מפחד, הוא לבד והם שניים ואסור להשתמש ברובה." הערבים השאירו את השקים וברחו. יגאל הקטן שאל את אביו: "למה אמרת לי לא לירות?" והאב ענה: "הם חטפו מכות, יספרו בכפר, לכאן לא יחזרו שוב. אם היינו יורים והורגים נקמת הדם לא הייתה נגמרת." יגאל המשיך לשאול: "אם אסור לירות, בשביל מה לקחנו את הרובה?" אביו ענה: "הרובה נתן לי את האומץ להתנפל עליהם, רק עם הנבוט."...

זו תורת המידתיות בהפעלת הכוח כפי שנלמדה בשנים ראשונות במושבות הגליל. כאן התשובה למי שמצפה להפעלת כוח ללא ריסון. צה"ל על מפקדיו וחייליו אמונים על גישה זו ועל פי רוב פועלים ליישומה בהצלחה ראויה להערכה.

מקורות והעשרה

One thought on “גרשון הכהן: בשיטור חי

  1. הרמטכל ניסח מסמך להצלת יהודים ומייד הפך לצורר יהודים מובהק מה שגורם לו לא ליישם את הנוסחה שכתב והשם שומר עמו ישראל ישמור עלינו מאוהבינו אויבינו מבית אותם קוראים זדים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.