[בתמונה: אשת יפת תואר ומה נלמד ממנו לדורות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי vil.sandi לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 באוגוסט, 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת כי תצא, בספר דברים, פותחת במקרה של אשת יפת תואר. כך מתאר המקרא את העניין: "(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ"[1].

לשון אחר -  כאשר אחד הלוחמים הישראלים חשקה נפשו באישה נוכרייה במהלך הלחימה, והוא רוצה לקחתה אליו חזרה לביתו, עליה לשבת חודש ימים, בהם נאסר עליה לטפח את עצמה. בתום חודש זה, היא מותרת לאיש אשר לקחה. ברם, אם בתום החודש האמור אין הוא חפץ בה, אסור לו להתעמר בה ועליו לשחררה לחופשי. בקריאה ראשונה, היתר זה, נראה מנוגד לכללי המוסר המקראיים, והתעמרות באחר ובחלש.

חלק מהפרשנים טוענים על אתר, כי אין רוח המקרא נוחה מאדם שחפץ באשה נכרייה ,שבוייה ללא הגנה ובעלת  אמונה אחרת. כדי לבחון אם ראיית העין של אותו לוחם ראויה, אותה שבוייה  צריכה לנוול את עצמה כחודש ימים, ואם אז הוא עדיין יחשק בה, או אז דרכם תשתלב יחדיו.

[בתמונה: אשת יפת תואר ומה נלמד ממנו לדורות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Tim Johnson לאתר flickr]

פרשנות זו רק מחריפה את השאלה המוסרית בדבר אשת יפת תואר ביתר שאת. מדוע בכלל התיר המקרא דבר שכזה? הרי אם המדובר באישה נוכרייה בעלת אמונה אלילית, הרי שיש להתרחק ממנה עד כמה שניתן ולא לנסות להתיר את לקיחתה, גם לאחר מגבלות מסוימות?

חז"ל, שהבחינו בבעיה המוסרית שקיימת כאן, אמרו על מקרה זה המשפט החיווי הבא כדי להסביר את כוונת המקרא:" לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" [2]. כלומר המקרא מכיר בחולשה האנושית ובמקרה הזה נותנת לו תשובה מוסדרת. אין כאן אושר גדול לסוג של היתר שכזה, אבל מכיוון שלא ניתן למנוע אותו הרי שהוא מוסדר בדרך מסוימת שכזאת.

הרמב"ם ממשיך קו פרשני זה של חז"ל, ואומר את הדברים הבאים: "הספר הזה (ספר שופטים, האחרון בספרי משנה תורה), כולל גם את דין יפת תואר.  יודע אתה את אומרם: לא דיברה תורה אלא כנגד היצר. עם זאת, כללה אותה המצווה מידות נעלות שראוי למעולים לסגלן ושברצוני להסב את תשׂומת-הלב אליהן. כי אף-על-פי שגבר עליו יצרו ואינו יכול להתאפק, הכרחי להפריש אותה למקום מוסתר. זה הוא מה שאמר: אל תוך ביתך (דברים כ"א, 12). ואסור לו שיִלחצנה במלחמה כמו שהבהירו.

כן, לא מותר לו לשכב עמה פעם שנייה עד אשר ישכך יְגוֹנָהּ ותרפה דאגתה. ואין למנוע אותה מלקונן, מלפרוע את שׂערה ומלבכות ככתוב: ובכתה את אביה ואת אמה [ירח ימים, ואחַר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה] (שם, שם, 13), כי הנוגים מוצאים מרגוע בבכיים ובעוררם את יגונותיהם עד שילאו כוחותיהם הגופניים מלשׂאת פגיעה נפשית זאת, כשם שלשׂמחים יש מרגוע במיני משׂחק. לכן חמלה התורה עליה ואפשרה לה את זאת, עד שתיקע נפשה מן הבכי והיגון. יודע אתה שהוא שכב עמה בגיותה, כן במשך כל שלושים הימים תקיים את דתה בגלוי, אפילו בעבודה זרה. אין להתווכח עמה בענייני אמונה במשך כל אותה תקופה. למרות זאת, אם אין הוא מביא אותה לדיני התורה, אין למוכרה ואסור לו לשעבדה לשפחה. כי התורה מכבדת את היותה (השבויה) אסורה לזרים, מכיוון שנחשׂפה (לחייל ששבה אותה) במשגל, אפילו כאשר זה היה בעבירה כלשהי, כלומר, שהייתה אז גויה. עם זאת נאמר: לא תתעמר בה תחת אשר עִנִּיתָהּ (דברים כ"ב, 14). התברר אפוא אֵילו מידות נעלות יש במצוָוה זאת, והתבררו טעמי כל מצוות הספר הזה"[3].

[בתמונה: אשת יפת תואר ומה נלמד ממנו לדורות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Hernán Piñera לאתר flickr]

מדוע יש כאן סוג של כניעה מקראית לחולשות האדם?

דברים אלו מלמדים אותנו, כי המקרא  בידעו את חולשותיה של נפש האדם, לא אוסר על לקיחת שבויה נכרייה, בשעת מלחמה, והפיכתה לאישה חוקית, לאחר תהליך ארוך.

ועדיין חוזרת השאלה הראשונה למקומה: מדוע יש כאן סוג של כניעה מקראית לחולשות האדם? הרי המקרא כולו מבוסס על התגברות האדם על חולשותיו האישיות, ולא על הכנעות לכל גחמה אנושית?

נדגים זאת בתופעה מעניינת מימי הביניים, שבה ההלכה אינה נכנעת לחולשותיה של הנפש האנושית. המדובר בדחייה של מיסוד הזנות בקהילות יהודיות מסוימות בימי הביניים [4]. כנגד תופעה זו יצאו חוץ חלק מרבני אותן קהילות, כדברי ר' יצחק עראמה [5]:" וכמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדֵשות (נשים העוסקות בזנות), שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו. ולא עוד, אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם. גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל, כי אמרו כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות, מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה. ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבנים וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא, והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים, כמו שהיה עוון פילגש בגבעה, אם היו ב"ד שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין על השתתפותם בעוון. והוא היה עוון סדום, כמו שביררנו, שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון. ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים" [6].

ברם, למרות התנגדות זו, היו שסברו אחרת, והעובדה ההיסטורית מראה, כי מיסוד הזנות היה קיים במספר קהילות בספרד, בידיעת הממסד הרבני, שידע היטב כי אין אפשרות להילחם בתופעה זו, ועדיף למסדה ולפקח עליה. זאת בדומה להיתר המקראי באשת יפת תואר.

[בתמונה: עוון פילגש בגבעה... פילגש הלוי מתה על הסף. פסל מאת ג'יאצ'ינטו ויגני, 1847. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

האם במקרה של אשת יפת תואר, ובניסיון למיסוד הזנות במספר קהילות יהודיות בספרד של ימי הביניים, מצוי העיקרון המוגדר במונחים מודרניים, מזעור הנזק (harm reduction), שבו ההלכה מנסה להסדיר חוקית דברים שליליים? יתכן. המקרה של אשת יפת תואר, והניסיון למיסוד הזנות בימי הביניים במקצת קהילות, מראה שכמו בשיטות משפט אחרות, גם המשפט העברי במקרא משלים עם העובדה של כוח שלטון מוגבל. לעתים ראוי לוותר על הנעלה ביותר ולהתפשר כדי להשיג את הטוב באמצעות הסדר חוקי. הסדר מעין זה מאופיין במשפט העברי בניסוחו התמציתי, ובהדגשת מגבלותיו וסייגיו, באשת יפת תואר.

נספח: הרב אייל קרים וסוגיית 'אשה יפת תואר'

המקרה של אשת יפת תואר, עלה לכותרות במהלך שנת 2017, לאחר שהמועמד להיות הרב הצבאי הראשי, הרב אייל משה קרים התייחס למקרה זה באופן הבא בתשובה שנתן בנושא בשנת 2002, כדלקמן:" מלחמות ישראל - הן מלחמות המצווה והן מלחמות הרשות - הינן מלחמות מצווה. בזה שונות הן משאר המלחמות המתנהלות באומות העולם, בינם לבין עצמם.

[תמונתו של הרב קרים משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יעקב. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0] 

מאחר שמלחמה במהותה אינה ענין ליחיד אלא האומה בכללותה לוחמת, ישנם מצבים שאישיותו של הפרט "נמחקת" למען הכלל. וגם להיפך, יש ומסכנים יחידה גדולה למען הצלת הפרט כשהדבר נחוץ מטעמים מורליים.

אחד הערכים החשובים והמכריעים במלחמה הוא שמירה על כושר הלחימה של הצבא. בשל כך, הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה, כדי שלא יימס את לבב אחיו, ורגשותיו וצרכיו של היחיד נדחים לקרן זווית לממן הצלחת האומה במלחמה.

כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.

[בתמונה - ר' יצחק עראמה: "וכמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדֵשות (נשים העוסקות בזנות), שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו..." המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי mikegi לאתר Pixabay]

כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל"[7].

אמירה זו התסיסה את דעת הקהל לקראת מינויו הצפוי כרב הצבאי הראשי, והרב קרים נאלץ להסביר את כוונת דבריו. ברור לכל בר דעת, המצוי בפסיקה ההלכתית, כי אין אפשרות לפסוק הלכה ישירות מדברי המקרא. ברם, דבריו שנאמרו כהסבר אפשרי לדברי המקרא, לא סויגו כראוי, ואשר על כן הרב קרים נאלץ להתנער מאמירתו זו.

מי היה מאמין שפרשת אשה יפת תואר, כמעט הפילה את המועמד לרב הצבאי הראשי בשנת 2017. לחלופין הלקח הנלמד מכך, שעל הממסד הרבני להתבטא באופן זהיר בסוגיות מקראיות שכאלה, היות וכיום הדעת אינה סובלת אפשרות של אונס אישה נכרייה במהלך מלחמה, וגם ההלכה הקיימת אוסרת דבר שכזה.

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נשים באתר, לחצו כאן]

מקורות

[1] דברים, פרק כ"א, פסוקים י' –י"ד.

[2] בבלי, קידושין, דף כ"א, עמוד ב'.

[3] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק מ"א, מהדורת שוורץ.

[4] מיסוד הזנות הייתה תופעה מקובלת בימי הביניים בעולם הנוצרי, ואפשר שהשפיעה על הקהילות היהודיות מסוימות. ראה  גרוסמן, א. חסידות ומורדות ,ירושלים, תשס"א , עמודים: 232-231.

[5] ר' יצחק עראמה, מחכמי ספרד בדור הגירוש. שימש רב וראש ישיבה בסמורה אשר בצפון ספרד, 1420 – 1494.

[6] מתוך – ספר עקידת יצחק של ר' יצחק עראמה, הוצאת חיים יוסף פאלק, פרעסבורג, 1849, שער עשרים (פרשת וירא), עמ' קמה.

[7] מתוך אתר האינטרנט, כיפה, 3.12.2002