[המקור לתמונה; צילום: Jerome Delay / AP file]
[המאמר ראה אור במקור באתר ג'וקופוסט]
בימים אלה - כשהאמריקנים כבר אינם והמזרח התיכון המפורר הופך לזירת מאבק בין השיעים לסונים - כדאי לזכור איפה התחיל הכל, ולמה... והכל התחיל ב'ניצחון לרגע' האמריקני בעיראק, שהפך לתבוסה צורבת...
כיצד הובסו האמריקנים? הם לא נוצחו על ידי העיראקים או על ידי דאעש, שירש אותם. הם נוצחו על ידי עצמם!
הניצחון האמריקני הראשוני היה מהיר וטוטלי וארך שלושה שבועות בלבד. בגדד נכבשה ב-72 שעות, והופל משטרו של סדאם חוסיין, שנתפס מאוחר יותר, הועמד לדין והוצא להורג ב-2006.
לאחר הכיבוש דומה היה שהעניין גמור, אבל אז החלו הטעויות...
מורשתו האבודה של הגנרל דאגלס מקארת'ור
לאמריקה היה בזיכרון הלאומי מודל נכון של כיבוש נאור וחיובי, המשנה אומה מן השורש והופך אותה ממיליטריסטית פנאטית לדמוקרטית הסולדת ממלחמות: היה זה מודל הכיבוש של יפן בתום מלחמת העולם השנייה.
הגנרל דאגלס מקארת'ור (MacArthur), המפקד העליון של בעלות הברית במלחמה מול יפן התמנה על ידי הנשיא, הארי טרומן, כמושלה הצבאי של יפן. למרות לחץ כבד מצד גורמים בארצות הברית לפרק את המוסדות היפנים ולהיפטר מן הקיסר הירוהיטו לכל הרוחות, תפס מקארת'ור בחושיו החדים כי דרדור המערכת היפנית לכאוס יכול ליצור התהוויות מסוכנות שיצאו משליטה. על כן, התעקש להשאיר את מערכת השלטון היפנית על מקומה ובראשה את הדבק שאיחד את כולם - את הקיסר, שרבים בארצות הברית חפצו לשפוט אותו כפושע מלחמה (ראו את תמונתו של מקארת'ור עם הקיסר משמאל). הוא השאירו במקומו, אך רוקן את תפקידו מסמכויות ביצועיות והותיר אותו כדמות סמלית - ייצוגית. בכך רכש את אמונו ואת רצונו הטוב לפעול ביחד לטובת העם היפני. מערכת יחסים זו תרמה לשני הצדדים, והביאה לשיקומה של יפן לאחר מאורעות המלחמה הטראומטיים (שכללו את החרבת שתי הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באמצעות פצצות אטום).
כך נעזר מקארת'ור במוסדות השלטוניים היפנים כדי לשלוט ביפן, בהשקעה מועטה של כוחות אמריקנים, תוך שהוא מבצע את השינויים הנדרשים לאט ומתחת לרדאר:
- מחד גיסא, היפטרות מן העבר בדרך של משפט ואף הוצאה להורג של פושעי מלחמה;
- ומאידך גיסא, עיצוב יפן החדשה לכדי מדינה מודרנית ודמוקרטית: הענקת זכויות אדם, חופש דיבור, חופש דתי וחופש פוליטי לאזרחים היפנים, כולל לנשים. ב-1946 הודיע כי צוות משפטנים שמינה ניסח חוקה ליפן. חוקה זו היא בתוקף ביפן עד היום. החוקה שניסח מקנה סמכויות לפרלמנט הדיאט, תוך יצירת שלוש רשויות נפרדות - הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הממשלה היפנית והדיאט הקיים (שעדיין כלל נציגים מימי משטרו של ראש הממשלה בתקופת המלחמה, הידאקי טוג'ו) אישרו את החוקה. בשנת 1949 מסר מקארת'ור את סמכויותיו לממשלה היפנית הנבחרת החדשה, ובשנת 1950 עזב את תפקידו.
המקבילה העיראקית הייתה מוכנה לשינוי דומה. סדר החיים התקין היה בידי הצבא, המשטרה והאליטות שמילאו את תפקידי המפתח. כיוון שעיראק הייתה מדינה שבה שלטה משך עשרות שנים מפלגה אחת - הבעת', כל ממלאי התפקידים ואלה שהיו מסוגלים לשלוט, היו חברי המפלגה.
בדומה לקיסר היפני שהיה הדבק שאיחד את היפנים, שימשה מפלגת הבעת' בתפקיד דומה אצל העיראקים. על פי מורשת מקארת'ור, אמורים היו האמריקנים להשאירה על כנה, כמו גם את כל מוסדות השלטון, כולל מנגנון גביית המסים, לסלק מספר מצומצם מאוד של אנשים, ולבנות תהליך הדרגתי של מתן זכויות לנשים, והגדלת זכויות אזרח באופן מדורג, עד שעיראק הייתה בשלה לקבלת חוקה שתהפוך אותה דמוקרטית יותר...
ה"ניצחון" ושברו...
אבל אז, החליט הנשיא, ג'ורג' בוש שניהול מדינה כבושה הוא עניין מורכב מכדי להשאירו בידי הגנרלים. הוא מינה מתאם אזרחי, פול ברמר (Bremer), והכפיף אליו את הצבא. שתי ההחלטות הראשונות שהחליט המתאם, חרצו את גורל המזרח התיכון:
- הראשונה הייתה פירוק של כל מנגנוני הביטחון.
- השנייה הייתה לסלק את כל חברי מפלגת הבעת', משמע, את כל אלה שהיו להם כישורים לנהל...
לוואקום שנוצר נכנס אל קעידה, כשהוא מושך אליו מכל העולם מוסלמים צעירים, שביקשו להגיע לעיראק על מנת להילחם ב"כופרים". בהמשך, התפצל דאעש מאל קעידה וכל השאר היסטוריה...
ממשל צבאי הוא המשך טבעי למלחמה וצריך להפקידו בידי אנשי צבא
הכישלון בתרגום ההצלחה הצבאית לתוצאה מדינית רצויה הוא נושא ספרה החדש והחשוב של נדיה שאדלוֹ, 'מלחמה ואמנות הממשל' (ראה כריכה משמאל).
שאדלו תולה את הסיבה לכשלון במה שהיא מכנה, "תסמונת ההכחשה האמריקנית": קובעי המדיניות דחו בעקביות את הרעיון שממשל צריך להיות חלק רשמי מפעולות צבאיות:- הסיבה הראשונה ל'תסמונת ההכחשה' היא דאגה ביחס לתפקידו הראוי של הצבא ברפובליקה האמריקנית, לפיה מסוכן לתת לצבא למלא תפקיד ממשלי, אפילו בחו"ל. משום כך, למרות שהצבא היה הארגון היחיד עם המשאבים המתאימים לפיקוח על המעבר ממלחמה למשהו דמוי שלום, מנהיגים אזרחיים וצבאיים כאחד נרתעו מהפיכת התפקיד הזה לשליחות העיקרית במצב של לוחמה תוך כדי התערבות צבאית.
- סיבה שנייה לרתיעה מתכנון וארגון של ממשל צבאי היא האמביוולנטיות שחשים אמריקנים ביחס ל"שליטה באחרים", כחלק ממורשת ההתנגדות העממית שלהם לקולוניאליזם.
- סיבה שלישית היא הדעה שאזרחים צריכים להנהיג את הממשל בעת מלחמה. התוצאה גרועה ביותר בשני העולמות: הן כישלון בפיתוח יכולת ממשל ממוסדת בתוך הצבא, והן כישלון מקביל בהקצאת המשאבים הדרושים לפיתוח יכולת אזרחית יעילה במחלקת המדינה או בסוכנויות לא צבאיות אחרות.
- הסיבה הרביעית קשורה לתרבות השירות בצבא ארצות-הברית: התמקדות במישור המבצעי של המלחמה, שאותו מכנה הסופר הבריטי הצבאי הְיוּ סטרַאכֶן בשם "אזור נקי מפוליטיקה". דגש זה על מצוינות מבצעית ניתן לייחס לאבחנה שערך קלאוזביץ בין "הכנות למלחמה" ל"מלחמה עצמה", ולתיאור של סמואל הנטינגטון את ה"מומחיות" של איש-המקצוע הצבאי כ"ניהול של אלימות". אבל התמקדות זאת מנוגדת לאופי הצהרתו של קלאוזביץ ש"מלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", ובמלים אחרות, מטרת המלחמה אינה הלחימה עצמה, אלא הישג מדיני. אם מטרת המלחמה אינה תוצאה מדינית טובה יותר, הרי שהיא פעולה הרסנית ותו לא.
[חלק מהמאמר ראה אור במקור באתר ג'וקופוסט]
מקורות והעשרה
- היום שאחרי: כיצד מתרגמים ניצחון צבאי להצלחה מדינית, מידה,
אבי שלו:
סדאם חוסיין מביט עלינו מלמעלה ומחייך. מה שמנהיגות ארה״ב והעולם המערבי לא מבינים זה שרק דיקטטור יכול להשתלט על כל כך הרבה כנופיות ופלגים חמושים.