חגית לרנאו: 'הודאה תחת השפעה', ועוד…

[בתמונה: אלישע חיבטוב, צילום מסך מהסרט, 'זמן אמת', ערוץ הטלוויזיה 'כאן']

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

חגית לרנאו 2

ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.

*  *  *

בשנת 2012, עוד טרם הורשע אלישע חיבטוב בהרשעת שווא בבת משפט מחוזי בבאר שבע, כתבתי עם שלוש סטודנטיות מהקליניקה לזכויות בהליך הפלילי באוניברסיטת ת"א מאמר מהורהר המסכם חוויות ומחשבות במהלך שנה של דיונים בבית משפט מחוזי.

את המאמר כתבו יחד איתי Nofar Pasharel SelaJana Rabinovich והדר פינקלשטיין. שמו "קו פרשת המים – בין אשמה לחפות". הוא מבוסס על אירועים שהתרחשו בבית המשפט במהלך שמיעת ההוכחות, והוא פורסם בספר מאמרים בשם "הרשעות שווא – היבטים פילוסופיים, פסיכולוגיים, וארגוניים" (הוצאת פרלשטיין גינוסר), נוכח רצונו של אלישע לשמור על פרטיותו באותה התקופה טשטשנו חלק מפרטי האירוע וכינינו אותו "ואדים".

[למאמר המלא: 'קו פרשת המים - בין אשמה לחפות', לחצו כאן]

במאמר טענו, שהמשפט של אלישע בבית משפט מחוזי מתקיים באווירה תומכת הרשעות שווא, שבה גם נוכח טענות כה קשות על אופן התנהלות חקירת המשטרה, מרבה בית המשפט לתת גיבוי למשטרה ולפרקליטות, ומנגד להצליף ביקורת על הנאשם ועל עורכי דינו. את המאמר פתחנו בסיפור על סירובו של בית המשפט לתת לאלישע כוס מים במהלך אחד מימי הדיונים, והעלבון הצורב שלו נוכח האירוע, עד שהוא קם והתעקש לעזוב את האולם. חתמנו את המאמר בתגובתו של אלישע לפרשת המים אשר משקפת את אופיו. הנה הוא לפניכם:

"לסיפור על "פרשת המים" שפתח את המאמר היה המשך. בישיבה שלאחר מכן החלטנו שלא להביא מים. האמת היא, שחששנו שההתעקשות לבצע מחווה סמלית של אנושיות כלפי ואדים במהלך הדיונים הארוכים רק מגבירה את הביקורתיות של בית המשפט ומזיקה לו. והנה, במחצית היום פנה ואדים אל בית המשפט ושאל אם יוכל לקבל כוס מים. בקשה פשוטה שגרמה לרגע של שקט באולם. איננו יודעות מה עבר בראשו של כל אחד מהנוכחים אך אנו משערות שכולם נזכרו במאבק הכוחות הסמוי שהתקיים בישיבה הקודמת. השופטת שפסקה בעניין פרשת המים הקודמת סימנה לעוזרת המשפטית להביא כוס מים מהלשכה, ולנו היה נדמה שהיא מחייכת כמי שהצליחה ללמד לקח הן את ואדים והן את עורכי דינו. נדמה היה לנו שהסיפוק שלה משקף את התחושה כי בא סוף להתנהגות המתריסה של הסנגוריה, וכי הסדר הנכון, שבו הנאשם נדרש לפנות בבקשה לבית המשפט מתוך עמדה של נחיתות, שב על כנו. כוס מים הונחה לפני ואדים. אך שנייה אחת לפני שרגע השקט התפוגג והחקירה הנגדית המשיכה, שלח ואדים את ידו, לקח את כוס המים והגיש אותה למתורגמנית.

מאוחר יותר, כאשר שוחחנו על ההתפתחות הזאת של פרשת המים, התייחסנו למעשה בתערובת של הערכה ותוכחה. הערכה, משום שיכולנו להבין מה הניע את ואדים לפעול כפי שפעל, לאחר חודשים שבמהלכם נרמס כבודו תחת הערות ביקורתיות ומזלזלות מצד בית המשפט עת הוא נדרש לשבת פסיבי על דוכן הנאשמים.

הפעולה הקטנה של הסטת כוס המים כלפי המתורגמנית, מבטאת בהקשר המיידי, תגובה לעלבון שואדים חש בדיון הקודם. אולם, במישור רחב יותר מקופלת בה גם התרסה נגד החקירה והמשפט, במעין ניסיון אחרון לשמר את כבודו. בהסטת כוס המים חזר ואדים לוויכוח מהישיבה הקודמת, אך עתה הוא הצליח להחזיר לעצמו את היכולת להחליט מה ייעשה במים "שלו". יש בכך ביטוי של חירות אישית של אדם הנאבק על כבודו, שבמובן מסוים מוכן להתאבד על כבודו, בתוך מרחב התמרון המצומצם של מי שיושב על דוכן הנאשמים, כשהוא אזוק ברגליו וסוהרים לשני צדדיו. במובן סימבולי רחב יותר ניתן לראות בהסטת כוס המים אל המתורגמנית התרסה נגד הנטייה הכללית של ההליך המשפטי ל"החפצת" הבאים בשעריו.

במהלך הדיון, "משחק" כל אחד מאיתנו את התפקיד שהמעמד השיפוטי מקצה לו: ה"סנגורית", ה"תובעת", ה"עד", ה"סטודנטית למשפטים", ה"שופטת" וה"נאשם". רוב הדיון מתנהל בציר שבין עורכי הדין לעדים ולשופטים, והדמויות האחרות הן בדרך כלל חסרות קול וביטוי. והנה, בתנועת יד קלה, מצליח ה"נאשם" להפנות את תשומת הלב של הנוכחים באולם אל דמויות הרקע. לא רק אל עצמו, אלא אל פעולת הנתינה שהוא עושה כלפי ה"מתורגמנית": אחת מאותן דמויות שהנוכחות שלהן באולם היא פונקציונאליות לחלוטין, ללא פנים, ללא שם, וללא שום אפשרות ביטוי משל עצמה (מה היא חושבת כאשר היא יושבת באולם במהלך הדיונים הארוכים?).

עם זאת, לצד ההערכה והסימבוליות שניתן לקשור למעשה של ואדים, ברור לחלוטין שמדובר במעשה אווילי. אולי האווילי ביותר שיכול אדם במצבו לעשות – התחכמות המעוררת אנטגוניזם וחותרת תחת מעט האהדה שההגנה כל כך מתאמצת לעורר בשופטים. במאמר מעניין דנה ליאת פרידגוט-נצר במחיר היקר אשר להערכתה משלמים הנאשמים בפלילים כאשר סיפור חייהם אינו מקבל ביטוי בבית המשפט וההתמקדות היא אך ורק ב"סיפור הפשע". לטענתה, בהיעדר הנכחה של הנאשם הוא הופך לאובייקט, בית המשפט נוטה שלא לראותו, וקיימת סבירות גבוהה שההתעלמות הזאת תביא ליחס נוקשה יותר של בית המשפט בשלב של הכרעת הדין וגזר הדין. אנו סבורות שפרידגוט-נצר צודקת באומרה ש"'סיפורו של הפושע'" הוא גם ביטוי ל"אחר" הקיים במשפט, ובדומה ל"אחר" בשדות חברתיים ופוליטיים נוספים, הוא נדחק אל השוליים, חסר קול וחסר ייצוג. אפשר שזה האתגר שעומד כעת בפני הסנגוריה, אשר שואפת להביא את בית המשפט להפסיק לראות בואדים (ובקו ההגנה כולו) פושע חסר לב המתריס נגד כבודם של בית המשפט ושל מערכת אכיפת החוק, ולהתחיל לראות בו אדם שנאבק על חפותו אל מול אווירה קשה השוררת בבית המשפט (ובחקירה). החשש שלנו הוא שנוכח חזקת האשם מחד גיסא, ונוכח אישיותו של ואדים מאידך גיסא, עקשנותו, נכונותו להתאבד על כבודו, וגם חוסר ההבנה שלו את התרבות המשפטית – האתגר הזה צפוי להיכשל באופן כמעט הכרחי."

ולמי שעדיין לא ראה - הסרט המלא של גלי גינת וארי פינס "הודאה תחת השפעה":

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

One thought on “חגית לרנאו: 'הודאה תחת השפעה', ועוד…

  1. Pingback: הודאות שווא והרשעות שווא באתר ייצור ידע - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *