בפרשת טקס חלוקת פרסי אופיר אין תמימים ואין צדיקים. שני הצדדים ביצעו פרובוקציה ושניהם מרוצים מעצמם:

• יוזמי הפרובוקציה בטקס הרוויחו שניים במחיר אחד: גם להביא את המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, לקודש הקודשים של תעשיית הקולנוע הישראלי; וגם להשפיל את שרת התרבות - השנויה כל כך במחלוקת - מירי רגב...
• השרה רגב קיבלה פרובוקציה להנחתה והתענגה עליה בפרובוקציה משלה: והנה, שוב זמן מסך ושוב כותרות, בנושאים הנוחים לה במיוחד!

מה חושב הצד הפלסטיני על פרשת פיצוץ טקס חלוקת פרסי אופיר?

האמת, הם לא באמת מעניינים את היהודים, משני קצות המפה הפוליטית. בדרך מופלאה, הפלסטינים הם רק אמצעי לריב, אצל הימין והשמאל כאחד.

אז אותי זה דווקא מעניין. הניתוח פרוס לפניכם:

ניתוח האירוע בעיני הצד השני לוקח אותנו לתחום שחשוב מאוד לאנשי המזרח, ושאנשים עם פרדיגמת חשיבה מערבית נוטים לבוז לו: לסוגיית הכבוד הלאומי.

מה עניין 'לאומי' לטקס חלוקת פרס אמנותי?

• הכנסת המשורר הלאומי הפלסטיני לטקס והקראת חלק משיר שלו - כשהצד הפלסטיני יודע היטב איך הוא מסתיים (באכילת בשר...) - זו קריאת תגר לאומית (שהיא לגיטימית כשהיא נעשית על ידי הצד המוחה, וקצת פחות, לטעמי, על ידי מארגני הטקס, שהסכימו לכך).
• כשזוכי הפרס מסרבים ללחוץ את יד השרה "כי הם פלסטינים", הם עושים בטקס שימוש פוליטי (לגיטימי).

מכאן, שנקודת המוצא שלנו נשארת סוגיית הכבוד הלאומי, שהיחס אליו כל כך שונה בין מזרח למערב...

ב- 2013 ראה אור ספרו של  ד"ר עפר גרוזברד, בבל - מדריך למפגש בין מזרח למערב (הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון; ראה תמונת כריכה משמאל). בספר הזה מנתח גרוזברד את הפער בין פרדיגמת החשיבה המזרחית למערבית (לחצו כאן להסבר מפורט יותר).

גרוזברד מדבר על פערים רגשיים וחשיבתיים בין מזרח ומערב. הוא מסביר מדוע השיח שלנו עם התושבים הערביים - בישראל ובמדינות השכנות - הוא שיח מקביל, וחסר הבנה הדדית לרגישויות של הצד השני. אחד הקצרים הללו בשיח ממוקד בסוגיית הכבוד:

• בתרבות המערב, אנשים בזים לעניין ה'כבוד', ולמי שרודף אחריו. הכבוד העצמי הפך להתפעלות עצמית. זהו סוג של הזנה רגשית חיובית שבאה מבפנים, ושאינה תלויה באחרים: האדם מספק אותה לעצמו בדרך של חיזוקים נרקיסיסטיים, של תחושות מימוש עצמי והתפעלות ממעשה ידיו (זה סוג האופוריה שאותם חווים מארגני הפרובוקציה עכשיו. הם פשוט מרוצים מעצמם...).
• בתרבות המזרח, כבוד הוא עניין של חיים ומוות (רצח על כבוד המשפחה למשל). הצורך בכבוד הוא סוג של הזנה רגשית (חיזוק) חיובית, שבאה מבחוץ (בניגוד ל"התפעלות" שבאה ממוקד שליטה פנימי).

ומסתבר שיש דבר אחד, החשוב בעיני איש המזרח הרבה יותר מהרגישות לכבודו של הזולת: הוא אינו מכבד אחרים שאינם שומרים על כבודם!

לסיכום

כדאי שידעו אותם יוזמי הפיצוץ של הטקס, המתפעלים ממעשי ידיהם - באקט שהוא חסר משמעות של ממש עבורם - שלפחות בעיני הצד השני השיגו את ההפך הגמור. הם גרמו לפלסטינים לבוז להם ככאלה, שאינם מכבדים את עצמם! יתרה מכך, למרבה הפרדוקס, זו שזכתה להערכה בעיני הפלסטינים הייתה דווקא השרה רגב, שבעיניהם, עמדה על כבודה האישי ועל הכבוד הלאומי של מדינתה. לכן אגב, גם יעדיפו לסגור הסכם, באמת, איתה ועם שכמותה ולא עם השמאל הישראלי.

אגב, הדבר נכון לא רק לגבי הפלסטינים. כך מרגישים גם יהודים שלא עברו 'כור היתוך', ופרדיגמת החשיבה שלהם עודנה מזרחית (זו גם אחת הסיבות העיקריות, אגב, שיהודים אלה לא יצביעו לעולם לשמאל, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...).