גרשון הכהן: אשליית המענה הביטחוני לרעיון שתי המדינות

גרשון הכהן - נס 1967 לא יחזור

[התמונה מתוך אתר יד לשריון]

[המאמר הופיע בחלקו בעיתון 'מקור ראשון' מיום 1/7/16] [לאוסף המאמרים על פתרון שתי המדינות, לחצו כאן]

מקור ראשון

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן (ראה תמונה משמאל, מאוסף תמונות המכללה לביטחון לאומי, צה"ל) כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

דבריי הבאים מיועדים בעיקר לאלה שאינם מעמידים את שלמות ארצנו בעדיפות העליונה, בצפייה שיתנו דעתם לתנאיי המציאות המשתנים.

בהכוונת יד נעלמה, מתהווה בשבועות האחרונים,  מתקפה רב ממדית כנגד "המשך הכיבוש". גם ללא תיאום ישיר, זה נראה  כמו מגמה מתואמת. מלבד הפעילויות  המוכרות מכבר, בהן תנועת ישראל יוזמת, הצטרפו למאבק על דעת הקהל הישראלית, תנועת מפקדים למען ביטחון ישראל, תנועת חיים רמון "למען ירושלים יהודית" ומסמך ישן בעטיפה חדשה בחתימת אלוף מיל' גדי שמני, נמרוד נוביק ואילן גולדנברג.

כל אחד בכיוונו ובשיטתו וכולם יחד חותרים להבאת מדינת ישראל לקראת יישום "פתרון שתי המדינות". בתוך כך, ראוי לדיון מסמך האלוף שמני המפרט תכנית מקיפה לסידורי הביטחון שיבטיחו למדינת ישראל ביטחון גם בנסיגתה לקוי 1967. המסמך נוצר ככל הנראה, בבית היוצר של גנרל ג'ון אלן שנשלח בשלהי קיץ 2012, בשליחות הממשל, בהכוונת מזכיר המדינה ג'ון קרי, על מנת להציג לממשלת נתניהו מענה שלם לחרדותיה הביטחוניות הכרוכות בנסיגה. על עבודה זו כתב בשעתו תומס פרידמן (N.Y. Times' 17.2.2013 ) כי עם המענה הביטחוני שהציג גנרל ג'ון אלן לדאגותיה הביטחוניות של מדינת ישראל, ממשלת ישראל מתקרבת לצומת שיאלץ אותה לבחור בין "שלום" לבין אידאולוגיה.

במטרתו, מסמך הסידורים הביטחוניים אכן מתאמץ להעמיד מענה טכני לכל סוגיות הביטחון המוכרות, עד שלא תיוותר ביד הנהגת מדינת ישראל שמץ אפשרות לחמיקה באמתלה ביטחונית, מ"פתרון השלום". את דרישת מדינת ישראל לקיום מרחב בידוד בבקעת הירדן הציעו לדוגמה לפתור באמצעות כוח אמריקאי ברצועה בת שני ק"מ לאורך הירדן.

ישעיה ברלין - שורשי הרומנטיקה

במקור הגיונו, המסמך נראה כמבוסס על ההנחה כי לכל בעיה רצינית יש מומחה, ובידיו היכולת ליצור מענה נאות ומניח את הדעת. זו הנחה רציונליסטית מודרניסטית מובהקת, המאמינה כי לכל בעיה רצינית יש מענה. אולי אנו איננו חכמים מספיק כדי להכירו, אולי לא מספיק רצינו או לא מספיק השתדלנו, אבל יש מישהו מומחה שיודע. כל שנדרש הוא ניסוח נכון לבעיה ופניה למומחה המתאים. על  יומרת השווא הטמונה בהנחה רציונליסטית זו, עמדו בהרחבה הוגים רבים, בהם לדוגמה ישעיהו ברלין (בספרו: שורשי הרומנטיקה, עמ' 40 ,עם עובד).

 בכל דרך, הצומת של תומס פרידמן וג'ון קרי מובילה את הדיון לשני מוקדים:

  • האחד יפנה את הדיון להתמקדות, ללא התנצלות וללא היסוס בחיוניותה של תפיסה אידיאולוגית-אמונית, לקיום המפעל הציוני ומדינת ישראל, כרעיון שאין להימלט ממנו, גם לצורך ברור הסוגיה הטריטוריאלית.
  • השני, יבחן את המסמך לגופו בשאלה, האם ועד כמה ניתן לסמוך על סידורי הביטחון המוצעים בו.

מאז קיץ 2005, קרה מה שקרה ברצועת עזה ולעם ישראל קיים מאז מודל יחוס קונקרטי למה שעלול לקרות ולאיים על קיומנו ממדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון. את השאלה, כיצד אפשר להבטיח שהתרחשות בהגיון דומה לא תתרחש בעוצמה רבה יותר ביהודה ובשומרון, אפשר להסביר לילד בן חמש. לשם כך מכריז ראש ממשלת ישראל נתניהו, כי על המדינה הפלסטינית להיות מפורזת מנשק. כיצד מבטיחים זאת? לפי מסמך האלוף שמני, כוחות אמריקאים ברצועה צרה בבקעת הירדן הם שיהיו אחראים לכך.

הבעיה המהותית הזועקת מהגיון זה היא ההכרה וההסכמה לכך שמדינת ישראל הולכת ונעשית תלויה לביטחונה בכוחות זרים. לא זו בלבד שקשה להבטיח כי יעמדו על משמרתם בהצלחה, אלא גם קשה לדעת האם ימשיכו לשהות שם, גם כאשר יסבלו אבדות דוגמת אלה שסבלו בעשור האחרון בשהותם באפגניסטן ועיראק. בכל דרך העניין העקרוני ביותר הוא שקיום גוש דן ושגרת יומה של מדינת ישראל, יהפכו להיות תלויים במסירותם ורצונם הטוב של כוחות זרים. כאן מצויה הצומת העקרונית עליה צריכים לתת דעתנו: האם כל מבוקשנו כיהודים במדינת ישראל מסתכם בשקיקה למדרך כף רגל ליהודים נרדפים, בסוג של מקלט בטוח, גם אם יושג בחסות גוברת והולכת של כוחות זרים, או שאנו מבקשים מקום של גאולה ומולדת באחריות עצמית לביטחוננו ולריבונותנו. זהו לב הדיון!

First Phase Digital

[בתמונה: כוח החירום של האו"ם מפקח על יציאת צה"ל מאל עריש בינואר 1957. אולם לא מילא את תפקידו ברגע המבחן: ב-18 במאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים, תבעה מצרים פינוי כוח או"ם מכל השטח שבשליטתה. מזכ"ל האו"ם, או-תאנט, נענה מיד לדרישה זו...; מתוך: UN Jeeps in the Sinai Peninsula, 1956-79]

הדגשים צבאיים

בהזדמנות זו, כדאי לברר עוד מספר היבטים מעשיים, במוכוונות מקצועית- צבאית.

ברור שגם לאחר הנסיגה, צה"ל ימשיך להתקיים ולפעול. אלא שגם מתוך המודגש במסמך, לא בקלות ייווצרו תנאיי לגיטימציה לפעולה יזומה בתוך המרחב הפלסטיני. בכל דרך, פעולת צה"ל התקפית לעבר המרחב הפלסטיני תחשב ותישפט בזירה הבינלאומית כפעולה עוינת כנגד מדינה ריבונית. בהיבט זה מרגע שצה"ל נסוג, והוקמה המדינה הפלסטינית, מתהווה נקודת תפנית אסטרטגית שבנסיבות הנתונות, אינה בת חזור. לא ניתן יהיה לחזור על השיגו המופלא של צה"ל מיוני 1967,  במתקפת בזק  שהסתיימה על גדות הירדן בפחות משלוש יממות.

עדין רבים מעריכים, ביניהם גם אלופים וותיקים, כי מדינת ישראל יכולה להגן על עצמה גם מתוך גבולות 1967. שהרי גדול נצחונותינו,  הושג אז בגבולות 67. אלא שמאז הכל השתנה. לבקש שנית ניצחון דומה, נראה כמו לבקש שנית קריעת ים סוף.

 פני המלחמה השתנו מאוד. לא רק במזה"ת.  מלחמת 1967 הייתה למעשה, ההתנגשות הצבאית האחרונה בדפוסי מלחמת העולם השנייה. ממלחמת יום הכיפורים החלו הערבים להתאים את דוקטרינות הלחימה לאופיים וליתרונותיהם.

צה"ל פעל ב-1967 מול צבאות סדירים קונבנציונליים שלחמו על פי דוקטרינה בריטית או סוביטית בסימטריה מלאה, שאפשרה לצה"ל עליונות טקטית ואופרטיבית בכל נקודת מפגש.  מאז עברו הצבאות הערבים מטמורפוזה רחבת הקף, שבה הותאמה שיטת פעולתם למגבלות וליתרונות התרבותיים של הלוחם הערבי.

בין יתר השינויים שהתהוו מאז, ראוי ללמוד את משמעות שיטת המלחמה מהסוג החדש כפי שחווינו אותה ב-2006 כנגד חיזבאללה בלבנון. שם התמודדנו לראשונה בארגון צבאי לא מדינתי, שפעל מתוך מדינה ובחסות המדינה, בשני מאמצים שלובים. המאמץ האחד התמקד בירי רקטות לעורף מדינת ישראל, המאמץ השני התמקד במאמץ הגנתי שנערך ללחימה עיקשת בכפרים ולאורך הצירים במרחב ההררי. על מנת להשיג מענה אפקטיבי להכרעת האויב,  צה"ל מצא עצמו נדרש לממש מערכה מתקפתית אווירית ויבשתית, לעומק מרחב האויב.

אם לאחר נסיגה מיהודה ושומרון יידרש צה"ל למתקפה דומה, היציאה למתקפה תיפתח אז מקו הזינוק של שפלת החוף. אם מסע ההתקדמות לשכם, יתחיל במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת, עד כדי התכנות להצגתה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת.

גרשון הכהן - פני המלחמה השתנו מאוד

[הצילום: הרצאת המחבר במרכז בגין סדאת, אוניברסיטת בר אילן]

השלכות השינויים בעולם המלחמה על הסכם עתידי

לשם הסבר, אסקור בתמצית את עיקר משמעותם של השינויים - שחלו בתופעת המלחמה - לקבלת החלטות ישראליות בגיבוש פתרון מדיני בהגיון "שתי המדינות":

מאז 1967 השתנה עולם המלחמה

הלחימה עברה בעיקרה ממרחבי המדבר הפתוח, אל המרחב האזרחי ומתרחשת במידה רבה בחסות האזרחים. כלי נשק זולים ובעלי השפעה משמעותית על שדה הקרב, מצויים בתפוצה המונית ואף השתכללו מאוד, בהם: אמצעי אש תלולת מסלול, רקטות ומרגמות, נשק נגד טנקים  ומטעניי נפץ מתקדמים מופעלים מרחוק ברשת סלולר ואינטרנט. עם התפשטות האורבניזציה לאורך הצירים, מחיר המתקפה לעומק המרחב הפלסטיני, יהיה גבוה. ההתקדמות תהיה אטית. להגנת התקדמותם, תידרש לכוחות היבשה תקיפת אש אווירית מלווה, שתוצאותיה עלולות להיות קשות פי כמה ממראות החורבן בסג'עייה בימי צוק איתן. במילים מקצועיות: ההתקדמות תהיה מלווה בצד הפלסטיני, בנזק אגבי גבוה ובאבדן חיי אדם. בין הנפגעים הרבים יהיו כמובן  גם אזרחים רבים, תמימים ובלתי מעורבים.

דרישת הפירוז

מבקשים להבטיח שמדינה פלסטינית תהיה מפורזת. האם זו הבטחה בת מימוש? בעידן תפוצת הנשק המצוי בתנועה גלובלית לכל מרבה במחיר, ביכולת ההברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון, יחד עם כושר היצור המקומי ההולך ומשתכלל,  ראוי להודות כי אין יכולת להבטיח פירוז ממשי ללא קיום מאמץ מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ובמאמץ מתמיד בפעולה מתוך השטח.

סוגיית הלגיטימציה

באילו תנאים תמצא עצמה מדינת ישראל רשאית לפעול בכוח בתוככי המדינה הפלסטינית? זו דילמה ההולכת ונעשית מורכבת מיום ליום. קשה לתאר כיצד ובאילו תנאים תימצא הלגיטימציה הבינ"ל למתקפה רבתי של צה"ל אל עומק המדינה הפלסטינית, לכשיידרש. הפלסטינים ישכילו ככל הנראה להתנהל בהיברידיות ובעמימות המאפיינים אותם, בכישרון ההיעלמות הטקטי והאסטרטגי שהשתכללו במימושם, באופן שלא יאפשר להעמיד את הרשות הפלסטינית כישות אוייבת, שניתן להכריז עליה "מלחמה צודקת". בין במתכוון ובין שלא במתכוון, הם יוכלו לפעול באמצעות כוחות חתרניים "סוררים", חוץ מדינתיים, ועדיין להתחמק מנשיאה באחריות. ומה אז? החל מסוף ספטמבר 2000 - במשך כמעט שנה - ירו מבית ג'לה על גילה. רק בסוף אוגוסט 2001 בוצעה לראשונה כניסה לבית ג'לה (מבצע בית-מוגן). האם מקרה זה - כמו אירועי הירי מרצועת עזה לאחר ההתנתקות וההימנעות הנמשכת של צה"ל מכניסה לעזה - אינם מעידים על העכבות הצפויות לנו מתוך השיקולים המוכרים מכבר?

מצוקת השהות במרחב להשלמת הישגי המערכה

מאז ראשית לחימת האמריקאים וצבאות נאט"ו באפגניסטן ובעיראק, הלכה והתעצמה מצוקתם לנוכח האבדות שסבלו מנוכחותם באזורי הכיבוש. במערכה הראשונה להשתלטות על המרחב זכו לניצחון, אולם במערכה שלאחריה, אבדותיהם הכבדות מנעו מהם את השגת מטרותיהם. בעיית השהות בשטח לצבאות סדירים הפכה למצוקת השעה.

בראיון לארי שביט - לקראת מימוש התכנסות הצפויה ביוני 2006 - טען חיים רמון טענה השגורה בפי המצדדים בנסיגה:

"אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול 4000-3000 אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום?

אם הפלסטינים יוצרים עלי איזשהו איום, אני כובש את הגדה המערבית ב-24 שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"... כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה" (הארץ, 18.6.2006).

ראשית חייבים לדייק: גם בחומת מגן המערכה ארכה מעל שבועיים. מעבר לכך, חיים רמון ורבים אחרים מתעלמים מהעובדה ש"חומת מגן" בוצעה מנקודת פתיחה בה מתקיימת לכוחותינו שליטה מלאה בצירים ובשטחים הפתוחים (שטחי C) ביו"ש.  צריך להדגיש, עד כמה ללא ישוב יהודי רחב היקף - שהיה פרוס אז בעומק השטח כפי שמתקיים היום ביו"ש - צה"ל היה מתקשה לשהות במרחב - בסיום תקופת המתקפה - לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.

גם כיום קשה לצה"ל להשיג במתקפה הישג ממשי בעזה. גם אם נכבוש את השטח, ונתייצב בעומקו בתום קרב התקפה של שבוע, יתכן מאוד ולא נשיג דבר עד שנעבור מחדר לחדר, מחצר לחצר ומפרדס לפרדס. משימה כזו יכולה להימשך חודשים ואולי אף שנים. אכן גם הישגי "חומת מגן" התהוו רק מתוך המאמץ הרציף בשנים שלאחר המבצע, בהתבססות על הישובים היהודים בעומק השטח כדוגמת הר ברכה כנקודת יציאה למבצעים, הנערכים מידי לילה בגזרת שכם.

ללא מערך המילואים, אין לצה"ל אורך נשימה ומסה רחבת היקף, להחזקת פעילות בהספק גבוה וברצף מבצעי מתמשך. מבחינה זו האתגר הוא להבהיר באופן מקצועי מדוע ללא מסת כוח רחבת היקף המופעלת ברצף מתמשך בזמן ובמרחב, וכן ללא ישוב יהודי הנטוע במרחב לא תהיה לצה"ל יכולת להשיג הישג ממשי. בעניין זה נעוץ להבנתי מקור הסיבה לאסון המסוקים בלבנון בחורף 1997. המסוקים התנגשו זה בזה מסיבות פשוטות של חוסר זהירות בהטסה. אולם יש לבחון מדוע נדרשה הטסת הלוחמים אל מוצבי העומק? היא נדרשה מכיוון שצה"ל שסובל תמיד מחסך כרוני בסדר כוחותיו, איבד את השליטה בצירים, באופן שאפשר לאויב לממש את איום המטענים. צה"ל ביו"ש - בעשר השנים האחרונות - פעל בסדר כוחות  קטן יחסית, אלא שהוא נעזר בשליטתו במרחב בקיומם של 400,000 יהודים הממלאים בנוכחותם את פונקציית המסה. (להמחשה פשוטה: לאבטחת משחקי היורו העמידה ממשלת צרפת כוח צבאי ומשטרתי בן כ-100,000 איש. גם בימי תגבור, צה"ל לא מפעיל ביהודה ושומרון יותר מ-10,000 לוחמים.)

הסכנה היא אם כן, שכיבוש השטח בפעולה לעומק מרחב המדינה הפלסטינית, מבלי יכולת להעמיד לרשות צה"ל את המסה הנדרשת לנוכחות רציפה להשלמת טיהור המרחב, השג הכיבוש יימוג מאליו כמו השלג הנמס מאליו. ניסוג מתוך כורח מתוך שיקולינו, מבלי שיוותר בידינו הישג בר קיימא.

תרחיש מלחמה ביותר מזירה אחת

אין להתעלם מן האפשרות שמלחמה כזו אם תפרוץ, למול מדינת פלסטין ביהודה ושומרון, יכולה להתרחש במקביל ללחימה בזירות נוספות: לבנון, עזה, וכו'. מצב זה לא יאפשר ריכוז מאמץ צה"לי לזירת  יהודה ושומרון, אשר מעצם קרבתה הגאוגרפית למרכז מדינת ישראל, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה. במצב כזה מיותר להסביר, מדוע הקשיים לכיבוש השטח מחדש, בדוגמת יוני 1967, יועצמו שבעתיים.

סוגיית ירושלים

נדב שרגאי - אשליית החלוקה

במידה רבה, סוגיית ירושלים מכילה את תכונות הדי.נ.אי של הסכסוך כולו. בכל דרך, גם מנקודת מבט בינלאומית, לא ניתן ליישב את פתרון שתי המדינות, מבלי לסדר את סוגיית ירושלים, באופן המציג מענה לדרישה הפלסטינית לקבוע בירושלים המזרחית את בירתם.

מבחינה מעשית, הסוגיה נראית בלתי פתירה, גם בהיבטים הביטחוניים ולא רק בהיבטים הדתיים. (מומלץ בסוגיה זו ספרו של נדב שרגאי על אי אפשרותה של חלוקת ירושלים; ראו תמונת כריכה משמאל):

במבחן המימוש, אין חיבור מעשי אחראי, ביו שעשועי רעיונות מבית היוצר של "שדכניי השלום" לדורותיהם, לבין מורכבות הנתונים שיש לתת להם תשומת לב, במערכות מרקם החיים. במערכת העירונית הרשתית, שכונות יהודיות ופלסטיניות שזורות כיום זו בזו, ברצף אורבני צמוד ותלויות במערכת תחבורתית, שאינה ניתנת לחלוקה. גם אם מבקשים לשמר את העיר מחלוקה פיזית, כפי שמבקשים הפלסטינים, גם אם פורסים רשת גדרות ומעברי גבול בקווי תפר עירוניים סמוכים - דוגמת ערב א-סווחרא ושכונת ארמון הנציב - אין לתסבוכת זו מודל יישום הגיוני מניח את הדעת.

תוקף המסמך לאור שינוי הנסיבות

את תקפות שיטת המענה הביטחוני המוצע במסמך האלוף שמני, יש לבחון בממד הזמן ובהקשרים הנסיבתיים הנתונים לשינוי. כאשר מדברים על מענה אחראי ובר מימוש, ראוי לשאול:

  • על טווח איזה זמן מדובר? עשר שנים? חמישים שנה?
  • מי יודע מה תהיה אז ההתרחשות הנסיבתית שבהקשרה תיבחן היכולת להעניק הגנה למדינת ישראל שהצטמצמה לשפלת החוף?
  • האם לא נדרשת אחריות גם לגבי התרחשות נסיבתית המצויה עדין מעבר לאופק?

על כך היה נוהג בן גוריון לומר: המומחים אינם מומחים אלא למה שקרה אולי גם למה שקורה. לא למה שיקרה. כאן נדרשת אחריותו של מנהיג לאומי!

דוד בן גוריון על המומחים לעתיד

[התמונה המקורית היא רכוש הציבור]

[לאוסף המאמרים על פתרון שתי המדינות, לחצו כאן]

3 thoughts on “גרשון הכהן: אשליית המענה הביטחוני לרעיון שתי המדינות

  1. "התרגיל" האינטלקטואלי של האלוף (במיל.) שמני, מזכיר את ההבדל היסודי והמהותי שבין משחק שחמט על אליפות העולם, לבין הצגת בעיה על לוח האשקוקי, של "מט ב- 2 מסעים".
    במאמר "אשליית המענה הביטחוני: מה באמת יקרה אם ניסוג לקווי 67'?" בוחן האלוף (במיל'.) גרשון הכהן את הצעותיו של שמני ושותפיו ומשיג עליהן בעיקר ברמה הצבאית. אני מבקש להוסיף ולהרחיב את הדיון למספר היבטים משלימים, בעיקר בראיה האסטרטגית. ההבדל העיקרי בין גישתי לגישות שני המתדיינים הקודמים, הוא שאינני רואה אפשרות של ממש לקיים דיון העוסק בביטחון הלאומי כחלק משיקולי הסדר ישראלי-ערבי עתידי, שעיקרו צבאי טהור. המציאות בה עשויה להתנהל מערכה עתידית באיו"ש איננה מוגדרת והיא בגדר נעלם. על כן כל תרחיש שיידון על בסיס הערכות פרטניות או הנחות-מוצא "מקלות" יהיה מלאכותי, והתרחיש היחיד שמרכיב ההימור בו "נסבל", הוא המקרה הגרוע ביותר.
    יהיה מי שיאמר שכך לא ניתן לנסות ולהגיע להסדר מדיני על בסיס גישת "שתי המדינות", ואהיה נאלץ להסכים עימו. גישת "שתי המדינות" אכן אינה ריאלית עוד בשל סיבות יסודיות שאינן פתירות בטווח הזמן הנראה לעין: לכן, היא מסוכנת לישראל. גישת "שתי המדינות" אינה פותרת את בעיית הפלשתינאים, ולכן תוביל בהכרח, במוקדם או במאוחר, להתחדשות הסכסוך לרבות שימוש באלימות. אין במחנה הפלשתינאי מי שיכול להתחייב כלפי ישראל בשם כל "העם הפלשתינאי", ולממש התחייבות כזו. הסכסוך הישראלי-ערבי איננו סכסוך ישראלי-פלשתינאי, ואין בנמצא כיום מי שיכול להתחייב בשם הערבים על קיום ההסדר. אסור לישראל להפקיד את ביטחונה בידי כוחות זרים, משום שכל הנסיונות הקודמים בעניין זה נכשלו ואין סיבה להניח שהעתיד יראה אחרת. האסימטריה הישראלית-ערבית הכוללת, אינה עומדת להשתנות ולכן כל הסדר חייב להיות מושתת על גבולות בני-הגנה בכל טווח זמן הנראה לעין. הא-סימטריה בשילוב עם פתרון "שתי המדינות" בגבולות 67', יוצרים מציאות שבה כשלון צבאי בנוסח יום הכיפורים ואף פחות ממנו, או יצירת תנאי דה-לוקס למלחמת התשה כל-ערבית נגד ישראל, יקשו עד כדי הכשלת יכולתה של ישראל לשרוד ולהתקיים. מול שיקולים אלה עומדת דחייה זמנית של יישום משטר דמוקרטי אוטופי במדינת-ישראל עד שיבשילו התנאים לכך; בין שתי החלופות הדיכוטומיות הללו, הבטחת הקיום קודמת.
    אני מסכים עם עיקרי הניתוח שעושה הכהן לגבי ההבדלים בין תמהיל האיומים דהיום לבין המצב ששרר כאן בשנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70. אולם האיומים עצמם אינם מספרים את הסיפור השלם. קיים הבדל מהותי נוסף בין הזמנים, והוא קשור לאופן הלקוי שבו מתפקדת ישראל, מול הכוחות הלא סדירים ומול היסודות הטרוריסטיים שמרכיבים כיום את עיקר האיומים המידיים, חרף עליונותה הצבאית המוחלטת. מלחמת לבנון השניה, ותוצאות שלוש המערכות מול חמאס בעזה, מדגימים עובדות אלה. בימים שאנו חוגגים את מבצע "אנטבה" ברוב פאר והדר מזה, ומעמידים מולו את "עיסקת שליט" ואת המו"מ המוזר מול חמאס בשאלת גופות חללי "צוק איתן" מזה, קל לראות שתמונת ההישגים השתנתה בעשור האחרון שינוי מהותי. שינוי זה מעיד על יכולת ואיכות ביצוע יחסית מופחתים, מול האיומים החדשים. הלוגיקה שמציגה תוכניתו של שמני הינה הפוכה לזו שהיינו רוצים לראות – אם האיום קטן והיכולות גדלות, צריכה התוצאה להיות: הכרעות מהירות והקטנת חשיפת הציבור האזרחי להיפגעות אלימה. בפועל, המצב הפוך – גדלה חשיפת העורף לפגיעות האלימות, והתהפכה משוואת ההגנה הלאומית כשהצבא הוא "תפאורת-עזר" ליכולת העמידה של העורף, תפאורה חשובה אבל לא השחקן הראשי.
    יהיה בוודאי מי שיטען שהחלופה להסדר "שתי המדינות" היא מדינה אחת לשני עמים. אני כופר בכך. אולם אינני מרחיב כאן את הדיון בסוגיות העקריות המהוות בסיס לטענה הנ"ל. אציין רק את ההסתייגויות המרכזיות: הקהילה הבינלאומית לא תתחיל לחשוב על חלופה לפתרון "שתי המדינות", אם ישראל לא תאלץ אותה לכך, כלומר תעלה רשמית אופציה זו על סדר היום ותנמק את עמדותיה. אין התכנות ברורה להיווצרות רוב ערבי בשטח ישראל בגבולות-ביטחון. הדמוגרפיה של השנים האחרונות מוכיחה מגמות הפוכות לכך. תוואי גבולות הביטחון ניתן לבחירה מתוך איזון של כלל שיקולי היבטחון הלאומי. עידוד הגירה יהודית אל תוך השטח והגירה ערבית אל מחוצה לו עדיין לא מוצה, ואין לכך שום הצדקה תיאורטית, תקדימית או רציונלית. אין הכרח לכלול את עזה בפתרון הגבולות הבטוחים. אין הכרח ליישב את בעיות האינטגרציה של פתרון הגבולות הבטוחים במהלך השנה הראשונה ליישומו ואפילו לא בעשור הראשון ליישומו. גם הכללת כל שטחי איו"ש וכל תושבי איו"ש במדינה יהודית, אינה פותרת את הבעיה הפלשתינאית; עדיין יוותרו מחוץ לשטח ישראל בגבולות הביטחון יותר פלשתינאים מאלה שאמורים לחיות בתוכה. לכן, אסור לישראל לקבל על עצמה אחריות כוללת לפתרון הבעיה הפשלתינאית ויש לכוון את הדיון הלאומי והבינלאומי לפתרון אזורי, בהשתתפות הערבים בכלל וירדן בפרט, בעיצובו המלא. כל פתרון יצטרך להיות מותנה בתקופות מעבר ארוכות שבהן יועמדו עקרונות הפתרון ווהצלחת שלבי הביניים של היישום למבחן, כשהצלחת שלב מוקדם מובילה לביצוע השלב הבא.
    לשיקולים החיצוניים, הגיאוגרפיים ולמאזני הכוח הנומינליים, חייבים להוסיף גורם סיכון חשוב ביותר, שלפעמים סמוי מן העין: טיב המנהיגות וכושרה לקבל החלטות. תחושת הבטן שלי היא שהצבא עוסק בבעיות המדיניות יותר מדי ובשיקולים הצבאיים פחות מדי, והדבר נובע משתי סיבות עיקריות: ראשית, אי-בהירות של הנחיות הדרג המדיני לצבא לאילו תרחישים עליו להתכונן. במצב זה הכי נוח לצבא "לדחוף" לעבר פתרון מדיני, בתקווה שיחסך ממנו הצורך, בזמן רלוונטי, להדרש למצבים קשים ובלתי-צפויים. שנית, כל פתרון שיציע הצבא באופן שתואם את "הצורך המדיני", יפול בסופו של דבר תחת "אחריות הגג" של המנהיגות הפוליטית. במילים אחרות: קיים חוסר ביטחון בצבא לגבי המידה בו הוא יכול לסמוך על גיבוי של הדרג המדיני למהלכים צבאיים מרחיקי-לכת ביום פקודה. זו "כיפת ברזל" פוליטית חדשה של הפיקוד העליון בצה"ל המשקפת נסיון-עבר מטריד עם צפי לעתיד מדאיג. גם כאן דרוש מהפך קונספטואלי, משום שבלעדיו תספק לנו מערכת הכלים השלובים של קברניטים פוליטיים ומטה כללי שאינו סומך עליהם, פעם אחר פעם מתכון לנסיגות וויתורים מסוכנים, במסווה של תהליכים מדיניים קונסטרוטיביים.

  2. אלוף (מיל.) גרשון הכהן נוגע רק בצד אחד של המשוואה, חלוקת האזור לשתי מדינות, ולכן קל להציג את הסכנות הטמונות בפתרון שתי המדינות. הצגת הסכנות ויש סכנות ואי וודאות בפתרון שתי המדינות, בעיקר אם מציגים את החלופה הוודאית!! של משמעות הפיכת המדינה למדינת טרור אולם נכון להציג מנגד את משמעות מדינה אחת ממערב לירדן. איני מציג או טוען שהמצב הקיים יישאר כיוון שהעולם קצה נפשו ממצב זה ובסוף העולם יכפה על מדינת ישראל פתרון זה או אחר.
    האלוף (מיל.) הכהן אינו נוגע בתמונת הפתרון – מה יהיה מראה המדינה אם יהיה בה שוויון או קרוב לכך בין מספר היהודים ומספר הערבים. האם כל הערבים ממערב לירדן, בגדה וברצועה, מעמדם יהיה זהה למעמדם של ערביי מדינת ישראל. האם תהיה להם זכות הצבעה לכנסת או שיהיו אזרחים מדרגה שניה – במעמד תושבים. האלוף העלה את סוגיית הלגיטימציה מהעולם למהלכים צבאיים וניתן לשאול גם בנקודה זו – האם יצירת שני מעמדות לציבור האנשים ממערב לירדן יקבל לגיטימציה מהעולם.
    אלוף (מיל.) הכהן אינו מציג (גם) את פני המדינה אם יהיה שוויון מספרי בין מספר האזרחים היהודים והערבים ממערב לירדן במדינה דמוקרטית.
    האלוף (מיל) הכהן טוען ביחס לעיר ירושלים כי: "במערכת העירונית הרשתית, שכונות יהודיות ופלסטיניות שזורות כיום זו בזו, ברצף אורבני צמוד ותלויות במערכת תחבורתית, שאינה ניתנת לחלוקה. גם אם מבקשים לשמר את העיר מחלוקה פיזית, כפי שמבקשים הפלסטינים, גם אם פורסים רשת גדרות ומעברי גבול בקווי תפר עירוניים סמוכים – דוגמת ערב א-סווחרא ושכונת ארמון הנציב – אין לתסבוכת זו מודל יישום הגיוני מניח את הדעת".
    הטיעון נכון לגבי התפר בין השכונות היהודיות לערביות בהן יש חיכוך וערבוב שמקשים על בניית קו הפרדה ברור אבל מאימתי צור באהר, ג'בל מוכבר, א-טור, עיסוויה ומ.פ. שוועפט הם חלק מהעיר ירושלים, גם אם ישנם מספר בתים אשר נרכשו ע"י יהודים. האם הסכנה בה ערבים "ממזרח" העיר ירכשו דירות במערב העיר, מה הדבר יעשה לגבי התנהלות והתנהגות היהודים.
    יותר מכך, בירושלים, בירת ישראל והעיר הגדולה בישראל כ 850,000 תושבים ומהם כ 37% ערבים. בין היהודים למעלה מ 30% חרדים ורק כ 20% חילוניים והשאר דתיים מסורתיים והמגדירים עצמם "לא כל כך דתיים". ירושלים, בירת ישראל חייבת להישאר עיר עם צביון יהודי ואין לקחת סיכונים שבעתיד ראש העיר יהיה ראש עיר שאינו יהודי או ראש עיר שייבחר על קולות של תושבים שאינם יהודים.
    לסכום, במצב הקיצון ויש לקחת בחשבון ולהתכונן לחמור מכל, קיים סיכון צבאי ביטחוני שחלוקת השטח ממערב לירדן תיצור בסמוך למדינת ישראל מדינת טרור, על כל המשתמע מכך. סיכון אשר יחייב מהלך צבאי אשר במצב הקיצון יבוצע על פי התיאור והמגבלות כפי שהאלוף (מיל.) הכהן תיאר אולם מנגד האלוף (מיל.) לא הציג את משמעות הפיכת האזור למדינה דמוקרטית, מדינת כל תושביה וכאן קיים סיכון לקץ הרעיון מדינת העם היהודי או לחילופין מדינה עם שני מעמדות לאזרחים, מהלך שהעולם לא יקבל והסיכון גדול שבעתיים – המדינה תוחרם על ידי העולם.
    איש איש בתפיסת עולמו יעשה את החשבון אולם אם מציגים תמונה ואיום יש להציג את שני צידי המשוואה.

  3. סוף סוף מסמך מלומד מבוסס עובדות,אינו נשען כביבליוגרפיה על עיתון זה או אחר ומניח את השתקפות המציאות הנוכחית מול פני הקורא.
    הפועל היוצא הוא,אתגר לגופים המוזכרים ונוספים להציג מצג אמת מציאותי המבוסס על ניתוח הזירה,השחקנים והמציאות.
    ישר כוח.

להגיב על יעקב בירן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *