משה נגבי: מאבק המשטרה בשחיתות – יכולות, מגבלות ודילמות

[בתמונה: ד"ר משה נגבי ז"ל. זוהי תמונת מסך מתוך כתבת הטלוויזיה החינוכית]

מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

שחיתות שלטונית בישראל

מצב השחיתות במדינה – שחיתות מאורגנת הייתי אומר – הוא החמור ביותר מאז שאני עוסק בנושא הזה, כבר עשרים וחמש שנים לפחות. הבעיה בעיניי היא חוסר התפקוד של המנגנונים שאמורים להילחם בשחיתות; וכרגע אני לא רואה סיכוי לפתרון מהיר לבעיית השחיתות, לפתרון שיבלום את ההידרדרות לאורך הזמן.

שחיתות קיימת בכל חברה, וזאת גם בלי להיכנס לשאלה הפילוסופית האם יצר האדם הוא רע. כולנו מכירים גם את הביטוי "כוח משחית" ואני באמת חושב שאין חברה שאין בה אנשים, במיוחד אנשים עם כוח, שאין להם נטייה לשחיתות. הסיאוב והשחיתות נמצאים בכל מקום, אך יש הבדל תהומי  בין מדינת ישראל בשנת 2006 לבין מדינת ישראל בשנת 1976.

מדהים לראות את ההידרדרות לאורך שלושים השנים. "פרשת רבין", לדוגמה, נראית היום כמו לקוחה מעולם המדע הבדיוני: לא להאמין שבגלל חשבון הדולרים שניהלה אישתו, ראש ממשלה בישראל עזב את תפקידו. יש מערכת מצוינת של נוגדנים מכל מיני סוגים שאמורים להיאבק בשחיתות, להרתיע משחיתות וגם לחשוף שחיתות, ולפני שנות דור הנוגדנים שנלחמו בשחיתות היו חזקים. חשיפת השחיתות חשובה כמובן, אבל חשובות גם הרתעה וגם הענישה. הענישה היא ברירת מחדל במקרה שלא הצלחת להרתיע, אבל גם היא עצמה מרתיעה. אך הנוגדן בעל החשיבות הגדולה ביותר הוא הריסון העצמי- אף אחד לא אמר ליצחק רבין לפרוש, ההחלטה הייתה שלו. מאז הייתה היחלשות טוטאלית של כל הנוגדנים, בלי יוצא מהכלל.

בספרם "בומרנג" טענו דרוקר ושלח שתוכנית ההתנתקות באה במטרה לסגור את התיקים של שרון. אני לא יודע אם טענתם נכונה. מה שמדאיג אותי הוא שאם זאת אכן הייתה הכוונה, היא הושגה בהצלחה. פוליטיקאי במדינת ישראל כיום יודע שאם הוא יעשה מה שהציבור רוצה ומה שהפוליטיקאים  רוצים, הוא יוכל להלבין את מעשי השחיתות שלו. זה מצב שצריך להפחיד אותנו ולגרום לנו לעשות חשבון נפש. לציבור יש הכוח להעניש פוליטיקאי מושחת, אך היום פוליטיקאי יודע ששחיתות לא תזיק לו.

אירעה היחלשות רבה מאוד, כמעט התמוססות, גם בכוח ההרתעה של מערכות האכיפה במדינת ישראל. עיקר ההיחלשות הוא לאו דווקא בתפקוד המשטרה, אלא בעיקר בצמרת הפרקליטות ואצל היועץ המשפטי לממשלה. מערכת האכיפה היא קודם כל היועץ המשפטי לממשלה, וההיחלשות הזאת היא בעיקר פונקציה של האנשים שממלאים את התפקיד ופועל יוצא ממינוי אנשים חלשים לתפקיד הזה. בעיית היחלשותם של היועצים המשפטיים היא פרסונאלית, מכיוון שהסמכויות לא השתנו. ההדחה של היועץ המשפטי יצחק זמיר, על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר, הייתה צעד טראומטי מאוד מבחינת היועצים המשפטיים שבאו אחריו. חריש, בן יאיר, רובינשטיין ומזוז הם ארבעת היועצים המשפטיים שבאו אחרי זמיר. היו להם בדיוק אותן הסמכויות שהיו לשמגר, לברק, ולזמיר בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, אבל הם כבר התנהלו בצורה שונה.

מערכת אכיפת החוק היא מערכת חזקה מאוד ויש לה הכוח לקבל החלטות, גם כשהן למורת רוחו של השלטון. ועם זאת אי אפשר להכריח אדם להיות חזק אם הוא לא רוצה – אפשר לתת לו כוח, אבל אי אפשר להכריח אותו להשתמש בו. מעולם לא האשמתי את היועצים המשפטיים חריש, בן יאיר, רובינשטיין ומזוז שהם מושחתים, אבל גם יועץ משפטי לא מושחת יכול לקבל החלטות מושחתות. אתה יכול להשחית מבלי להיות מושחת.

ומהי החלטה משחיתה? כזו שנותנת לגיטימציה לשחיתות. אם נבדוק את ההידרדרות, נמצא שהסימן הראשון הוא מתן לגיטימציה לדברים מושחתים. אין דבר מושחת יותר מטובות הנאה לאנשי ציבור, יותר משוחד. לפני שנות דור בית המשפט העליון השתמש בביטוי "אבי אבות הטומאה", כשהתייחס לטובות הנאה והוא גם נקט עונשים בהתאם: מיכאל צור, שהיה מנכ"ל משרד התעשייה, הואשם שקיבל שוחד מחברת פיאט בתמורה להדלפה על פיחות צפוי של הלירה  וקיבל עונש של 14 שנות מאסר; אשר ידלין קיבל חמש שנות מאסר בעסקת טיעון. היום כבר אין עונשים כאלה על שוחד. העונש של ידלין גדול כמעט כפליים מזה של אריה דרעי, שקיבל שוחד גדול פי ארבעה או חמישה.

היועצים המשפטיים שמגר וברק העמידו לדין עובדי ציבור בכירים על קבלת חבילות שי לחגים ובית המשפט הרשיע אותם בשוחד והעניש אותם בחומרה, כמעט באכזריות. אך החל משנות התשעים יש לנו סדרת החלטות, שנותנות הכשר לטובות הנאה. ההחלטה המשחיתה ביותר בעיניי זו ההחלטה בפרשת הנשיא עזר וייצמן. זהו מקרה של איש ציבור שקיבל תשלומים קבועים מאנשי עסקים. מדובר בכמה אלפי שקלים שהגיעו מאנשי עסקים בחו"ל וגם בישראל. אני לא יכול לחשוב על מקרה שוחד קלאסי יותר. הוא קיבל כספים במשך למעלה מעשר שנים, גם כשהיה שר וגם כשהיה נשיא המדינה. יש במקרה הזה גם עבירות מס, למרות שהן כאילו טפלות. ובכל זאת היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין כתב שאיננו יכול לקבוע אם וייצמן  עבר עבירה פלילית. בגלל התייחסות סלחנית כזאת, אם פקיד במשרד הפנים לא ייקח שוחד, הוא ירגיש "פראייר". רובינשטיין הוא אדם טוב שריחם על וייצמן, אבל מכאן ועד אמירה שאי אפשר לקבוע האם זאת עבירה פלילית הדרך ארוכה. אילו רובינשטיין היה כותב שנעשתה פה עבירה, אך אין אינטרס ציבורי להעמידו לדין, זה היה קביל. אפשר לקבל את הטיעון שווייצמן כבר בן שמונים, עד שיסתיים המשפט הוא יהיה כבר בן תשעים ויש ספק אם הוא יחזיק מעמד לאורך כל המשפט; אבל אי אפשר להשלים עם  החלטה שלא נעשתה עבירה פלילית.

מקרה נוסף שבו העובדות אינן שנויות במחלוקת הוא זה של נתניהו. לפני שהיה ראש ממשלה נתן לו אדם טובות הנאה במשך מספר שנים- שירותים בשווי מאות אלפי שקלים שנתניהו לא שילם לו. בשנת 1999 נתניהו הפסיד בבחירות, ואז האדם דרש את הכסף ונתניהו ביקש מימון ממשרד ראש הממשלה. יש פה גם קבלת טובות הנאה וגם ניסיון פסול להוציא את הכסף ממשרד ראש הממשלה, וגם הפעם היועץ המשפטי אומר שהוא לא רואה פה שום כוונה פלילית. ושוב לאחר קביעה כזאת, עובד ציבור שידחה  טובת הנאה ייתפס כפראייר.

נשחק גם השוויון בפני החוק. בשנת 1976 אשר ידלין התמנה לנגיד בנק ישראל, ואז התברר שיש נגדו חשד לקבלת שוחד בתפקידו הקודם, כמנכ"ל חברת העובדים. כמובן שנפתחה חקירה. ראש הממשלה רבין פנה לאהרון ברק, היועץ המשפטי, ואמר שידלין סובל מאוד מהסיקור התקשורתי ומבקש שהחקירות ייערכו בבית מלון. הוא מוכן לשלם על חדר ומבקש שהעיתונאים לא ידעו איפה החקירות מתקיימות. ברק לא הסכים ואמר שידלין ייחקר במקום שבו "בוזגלו" נחקר- בתחנת המשטרה. היום אנו יודעים שאנשי ציבור בכירים כבר מזמן לא נחקרים במשטרה. נתניהו הוא רק דוגמה אחת לכך.

לאחר שכבר הוחלט על הגשת כתב אישום נגד בני הזוג רבין, בפרשת חשבון הדולרים, הגיע עורך דין לשר האוצר ולרבין עם "הברקה": הוא גילה שלמפקח על מטבע חוץ יש סמכות בחוק להחליט על תשלום כופר גם בלי הסכמת היועץ המשפטי, ובמקרה כזה אין משפט פלילי. זאת אומרת שאפשר לעקוף את היועץ המשפטי ולמנוע את המשפט. כאשר נודע הסיפור ליועץ המשפטי ברק, הוא פנה לשר האוצר ואמר שאומנם אפשר לכאורה לפעול כך, אבל אז יפנה ברק עצמו לבג"ץ. כיועץ המשפטי הוא יעתור נגד המדינה ונגד המפקח על מטבע חוץ ויטען שדווקא משום שמדובר בראש הממשלה אי אפשר להסתפק  בכופר, כי תהיה בכך פגיעה בשוויון.

יש לנו בעיה בתרבות הפוליטית והמוסרית בישראל, כי הדבר החשוב לנו ביותר הוא לא לצאת פראייר. השוויון בפני החוק אינו רק עניין ערכי, אלא גם עניין פרקטי ופרגמאטי מהמדרגה הראשונה. זה בולט בנושא עבירות מס הכנסה. לאנשים שלא היו חולמים לנסוע בלי חגורת בטיחות, לגנוב מסטיק בסופר או לקטוף פרחי בר, אין שום בעיה שלא לדווח למס הכנסה, והם לא ירגישו שהם לא בסדר. הסיבה היא התחושה שמערכת אכיפת החוק בתחום הזה היא מערכת מפלה. כשהציבור חושב שלהיות אזרח שומר חוק זה להיות פראייר, זה רגע משברי מאוד. כיום הציבור איבד את האמון בשוויון. ומדוע שלא יאבד? הרי בפרשת "האי היווני" בג"ץ קבע במפורש שהיועץ המשפטי מזוז היה מוכן לשמוע ולקבל תירוצים מראש הממשלה שרון שלא היה מוכן לשמוע ולקבל מחשוד רגיל.

בדרך כלל כשיש שחיתות בצמרת, האנשים היחידים שיכולים לחשוף זאת הם אלה שתלויים במושחתים. אם איש בצמרת מבצע מעשה שחיתות, רק האנשים בסביבה המיידית שלו יודעים על כך. אנשים אלו מפחדים ללכת למשטרה, כי הם לא סומכים עליה שלא תיכנע ללחץ של אותו מושחת וזה כמובן יתנקם בהם. הם  לא סומכים על המשטרה שלא תחשוף אותם. לעומת זאת הם יודעים שבעיתונים יש להם חיסיון, ולכן הרבה פרשות שחיתות צמרת התחילו בתקשורת ורק אחר כך הגיעו לחקירה פלילית. חלק גדול מהפרשות מגיע למשטרה לאחר הפרסום בעיתונות, אבל גם כאשר פרשה מגיעה קודם למשטרה התפקיד של התקשורת חשוב מאוד. אם לחשוד יש כוח הוא ישתמש בו לשבש את החקירה, הוא ילחץ על המשטרה. ברגע שחשדות מתפרסמים וחקירה מתפרסמת, הרבה יותר קשה לחשוד ללחוץ וגם הרבה יותר קשה למשטרה להיכנע ללחץ. מכאן תרומתה המכרעת של העיתונות למאבק בשחיתות.

ואולם בדור האחרון גם התרומה הזאת פוחתת. העיתונאי אמנון אברמוביץ' אמר בשעתו שמאחר ששרון הוא ראש הממשלה היחיד שיכול לפרק התנחלויות, צריך לשמור עליו כמו על אתרוג ולא "להפריע" לו עם פרשיות השחיתות שלו. גם העיתונאי יואל מרקוס כתב כי לנוכח מהלכיו המדיניים של ראש הממשלה "השחיתות יכולה לחכות".

לעיתים העיתונות עצמה נגועה בשחיתות ולכן איננה יכולה להילחם בה. בית המשפט הרשיע בשעתו את הבעלים של "מעריב", שהשתמש בעיתונו כדי להפחיד עדי מדינה ולפגוע במופקדים על אכיפת החוק. למרות זאת האיש הזה המשיך לשלוט בעיתון. יש בעיה של סיאוב גם בקרב העיתונאים מן השורה. לצערי רבים מהם מקבלים טובות הנאה מגופים שאותם הם מסקרים.

הרבה אנשים טוענים שאכיפת החוק איננה העיקר ושחשוב יותר לחנך את הציבור. אבל חינוך הוא תהליך ממושך ואין לנו זמן, כי אנחנו כבר נמצאים במקום נמוך מאוד. ובל נשכח: יש ערך חינוכי לאכיפת החוק. להתפטרותו של ראש ממשלה רבין בפרשת חשבון הדולרים היה גם אפקט חינוכי. לעומת זאת לסגירת תיקיהם של וייצמן, נתניהו ושרון היה אפקט אנטי חינוכי.

מלומד בריטי אמר פעם שכדי שהרוע ינצח מספיק שהטובים ישבו בשקט. וזוהי הבעיה אצלנו- כל הרשויות, שהיו אמורות להגן על הטוב, דוממות. הן לא צריכות להיות מושחתות, מספיק שהן ישתקו.

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

 

2 thoughts on “משה נגבי: מאבק המשטרה בשחיתות – יכולות, מגבלות ודילמות

  1. Pingback: על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: שחיתות שלטונית בישראל - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.