9 thoughts on “בית סוהר כמוסד טוטלי”

1. בית הסוהר כמוסד כוללני נראה כמו עולם קטן ומוחלט שבו כל פרט בחיי האסיר נשלט ונקבע מראש, וזה יוצר תחושה של אובדן חופש טוטאלי. אני חושב שהמקום הזה לא רק מגביל את הגוף, אלא גם משפיע עמוקות על הנפש והזהות, כי כשאין לך שליטה אפילו על הדברים הקטנים ביותר, קשה לשמור על תחושת עצמיות וחופש פנימי. זה מדגיש כמה חשוב לשקול מחדש את הדרכים שבהן החברה מטפלת באסירים, כדי לאפשר גם בתנאים כאלה איזשהו מקום לשיקום והתחלה חדשה ושילוב חדש בחברה, למרות שישנם אסירים רצידיביסטים שהמוסד הכוללני הזה נחוץ בישבילם ואף מהווה להם מסגרת.

   הגב

2. אני חושב שמה שמתאר גופמן זו כן המציאות שמתרחשת מרגע הראשון שאדם נכנס לבית סוהר ומהרגע הזה חייו נשלטים על ידיי מוסד וכן הוא הופך להיות עוד מספר מתוך כמה שאולי מבפנים הוא שונה מהם אך מבחוץ ומבחינת המוסד הוא אחד מתוך קבוצה.
   יש לציין שיש אנשים שמבחינתם זה בסדר להיות בבית סוהר וזה טוב להם, שהם מבחינתם נמצאים תחת מסגרת מסודרת שמנהלת להם את הסדר יום והם שלמים עם זה (קבוצת הרצידיביזם ) , ולאחרים זה קשה להיות תלויים במסגרת כמו שגופן ציין אז הם לוקחים את זה יותר קשה ( קבוצת הנורמה).

   הגב

3. הניתוח מדויק, הוא מצליח להמחיש לא רק את המאפיינים המבניים של הכלא, אלא גם את ההשלכות החברתיות והזהותיות של השוהים בכלא האבחנה בין שתי הקבוצות אסירים מול סגל מאפשר פיקוח ושליטה, הטקסט מבהיר הבנה תיאורטית טובה מאוד ויכולת ליישם אותה באופן קונקרטי על מוסד הכלא.

   הגב

4. בית הסוהר הוא עולם נפרד שמנהל את חיי האסיר מקצה לקצה. מהרגע הראשון הוא נכנס למוסד, כמעט כל פרט בזהותו ובחיי היומיום שלו נשלט על ידי המוסד: מה לובשים, מתי אוכלים, איך ומתי זזים. האסיר מאבד בהדרגה את החפצים והסמלים שהגדירו את עצמו בעבר ומקבל תחליפים שמסמנים שהוא חלק מהקולקטיב בגדי אסיר, מספר סידורי, סדר יום מונחה. בתוך הכלא מתפתחים שני עולמות נפרדים: הסגל והאסירים, שמתקשרים בעיקר במסגרת היררכית ומסתכלים זה על זה דרך חוקים נוקשים וסטריאוטיפים. המבנה עצמו חומות, סורגים, דלתות נעולות ומצלמות – לא רק מגביל את חופש התנועה אלא מייצר תחושת חשיפה תמידית וחוסר אונים. הארכיטקטורה הפנאופטית, שמאפשרת למנהל לראות הכל בלי שהאסיר יוכל להשיב מבט, יחד עם טכנולוגיות פיקוח מודרניות, הופכת את הכלא למקום שבו לא רק הגוף נשלט, אלא גם הזהות והתחושות של האדם, וממחישה עד כמה מוסד טוטאלי יכול לשלוט במרחב, בזמן ובחיים הפנימיים של השוהים בו.

   הגב

5. בית הסוהר מהווה דוגמה קלאסית למוסד טוטאלי, כפי שתיאר ארווינג גופמן: כל אספקט של חיי האסיר מקום מגורים, סדר יום, פעילויות ואינטראקציות מתנהל תחת סמכות מלאה של המוסד, כאשר פרטיות ואוטונומיה כמעט ואינן קיימות. הכלא מיישם תהליך של "דה-פרסונליזציה" או "המתת האני", שבו נלקחים מהאסיר פריטים המזוהים עם זהותו הקודמת ומוחלפים בפריטי קולקטיב, כגון בגדי אסיר ומספר סידורי, והוא מותמר לחלק מהמערכת הקולקטיבית של המוסד. המבנה החברתי יוצר שתי קבוצות כמעט מנותקות האסירים והסגל שרואות זו את זו דרך סטריאוטיפים ומתקשרות בעיקר במסגרת היררכית ומוגדרת, בעוד החיץ הפיזי והטכנולוגי חומות, סורגים, דלתות נעולות ומצלמות מבטיח שליטה מלאה ומגבירה תחושת חשיפה וחוסר אונים בקרב האסיר. הארכיטקטורה הפנאופטית של בתי הסוהר, המאפשרת למנהל לראות את הכל ללא שהאסיר יוכל להשיב מבט, יחד עם טכנולוגיות פיקוח מודרניות, ממחישה כיצד מוסד טוטאלי מעצב לא רק את הגוף אלא גם את הזהות והחוויות הפסיכולוגיות של השוהים בו, ומבטיח שליטה טוטאלית במרחב, בזמן ובאדם עצמו.

   הגב

6. במבט דרך התיאוריה של גופמן על "מוסד כוללני", אני מזהה כי בית הכלא מתפקד כמוסד שמכתיב ומפקח על מרבית ההיבטים בחיי האנשים השוהים בו. הכלא מפריד בין האסירים לבין הסגל באופן חד, ומנהל עבור האסירים את כל שגרת יומם – משעות השינה והארוחות ועד לביגוד, פעילויות יומיומיות ואף צורת ההתנהגות והשיח. המבנה הסגור של בית הכלא, הכולל גדרות, קירות עבים, שערים נעולים ומערכות פיקוח, מדגיש את הריחוק מהעולם החיצון ומסמל את השליטה הכמעט מוחלטת של המוסד על יושביו. הכניסה לכלא מובילה לאובדן הזהות האישית: האסיר מתנתק מחפציו, מקבל מספר ולא שם, ולעיתים אף לובש מדים אחידים המוחקים את ייחודו. כל מערך החיים, משיבוץ לתפקידים ועד לקשרים חברתיים ומרחב אישי, מוכתבים מלמעלה על ידי הנהלת הכלא. כך נוצרות שתי קבוצות ברורות – האסירים מול אנשי הצוות – כאשר המגע ביניהן מוגבל ומבוקר. התנהלות זו ממחישה כיצד בית הסוהר הוא דוגמה מובהקת למוסד כוללני, בו האדם מאבד חלק גדול מהשליטה על חייו ונמצא תחת פיקוח תמידי ונוקשה.

   הגב

   • לאון כתבת מדהים.

     הגב

7. בית הכלא מגלם באופן מובהק את מאפייני המוסד הטוטלי כפי שהגדיר גופמן. החוויה הכוללנית באה לידי ביטוי בכך שכל היבטי החיים של האסיר – שינה, אכילה, עבודה ופנאי – מתרחשים באותו מרחב סגור ותחת אותה סמכות ריכוזית. האסיר חווה אובדן אוטונומיה מוחלט כאשר סדר יומו מוכתב מראש עד לפרטים הקטנים ביותר, והוא נדרש לקבל אישור לכל פעולה בסיסית. תהליך "המתת האני" שתיאר גופמן מתבטא בשלילת הזהות האישית – החל מהחלפת הבגדים האישיים במדי אסיר אחידים, דרך הפיכת השם למספר סידורי, וכלה באובדן הפרטיות המוחלט תחת מעקב ופיקוח מתמידים. החיץ הברור בין האסירים לסוהרים, המתבטא הן במבנה הפיזי של הכלא (סורגים, חומות, מצלמות) והן ביחסי הכוח הא-סימטריים, מעצים את תחושת הכליאה הטוטלית ומחזק את התלות המוחלטת של האסיר במערכת שמנהלת כל היבט בחייו.

   הגב

8. מניסיוני כמפקד משמרת בשירות בתי הסוהר, ניתן לזהות בבירור את מאפייני המוסד הטוטלי כפי שמתאר גופמן. הכלא הוא מרחב שבו כל תחומי החיים מתרחשים תחת אותה סמכות ובתנאים קבועים מראש. האסירים חיים בקבוצות, עם סדר יום מוגדר ונהלים נוקשים שאינם תלויים בהם. כבר ברגע הכניסה למוסד ניתן להבחין בתהליך של “דה־פרסונליזציה” – ניטלים מהם חפציהם האישיים, שמם מוחלף במספר, והם לובשים בגדים אחידים שמוחקים את זהותם הייחודית. בנוסף, קיים חייץ ברור בין הסגל לבין האסירים – אנו, אנשי הצוות, נתפסים כסמכות מפקחת בעוד הם נתפסים כנשלטים. הפיקוח המתמיד, בין אם באמצעים אנושיים ובין אם טכנולוגיים, יוצר תחושת שליטה מוחלטת ומדגיש את חוסר האוטונומיה של הפרט. עם הזמן, ניתן לראות כיצד מתפתחים שני עולמות נפרדים – עולם הסוהרים ועולם האסירים – עם מעט מאוד נקודות מגע אמיתיות ביניהם. חוויה זו ממחישה היטב את הגדרתו של גופמן למוסד טוטלי – מערכת הסוגרת את האדם במסגרת של פיקוח, שליטה ואובדן זהות אישית.

   הגב