[בתמונה: מה ההבדל מבחינת האזרחים בין "פיגוע פלילי" ל"פיגוע רגיל"? תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Clker-Free-Vector-Images לאתר FIXABAY]

[לאוסף המאמרים על ביטחון הפנים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אקדים ואומר, כי למתווה הרעיוני המוצג במאמר זה אין, לצערי, שום סיכוי להתגשם במציאות הישראלית הקיימת. יחד עם זאת, עצם העלאת האופציה הזו הינה מבחן טוב עבורנו לבחון את הגבולות הרעיוניים של מה שאנו מוכנים לקבל/לדחות במציאות המטורפת, של אבדן המשילות והתפוררות הריבונות בישראל.

פעמים רבות החדשות מדברות בתחילה על פיגוע, ואחר כך 'מרגיעים' אותנו, שמדובר רק ב"פיגוע פלילי". ומול האדישות - שמגלים אנשי הפשע המאורגן בשנים האחרונות, לסכנת ההיפגעות של חפים מפשע, במהלך המאבקים הפנימיים שלהם - הגיע הזמן לשאול, מה ההבדל מבחינת האזרח בין "טרור פלילי" לטרור רגיל; ואם אין הבדל, למה שחוק המדינה ייצור הבדל ביניהם? מה למשל שינה לקורבנות ניסיון החיסול של זאב רוזנשטיין, ליד רחוב אלנבי בתל אביב, ב- 11 בדצמבר 2003 - שבמהלכו נהרגו שלושה אזרחים ונפצעו עשרות - שהטרור היה פלילי, ולא רגיל?

וצריך להדגיש עוד. הטרור הפלילי איננו באמת רק פלילי, כי ארגוני פשיעה יהודים מפעילים ארגוני פשיעה ערביים, שמתחזקים ושיהפכו ביום פקודה לכוח צבאי לוחם. לכן, הגיעה העת להיפטר מההבחנות בין טרור פלילי לטרור רגיל. שניהם פוגעים במידה שווה בביטחון הלאומי ובמשילות הישראלית.

[בתמונה: מה ההבדל בתוצאה בין "פיגוע פלילי" ל"פיגוע רגיל"? הדף הראשי באתר הארץ, 18 במאי 2015]

רקע תאורטי

חובתה העליונה של כל מדינה לאזרחיה הוא לשמור על הסדר החברתי ולהבטיח את מהלך החיים התקין. ע"פ האמנה החברתית (ראו תמונת כריכה משמאל), מוותרים אזרחים במדינה דמוקרטית על חלק מזכויותיהם ומוסרים אותם לשלטון, המקבל סמכויות המגבילות את החופש שלהם – כל זאת על מנת להבטיח את הסדר החברתי התקין.

[בתמונה משמאל: כריכת הגירסה העברית של ספרו של ז'אן ז'אק רוסו, 'האמנה החברתית', שראה אור בהוצאת רסלינג ב- 2006. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הצד השני של המטבע הוא, שכאשר המערכת אינה מסוגלת להבטיח את הסדר החברתי מתערערת הלגיטימציה שלה. קריסת הסדר החברתי מסמלת את קריסת ה"חוזה" שבין האזרח לבין השלטון. אם השלטון איננו מגן על האזרח, כי אז גם חובותיו של האזרח כלפי השלטון מאבדים את הלגיטימציה שלהם. בהיעדר סדר חברתי, קורס האינטרס שמאחד את האזרחים יחד. אין יותר סיבה לשלם מיסים, אין רצון לצאת למילואים, יכולות להיווצר התארגנויות ספוראדיות הנוטלות את החוק לידיהן וכדומה (ויג'ילנטיזם).

על כן, הבטחת סדר החיים התקין הוא אינטרס חיוני לקיומה של החברה ופגיעה בו היא פגיעה בביטחונה הלאומי של מדינה [2], שהמנגנון השלטוני שלה יעשה הכל על מנת להשיבו.

[בכרזה: הוגי האמנה החברתית... תמונותיהם של לוק, הובס ורוסו הן נחלת הכלל. הכרזה: ייצור ידע]

משבר אוקטובר 1970 בקוויבק שבקנדה, כמקרה בוחן

זו הסיבה שמדינות דמוקרטיות מערביות - שעומדות בפני סכנות פנימיות כאלה - מתנהגות בצורה מאוד לא דמוקרטית, ונוטות לסטות לחלוטין מסולם הערכים שלהן (פדהצור, 2004, ע' 30; בן דור, 2002, ע' 16). [בתמונה משמאל: כריכת ספרו של עמי פדהצור, שראה אור בהוצאת כרמל, ב- 2004. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

דוגמה מעניינת לכך היא משבר אוקטובר 1970 בקוויבק שבקנדה – מדינה רגועה המקפידה הקפד היטב על זכויות אדם בימים כתיקונם. משבר זה פרץ כאשר מחתרת טרוריסטית זעירה – F.L.Q. - La Front De Liberation Du Quebec^[3] – חטפה את הנציג המסחרי הבריטי James Cross, וחמישה ימים לאחר מכן חטפה גם את אחד השרים בממשלת קוויבק Pierre Laporte ואותו אף רצחה מייד. הרקע לכך היה שאיפות הבדלנות המתחזקות של מחוז קוויבק דובר הצרפתית. משבר חמור זה, היחיד בהיסטוריה המודרנית של קנדה, פרץ על רקע לאירועים אלה קדמה שורה של התנגשויות אלימות בין לאומנים קוויבקיים לבין מהגרים איטלקיים בקיץ ובסתיו של 1969, דומה היה שקנדה נקלעת למלחמת אזרחים.

הממשל המרכזי בראשות ראש הממשלה דאז פייר אליוט טרודו (Trudeau) הגיב בנחרצות: הוא הכריז על מצב חירום, הפעיל חקיקת חירום (The War Measures Act) והזרים כוחות צבא לערים הגדולות של קוויבק כולל מונטריאול, לראשונה בהיסטוריה של קנדה. תקנות החירום מ- 1970 הוציאו את ה- F.L.Q. מחוץ לחוק, העניקו סמכויות שיטור לכוחות הצבא שהוזרמו לערים והרחיבו את סמכויות המעצר והחיפוש של כוחות הביטחון. לפי תקנות אלה ניתן היה לעצור אדם ללא ביקורת שיפוטית למשך 90 יום, באישור מתאים של שר המשפטים. על פי החוק והתקנות נעצרו 497 בני אדם במעצר מנהלי (רק 62 מהם הועמדו לדין, ומתוכם הורשעו פחות משליש) (הופנונג, 1991, ע' 77; Weaver, 1992, ע' 24; Breton, 1988, ע' 75).

[בתמונה: דגל ה- FLQ. התמונה היא נחלת הכלל]

האיום שמציב הפשע המאורגן מול אזרחי ישראל גדול לאין שעור מהסכנה שהציב ה- F.L.Q. לאזרחי קנדה

מדינה שבסיס קיומה עדיין מוטל בספק בזירה הבינלאומית, הנלחמת תדירות בטרור ובגרילה מתוך גבולותיה ועליהם, מוצאת עצמה מתמודדת בשני מישורים נפרדים עם "פיגועים ביטחוניים" מחד גיסא; ועם "פיגועים פליליים" מאידך גיסא. הנחת מטען צד ליד גן ילדים בנתניה על ידי מחבלים הייתה מקפיצה מדינה שלמה. אולם, מרגע שהמטען הונח על ידי עבריינים (ב- 7 בספטמבר 2008), הוא זכה לטיפול שונה לחלוטין (מרון ושלום, 2008). זאת, למרות שהתוצאה של שני סוגי הפיגועים זהה – ערעור הסדר החברתי בישראל.

אז למה לא להתייחס לארגוני פשע מאורגן כארגוני טרור?

דרך ההתמודדות הנכונה לטעמי, היא להכריז על ארגוני הפשע המאורגן כ"ארגוני טרור", ולטפל בהם בהתאם!

כיצד נקבע אם מעשה הוא "טרור" או פשע "רגיל"?

• הבחנה אחת היא לבחון את המעשה על פי כוונת מבצעיו. כך לדוגמה מגדיר חוקר הטרור בועז גנור את ה"טרור" כ"סוג של מאבק אלים... במטרה להשיג מטרות פוליטיות" (ידלין, 2004, ע' 9).
• הבחנה אחרת אותה דווקא אימץ המחוקק הישראלי היא, לבחון את המעשה על פי התוצאה. כך לדוגמה מגדירה פקודת מניעת טרור תש"ח-1948 את המושג "ארגון טרוריסטי" כ"חבר אנשים המשתמש בפעולותיו במעשי-אלמות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או באיומים במעשי אלימות כאלה". "חבר בארגון טרוריסטי" מוגדר אדם הנמנה על אותו ארגון או המשתתף בפעולותיו.

הפקודה מגדירה בס' 8 גם את הפרוצדורה שלפיה מוכרז ארגון כ"ארגון טרוריסטי": "אם תכריז הממשלה, בהודעה ברשומות, שחבר-אנשים מסויים הנו ארגון טרוריסטי, תשמש ההודעה הוכחה בכל דיון משפטי, כי אותו חבר-אנשים הוא ארגון טרוריסטי, אלא אם יוכח ההיפך".

מכאן, שאין אפילו צורך בשינויי חקיקה על מנת להשוות, לכאורה, את מעמד ארגוני הפשע לארגוני טרור, ליצור מהפיכה בטיפול בארגונים הללו ולדחוק אותם אל מחוץ להוויית החיים בישראל.

אגב, לא צריך להיבהל מכך שה"אויב" הוא פנימי. בשל מצבנו הביטחוני הייחודי התרגלנו לחשוב שאיומים מהותיים מקורם מבחוץ, אולם, יש לדעת כי 90%-80% ממדינות העולם לא ניצבות בפני כל איום חיצוני ממשי, אולם הן מתמודדות עם איומי פנים רבים, אזוריים, סקטוריאליים, אתניים, חברתיים וכדומה. גם אחרי אירועי ה- 11 בספטמבר 2001 לא השתנה מצב זה באופן מהותי (בן דור, 2002, ע' 16).

אם ידע ארגון פשיעה שהממשלה נחושה להכריז "ארגון טרוריסטי" על כל ארגון שיפגע בחפים מפשע; ושהכרזה זו תביא לנקיטת צעדים דרקוניים נגדו שיביאו לבסוף לחיסולו, הוא יהיה חייב לנהל את צעדיו אחרת, לאמץ דרכי חיסול סלקטיביות יותר שאינן בגדר "טרור", ולהימנע מהשיטות הקיימות של חיסול, בלי הבחנה מי מהאזרחים ייפגע כתוצאה מכך. מכאן שהצעד הזה יביא בהכרח לשינוי דפוסי ההתנהלות של עבריינים, ועימם, להרגעה צפויה ברחובות.

אבל יש מלכוד. הוא נעוץ בכך שההחלה של ההגדרה "ארגון טרוריסטי" על ארגוני פשיעה מנוגדת לכל היגיון משפטי קיים. יאמרו המשפטנים, כי התרופה יכולה להיות התאמה טובה יותר של דיני הראיות למציאות, אך בשום אופן לא הטלת סנקציות דרקוניות כמעצרים מינהליים וצווי הרחקה על אזרחי המדינה. אחרת יטענו – תיווצר פגיעה מהותית בדמוקרטיה. שהרי, מדווע לא נשתמש בסנקציות כאלה, למשל, גם נגד נהגים מועדים לתאונות דרכים?

אבל, ההיגיון המשפטי הזה לא מצליח להתמודד עם התחושה המתמשכת של "אין דין ואין דיין" ו"איש הישר בעיניו יעשה" שפשו בחברה הישראלית. הסממנים הללו הולכים ומתגברים ומסמנים קריסה איטית אך עקבית של סדר החיים התקין. במצב כזה הסכנה לדמוקרטיה נעוצה דווקא בהשארת הכלים הקיימים על כנם, כשהרלוונטיות שלהם פוחתת והולכת. שכן, הציבור הולך ומאבד את אמונו במערכת וביכולתה להיחלץ מהמצב הזה. המערכת השלטונית לא מבחינה בכך, כיוון שהיא עסוקה בהישרדות ונזקקת בעצמה לרפורמה שתאפשר לה להשיב לידיה את היכולת למשול.

העברת הטיפול בארגונים הללו לידי שירות המודיעין הכללי (שב"כ) 

אם יוכרזו ארגוני הפשע המאורגן כארגוני טרור, נכון יהיה לדעתי להעביר את הטיפול בהם לידיו של שירות הביטחון הכללי. צעד זה נכון שיעשה הן במישור המהותי והן במישור הדימויים.

המישור המהותי, לא בריא במדינה דמוקרטית לתת בידי המשטרה שתי מערכות נפרדות של כלים – אלו המופעלים נגד עבריינים "סתם" וכלים הניתנים להפעלה רק כנגד אויבי המדינה. עדיף לרכז את השימוש בכלים החריגים בידי ארגון אחד.

ובמישור הדימויים, העברה כזו תבהיר היטב כי הממשלה נחושה לפתור את הבעיה, וכי היא רואה בפשע המאורגן סכנה מבפנים לביטחון הלאומי של ישראל.

לשירות הביטחון הכללי יתרונות נוספים: מערך החקירות שלו דינאמי יותר ואפקטיבי יותר; הוא סובל הרבה פחות מהמשטרה מבעיות תקציב בשל כפיפותו לראש הממשלה.

המשטרה גם טעתה לדעתי כאשר כללה את היחידה המטפלת בשחיתות השלטונית במסגרת "להב 433". יחידות אלה נתונות בעולם המערבי, במקרים רבים, למה שמכונה בספרות המקצועית: "מתקפות דרך התקציב" ("Budgetary Attacks"), או במילים אחרות, ל"ייבוש תקציבי", ולהתנכלויות נוספות מצד פוליטיקאים המעוניינים להחלישן, כמו היעדר גיבוי, פגיעה בקידומם של חוקרים המצטיירים כסכנה למערכת הפוליטית, מינוי לא מתאימים והטלת מגבלות על פעולות החוקרים (Stotland, 1981). עדויות לא מעטות לתופעות הללו ניתן למצוא למשל בכתבי האגודה הלאומית של התובעים הכלליים בארצות הברית (National Association of Attorneys General – NAAG, 1978). דוגמאות ליחידות שזכו ל"טיפול" כגון זה בשנות השבעים של המאה הקודמת, היו "היחידה לטיפול בשחיתות ממשלתית של ניו מקסיקו" ("The New Mexico Corrupt Government Practices Unit ") והיחידות לטיפול בשחיתות בויסקונסין לואיזיאנה ובפנסילבניה.

משמעות הדבר לגבי החיבור בין היחידות המטפלות בפשע המאורגון לאלה המטפלות בשחיתות השלטונית הוא קיומה המתמיד של סכנה לפגיעה ביחידות הללו.

יצויין כי כבר עתה, במצב שבו קיים רצון טוב מצד המערכת הפוליטית להירתם לאתגר, התפרסמו בתקשורת טענות של בכירים במשטרה, לפיהם היא חסרה 325 מליון שקל למלחמה בארגוני הפשע. נטען כי קיים פער משמעותי בין היכולות הטכנולוגיות המשמשות כיום את ארגוני הפשיעה לבין יכולותיה הטכנולוגיות של המשטרה, שלא מצליחה להדביק את הפער (ליס, 2008ג'). בכתבה אחרת צוטטו בכירים במשטרה שטענו כי בשל מגבלות כוח אדם לא מכריזים על ארגונים רבים כארגוני פשיעה, בשל היעדר תקציבים שיאפשרו את המאבק בהם (ליס, 2008ד').

המרחק בין תיאוריה למעשה

האם יש לפתרון התיאורטי הזה סיכוי להתממש?

קשה להתנבא. המציאות הדינאמית, המשתנה במהירות, מביאה לכך שרעיונות רבים שנשמעו דמיוניים בעת אחת, הפכו למובנים מאליהם בעת אחרת.

יתרה מכך, בעולם שבו מעוצבת דעת הקהל על ידי התקשורת ובתרבות הרייטינג שבה שיקולי הטווח הקצר גוברים על טיעונים תיאורטיים המתייחסים בעיקר לטווח הארוך, שאלת היישימות של הרעיונות הללו קשורה מאוד גם לכמות הפיגועים הפליליים ש"ינחתו" עלינו ולעיתויים.

בעשור האחרון נפגעו פחות ממאה אזרחים מאש תועה של עברייני הפשע המאורגן. מתוכה, נהרגו קצת יותר מעשרים (אברמוב ורגב, 2008). כמות זו, גדולה ככל שתהיה, עדיין מעמידה צעדים קיצוניים כאלו באור לא סביר, לא מידתי ובמידה מסויימת – לא הגיוני.

אבל, חשוב לזכור, שמונחים כמו "סביר", "מידתי" ו"הגיוני" הינם מונחים סובייקטיביים. לראש הממשלה הקנדית לשעבר, פייר אליוט טרודו, הספיקו חטיפה של שני אנשים ורצח על מנת להכריז על מצב חירום, להפעיל חקיקת חירום, להזרים כוחות צבא לערים הגדולות של קוויבק ולעצור 497 בני אדם במעצר מנהלי.

מהם הכמות והעיתוי שבגינם עלולה הגישה בישראל להשתנות?

יחזקאלי פנחס (2009), לשנות את כללי המשחק, מראות המשטרה, גיליון 228, עמ' 31-28.

[לאוסף המאמרים על ביטחון הפנים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים: 'הכל על הפשע המאורגן', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משילות באתר, לחצו כאן]

מקורות

• אברמוב אתי, רגב דוד (2008), כשחוטבים עצים ניתזים שבבים, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 12/9/08, עמ' 25-24.
• אורן אמיר (2008), משטרת המחשבות, הארץ, 21/11/08, ע' 5.
• אילן שחר, עובדי רשות המיסים רוצים תוספת סיכון כדי להיאבק בפשע המאורגן, הארץ, 25/11/08, ע' 6.
• בן-ארויה עמית (2008), "איפה רשות המיסים במלחמה בטייקוני הפשיעה"?, The Marker, 1/12/08, ע' 31.
• בן דור גבריאל (2002), מושב ראשון – דברי פתיחה, עיונים בביטחון לאומי: בטחון פנים בדמוקרטיה הישראלית, המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה והמכללה לביטחון לאומי, צה"ל, גיליון מס' 3, עמ' 19-15.
• גורן יובל (2008), חשש מ"מלחמת עולם" חדשה בין ארגוני הפשיעה, הארץ, 18/11/08, ע' 2.
• הופנונג מנחם (1991), ישראל – ביטחון המדינה מול שלטון החוק 1991-1948, ירושלים, נבו.
• הראל צבי (2008), חיסיון בעירבון מוגבל, ישראל היום, 4/12/08, ע' 31.
• חוק הגבלת שירותי שמירה בבתים משותפים התשס"ט – 2008, שיכנס לתוקף החל מה- 2 בפברואר 2009.
• טל ישראל (1996), ביטחון לאומי, מעטים מול רבים, תל אביב: דביר.
• ידלין עמוס (2004), הבעייתיות שבהגדרת הטרור, אצל: יחזקאלי פנחס (עורך), היבטים על טרור ומלחמה בטרור, תל אביב: משרד הביטחון.
• ימין-וולבוביץ' טל (2006), הותר לפרסום: יוני אלזם הורעל, חדשות nrg, 2/3/2006,
• http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/055/183.html
• ליס יהונתן (2008א'), "רוצחים לא נשפטים כי בתי המשפט דורשים שנחשוף מקורות מודיעין", הארץ, 20/11/08, ע' 7.
• ליס יהונתן (2008ב'), העליון: העבריינים לא יוכלו להסתובב עם מאבטחים חמושים, הארץ, 11/8/08, ע' 10.
• ליס יהונתן (2008ג'), המשטרה: חסרים לנו 325 מיליון שקל למלחמה בארגוני הפשע, הארץ, 14/12/08, עמ' 1, 4.
• ליס יהונתן (2008ד'), האף-בי-איי הישראלי עדיין לא מספק את הסחורה, הארץ, הארץ, 14/12/08, ע' 4.
• נאה בוקי, בן-דוד עמיר, נסים דודי (2003), המשטרה: זו מלחמה, ידיעות אחרונות, 12/12/03, ע' 4.
• נוהל אח"ם 03.300.603, הטיפול המשטרתי במתן בקשות להיתר לאבטחה חמושה של אדם פרטי.
• מרון גדעון, שלום עודד (2008), עיר ללא הפסקת אש, ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 12/9/08, עמ' 23-22.
• פדהצור עמי (2004), הדמוקרטיה המתגוננת בישראל, ירושלים: כרמל.
• nrg (2005), מבזק: אסיר שנדון למאסר עולם בגין רצח, והיה אמור להעיד במשפטו של נאשם אחר, נמצא מת בתאו בכלא, 13/12/05, http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/019/836.html?pFile=1.
• פקודת מניעת טרור תש"ח  1948.
• Breton R. (1988), From Ethnic to Civic Nationalism: English Canada and Quebec, Ethnic andRacial Studies, vol. 11, pp. 85-102.
• National Association of Attorneys General (1978), Corruption Control Units, Raleigh: North Carolina, In: http://www.naag.org.
• Stotland, Ezra (1981), Can white-collar crime investigators be protected from improper pressures? The case of Israel, Journal of Criminal Justice, vol. 9, pp. 265-288.
• Weaver R.Kent (1992), Political Institutions and Canada's Constitutional Crisis, In: Weaver R. Kent(ed.), The Collapse of Canada?,The Brookings Institution, Washington,  D.C., pp. 7-75.

הערות

 [1]   יוני אלזם, שהורשע ברצח חנניה אוחנה ונדון למאסר עולם, נמצא ב- 13/12/05 בבוקר מתבתאו שבכלא אשמורת. אלזם היה אמור להעיד במשפטו של שמעון זריהן, גם הואנאשם ברצח אוחנה (nrg, 2005). הסתבר כי אלזם הורעל בלילה שקדם לעדותו (ימין-וולבוביץ', 2006).

[2]  האלוף במילואים ישראל טל הגדיר "ביטחון לאומי" כ"ביטחון לאומי עוסק באיומים על קיומה של מדינה או קהילה לאומית או באיומים על אינטרסים החיוניים לקיום זה"  (טל, 1996).

[3]   עוד על ה- F.L.Q., כולל פירוט המניפסט (מתורגם לאנגלית) מ- 1971 שקרא לתושבי קוויבק להתמרד, ראה באתר האינטרנט:  http://www.cbc.ca/onair/shows/blackoctober/en-manifesto.htm