[צילום: Yaelma at he.wikipedia, הבעלים הפך את התמונה לרכוש הציבור]
[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]
מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל
[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]
בפרק זה אציג את המשמעויות של תופעת השחיתות השלטונית ואת השלכותיה, מעבר לפרספקטיבה הצרה של ההיבט הפלילי. נפתח בשאלה מהי שחיתות שלטונית. יש מגוון רחב של הגדרות, אבל נדמה לי שלצורך הדיון אנו יכולים להסתפק בהגדרה הבסיסית שמדברת על ניצול כוח שררה למטרות זרות. בדרך כלל המטרה הזרה היא הפקת טובת הנאה אישית שיכולה להיות גם לטובת המפלגה או לטובת גורם אחר. עיקר העניין הוא שנעשה שימוש בסמכות שניתנה לאדם לשרת את הציבור, למטרות שלא לשמן היא ניתנה.
על חשיבות המאבק בשחיתות
המאבק בשחיתות חשוב וחיוני, מפני שלשחיתות יש השלכות חברתיות וכלכליות קשות החורגות מעבר להיבט הצר של עבריינות והפרת חוק גרידא.
יש בשחיתות שלטונית כדי לפגוע גם בחוסן החברתי והכלכלי של החברה והמדינה. אעמוד על כמה היבטים מרכזיים של התופעה:
- אובדן אמון כללי של הציבור בפעילות מערכות השלטון והחלטותיו - שלטון זקוק לאמון הציבור בכדי לפעול. במקום שבו השלטון מושחת ולציבור אין בו אמון, הוא אינו יכול לתפקד ונפגעת יכולתה של המערכת השלטונית לפעול.
- לגיטימציה לאי כיבוד החוק על ידי האזרח - הציבור מסתכל למעלה. אם הדוגמה שהוא מקבל היא שלילית, יש לו תירוץ נוח ולגיטימציה לאי שמירת החוק. ההנחה היא שאם השלטון מושחת, אין סיבה שהאזרח יתנהג אחרת מנבחרי הציבור.
- תחושת תסכול ודה-מורליזציה כללית - מציאות של שחיתות שלטונית פוגעת גם במרקם החברתי, משום שישנם אנשים מועדפים יותר וכאלה המועדפים פחות. מציאות כזאת יוצרת תסכול של הציבור, דה-מורליזציה וחוסר רצון לתרום לחברה ולמדינה שיכול לבוא לידי ביטוי בנכונות להתנדב, ללכת למילואים או לשלם מיסים.
הדברים הללו נכונים בכל חברה, אבל הם נכונים שבעתיים בחברה הישראלית המצויה במאבק מתמיד עם מציאות לא פשוטה.
בישראל קיימים עימותים חברתיים בין קבוצות שונות של יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ימין ושמאל, עימותים על בסיס דתי ועימותים על בסיס כלכלי. במקום שהמערכת השלטונית תשמש כגורם מלכד היא מפוררת, ולהצטברות התופעות האלה יש השפעה הרסנית על החברה.
בסופו של דבר לא לאורך זמן ניתן לקיים מציאות כזאת, שבה מצד אחד יש מדינה דמוקרטית ומתקדמת מבחינה טכנולוגית, כלכלית ותרבותית ומצד שני יש שחיתות. מציאות כזאת מובילה להידרדרות של החברה בכל הפרמטרים, ולא במקרה קיים זיהוי של מדינות מושחתות עם מדינות עולם שלישי על כל המשמעויות שלו.
השלכות נוספות של תופעות שחיתות הן השלכות כלכליות. נדמה לי שקיימת מוסכמה ברורה שחוסן כלכלי הוא מרכיב חשוב ואפילו קריטי בביטחון הלאומי של כל חברה. בשנים האחרונות גוברת בעולם ההכרה כי לשחיתות שלטונית יש גם השלכות כלכליות חמורות. האימפריה האדירה ברית המועצות, למשל, נפלה בתהליך שהתחיל בקריסה כלכלית. במסגרות הכלכליות הבינלאומיות השונות כמו הבנק העולמי, האיחוד האירופי, ארגון מדינות ה- OEC, וכן בוועדות שונות של האו"ם עוסקים רבות בקשר שבין שחיתות שלטונית לחוסר פיתוח כלכלי. על בסיס זה קיימת פעילות ענפה של הארגונים הבינלאומיים האמורים, אשר מונעת בעיקרה משיקולים כלכליים.
מחקרים רבים מראים כי שחיתות מגבירה את ההוצאה הציבורית, פוגעת ביכולת התכנון של רשויות הממשל, מייקרת את השירותים הציבוריים, פוגעת באיכותם ומעכבת צמיחה והתפתחות כלכלית.
שחיתות ברמה כזאת או אחרת קיימת בכל זמן ובכל מדינה, כולל במדינות המתוקנות, וכל מי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית או הבינלאומית קורא על תופעות שחיתות. השאלה איננה האם יש שחיתות, אלא עד כמה היא הפכה למרכיב דומיננטי בפעילות של אותה המדינה. להבדיל ממצב שבו השחיתות נתפסת כתופעה עבריינית וחריגה ומתייחסים אליה ככזאת, יש מדינות שבהן שחיתות היא חלק מ"מחזור הדם" של החברה - סימפטום במציאות שבה שום דבר לא נעשה בלעדיה.
מחקרים גילו מתאם בין רמת השחיתות במדינה לבין שלושה פרמטרים:
- רמת הפיתוח הכלכלי של המדינה
- רמת הדמוקרטיזציה של המדינה
- מידת ההשלמה של הציבור עם תופעת השחיתות.
הטענה היא שמדינה לא יכולה להיות דמוקרטית באמת לאורך זמן ועם רמה גבוהה של פיתוח כלכלי, כאשר יש בה רמה גבוהה של שחיתות.
המאפיין השלישי מעניין, מכיוון שהוא מציין בדרך כלל את קו פרשת המים. מקום שהציבור מתייאש מהאפשרות שהשלטון לא יהיה מושחת, זו הנקודה שבה המערכת מוותרת ושוקעת למציאות מושחתת שקשה לצאת ממנה.
נחזור למדינת ישראל ונסתכל על אותם שלושה פרמטרים: רמת הפיתוח הכלכלי, רמת הדמוקרטיזציה של המדינה ומידת ההשלמה של הציבור עם תופעות השחיתות. המצב בישראל לא מעודד. מדינת ישראל דורגה בשנה האחרונה במקום ה- 28 מתוך 159 מדינות ב"מדד השחיתות", ומדובר במגמה של הרעה לעומת הדירוג שלנו לפני שנים מעטות. עם זאת, בהתייחס לפרמטרים שלעיל, נראה שהמצב עדיין בשליטה: תופעות השחיתות לא הגיעו עדיין לרמות של השפעה מהותית על רמת הפיתוח הכלכלי ועל רמת הדמוקרטיזציה. גם העיסוק הציבורי-תקשורתי הרב בנושאים האלה, מלמד שהחברה הישראלית לא מוכנה להשלים עם מציאות של שחיתות. "המערכת החיסונית" של החברה הישראלית עדיין פעילה, מגיבה לתופעה ומנסה להיאבק בה.
המאבק בשחיתות כיצד?
המאבק בשחיתות הוא מתפקידיה העיקריים והמובהקים של מערכת אכיפת החוק. מאבק זה שונה ממאבק בעבריינות מסוגים אחרים, משום שלשחיתות אפיונים ייחודיים. נזכיר רק שניים שחשובים לענייננו:
- אפיון אינהרנטי ראשון הוא שהשחיתות נמצאת בפעילות רשויות השלטון. מאבק ברשויות השלטון שונה לחלוטין ממאבק בעבריינים, שנתפסים על ידי החברה כשוליים והלגיטימציה הציבורית להיאבק בהם נראית מובנת מאליה.
- אפיון שני הוא שבעבירת שחיתות הנפגע האמיתי הוא הציבור הרחב. בעבירה רגילה יש עבריין ולקורבן שלו יש בדרך כלל אינטרס מובהק לשתף פעולה עם רשויות החוק ולסייע במציאת הפוגע. ברוב העבירות גם קיומה של העבירה גלוי כמו ברצח או בפריצה לבית. לעומת זאת שחיתות היא עבריינות הסמויה מן העין. הן לנותן השוחד והן למקבל השוחד יש אינטרס מובהק להעלים את קיומה של העבירה, והאתגר הוא לחשוף את עצם התופעה והעבירה. האנשים המעורבים בשחיתות הם בדרך כלל חזקים, מתוחכמים ומסוגלים להעלים את העבירות. מאפיינים אלה ואחרים של תופעות השחיתות מחייבים צורת מאבק שונה לחלוטין מאשר בתופעות עברייניות רגילות.
שחיתות היא תופעה על-זמנית ואוניברסאלית שימיה כימי השררה. אפשר למצוא ביטויים לתופעה הזו בספרות העתיקה - בתנ"ך ובספרות העמים. קיים מתח מתמיד בין מי שמחזיק בכוח ומקורביו לבין החברה ומנגנוני הפיקוח שלה. מנגנונים אלה מונעים מאותו אדם לנצל את כוחו לרעה, וכמובן שישנה גם הנורמה האישית - המוסר האישי של בעל הכוח שהוא החסם העיקרי בפני השחיתות.
אעמוד על כמה הנחות מוצא בפעילות בתחום השחיתות:
הנחה ראשונה היא ששחיתות שלטונית מייצגת בדרך כלל תופעות חברתיות. במקום בו אתה מגלה מעשה שחיתות אחד, קרוב לוודאי שיש לו "אחים ואחיות ושכנים", כי הוא מייצג משהו בחברה. כיוון שכך, ההתמודדות עם השחיתות מחייבת גם התחקות אחרי שורשי התופעה לצד הטיפול הפרטני. למה ועל איזה רקע צמחה השחיתות? מה מאפשר אותה? יש לבדוק לא רק את התסמינים של אותה תופעה, אלא גם את מה שאִפשר או עודד אותה. במגפה נלחמים בביצה ולא בחדר המיון, כי שם זה כבר מאוחר מדי. צריך לטפל במוקד שמפיץ את המגפה.
הנחה שנייה היא שהמאבק בתופעת השחיתות צריך להתבצע בחזית רחבה ומתוך ראייה מערכתית כללית. לצד טיפול חקירתי ופלילי של העמדה לדין, יש לעשות שימוש בכלים נוספים כגון אכיפה מנהלית, שימוש בדין המשמעתי וכלים כלכליים. בנוסף על כך יש לשפר את התשתית הנורמטיבית על ידי איתור וסגירת פרצות בחקיקה, בנהלי העבודה ובהנחיות.
הנחה שלישית אומרת שהמאבק בשחיתות צריך להתנהל גם בזירה הציבורית-תקשורתית.
ההנחה הרביעית והטריוויאלית היא שמאבק בתופעה עבריינית מחייב גם היערכות ארגונית של מערכות האכיפה. היערכות כזו תוביל לשיפור יכולותיהן, לקיצור לוחות הזמנים של הטיפול בעניינים הנוגעים למאבק בשחיתות ולהצטיידות באמצעים ובשיטות עבודה המתאימים לטיפול בתופעות מסוג זה.
המאבק בשחיתות בישראל – המקרה של המינויים הפוליטיים הבלתי תקינים
אנסה להדגים את ההנחות האלה במציאות הישראלית דהיום. בסמוך לאחר כניסתי לתפקיד הגעתי למסקנה די ברורה שהגורם המרכזי לתופעת השחיתות הציבורית במציאות הישראלית, הוא התלות המשחיתה שבין נבחרי הציבור לבין הגוף הבוחר. נוצר אותו קשר שמשפיע גם על ההתנהגות של הדרג הנבחר ומקרין גם על הדרג הביצועי הבכיר שתלוי בו. ביסוד קשר שלילי זה מצוי המעבר של מרכזי המפלגות השונים מגופים קטנים ששימשו כבמה רעיונית לוויכוחים ולדיונים אידיאולוגים, לגופים גדולים ולעתים גדולים מאוד שאין בהם כמעט עיסוק בעניינים אידיאולוגים, אלא משחקי כוח פוליטיים. השינוי אירע במהלך השנים על רקע הכוח שניתן לאותם גופים לבחור את חברי הכנסת ואת השרים. זהו, כמובן, מקור המשיכה של הגופים האלה, וזאת גם הסיבה שהם קיבלו ממדים כאלה. כל זאת, כאשר חלק גדול מחברי מרכזי המפלגות לא הגיע לשם כבעבר, בתהליך של פעילות מפלגתית רעיונית. נוצרה מציאות אנושית שבה ניתן לאנשים כוח רב בלי שום מגבלות, והם מנצלים אותו לרעה, לפעמים ברמות כמעט ביזאריות.
התלות הזאת באה לידי ביטוי בעיקר בשתי קבוצות של תופעות: האחת היא המינויים הפוליטיים והאחרת היא הטבות, רשיונות, היתרים, זיכיונות, סובסידיות ועוד. ברגע שכך מזהים או מגדירים את הבעיה, אין להסתפק בהתמודדות עם מקרה יחיד כזה או אחר, וכמערכת אכן טיפלנו בתופעה בחזית רחבה של אמצעים.
תוצר לוואי של התופעה הוא המינויים הפוליטיים המייצגים ומייצרים מעשי שחיתות בשתי רמות. ברמה הקלה המינוי הפוליטי כשלעצמו הוא ההטבה - מינויים פוליטיים של חברי מרכז ושל קרוביהם. במקרים החמורים יותר המינוי הפוליטי הוא רק ראש החץ למעשה השחיתות האמיתי, לדוגמה פקיד בכיר שמוצב כמינוי פוליטי לתפקיד רגיש, כדי שיוכל לתת אחר כך הטבות לממנה ולמקורביו במסגרת תפקידו. המינויים הפוליטיים לא נעצרים אפוא בהטבה שבעצם המינוי, אלא מהווים פלטפורמה לשחיתות האמיתית שתגיע בהמשך.
צריך להדגיש שאנחנו לא עוסקים במינויים הפוליטיים כסוגיה במדעי המדינה. אני מניח שכולם מכירים את ההבדל שבין השיטה האמריקנית שבה נשיא מתחלף ואיתו מתחלפים אלפי עובדים בכירים, לבין השיטה הבריטית, שבה כמו במציאות הישראלית שירות המדינה הוא בעיקרו א-פוליטי למעט שכבה קטנה של מנכ"לים. הוויכוח לגבי התפיסה הראויה הוא לגיטימי. אנחנו לא עוסקים בשאלה של מינויים על בסיס אידיאולוגי או בתפיסת עולם כלכלית או מדינית, אלא במינויים הרחוקים מכל קשר ענייני. המניע הוא אינטרס אישי מובהק של הממנה ושל הממונה.
כדי להתמודד עם הבעיה נקטנו כמה מהלכים, שהחדשני שבהם הוא השימוש בכלי אכיפה פליליים - קרימינליזציה של התופעה. הגענו למסקנה שלא די בהטפות מוסר, בדו"חות מבקר המדינה או בעתירות לבג"ץ לביטול המינוי הפוליטי. צריך להעביר מסר מרתיע הרבה יותר, שאומר כי בנסיבות מסוימות מינוי פוליטי הוא גם עבירה פלילית.
אפשר כמובן לכתוב בספר החוקים עבירה ספציפית האוסרת מינויים פוליטיים, אולם רוב דברי החקיקה נכתבים בצורה מופשטת והנורמות המשפטיות נכתבות ברמה של עקרונות. במשרד לאיכות הסביבה התגלו עשרות רבות של מינויים פוליטיים בתקופה קצרה, וכולם של חברי מרכז ובני משפחותיהם שאמורים לבחור את חברי הכנסת. השר הממנה התפאר במה שעשה והזמין את חברי המרכז לבחור בו. נימוקו היה שמעשיו במשרד הקטן הם הדגמה למה שיעשה במשרד גדול יותר, אם הם יבחרו בו. ואכן המרכז בחר בו למקום הראשון. פתחנו בחקירת הפרשה ובכתב האישום הופיעו שתי עבירות: העבירה הראשונה הייתה הפרת אמונים שהיא כמעט ההגדרה של שחיתות. העבירה השנייה הייתה שוחד בחירות - הגורם הממנה יצר בעצמו חיבור בין מה שהוא מצפה לקבל לבין מה שעשה.
החלטה זו נראתה לנו הכרחית להעברת מסר למערכות הרלוונטיות, שלא נמשיך להתייחס באותה סלחנות לתופעת המינויים הפוליטיים. המצב הגיע לנקודה של סכנה לטוהר השלטון, ולכן החלטנו לעלות דרגה ואמרנו שהמקרים החמורים עשויים להיות גם עבירות פליליות. בהתאם לכך נפתחה חקירה במקרה זה ובמקרים נוספים של מינויים פוליטיים.
ההחלטה השנייה הייתה שלא מספיק לטפל בגזרה הפלילית הצרה, אלא צריך לטפל במרכיב המניעה. הפעלנו מהלך משולב עם נציבות שירות המדינה לסריקה ולבחינה של המינויים ולהגברת הבקרה והפיקוח על נהלי המינויים, כדי לצמצם את האפשרות למינויים בלתי תקינים. באותה הזדמנות בחנו בראייה רחבה פרצות נוספות בתהליכי המינויים. יזמנו תקנות שמסדירות לראשונה את המינויים בתחום התאגידים העירוניים, שהיה פרוץ לחלוטין למינויים פוליטיים בלתי תקינים. במסגרת זו הוחלט גם על הקמת ועדה ברשויות המקומיות, המקבילה למה שיש במינויים בחברות ממשלתיות. עכשיו אנחנו בוחנים גם הסדרים שיחולו על מינויים של עובדים בתאגידים.
בנוסף לאלה הצלחנו במאבק לא פשוט לעצור את "חוק הג'ובים", שנועד להרחיב את אפשרויות השרים למינויים פוליטיים. פעלנו גם ברמה המנהלית נגד אנשים שהיו מעורבים במהלכים לא תקינים, אמרנו שיש מחיר אישי לעבירות האלה וניסינו לסתום פרצות וליצור מציאות שיש בה מנגנוני בקרה. כל הפעולות שלנו נועדו לצמצם משמעותית את היכולת להוציא לפועל מינויים כאלה.
בנושא ההטבות מסוגים אחרים, ההתמודדות מורכבת יותר. יש מגוון רחב של אפשרויות שבהן שר, למשל, יכול להיטיב עם מקורבים ועם חברי מרכז במסגרת התפקידים וסמכויות שלו. בנובמבר 2004 הוצאתי הנחיה שאסרה על לשכות השרים לטפל באופן ישיר בפניות של חברי גוף בוחר. קודם לכן טלפנו מלשכת השר לפקיד הנוגע בדבר והנחו אותו לטפל או לסייע לאותו חבר מרכז או מקורב שפנה לשר. ההנחה שלי הייתה שכאשר תהיה הנחיה פורמאלית האוסרת זאת, בחלק גדול מהמקרים אכן יימנעו השרים ולשכותיהם ממתן "טיפול מועדף" לחברי מרכז ומקורביהם, הן משום שפניות אלה הן נטל ומטרד לשרים וההנחיה תיתן תירוץ טוב לא להיענות לפניות כאלה, והן משום שההנחיה קובעת שמי שלא יפעל לפיה יסתכן בסנקציות מנהליות או פליליות. אני לא נאיבי ולא אחשוב שחיסלתי את התופעה, אבל על פי המשובים שהגיעו אליי אני יודע שהייתה להנחיה השפעה משמעותית.
במקביל לפעילות הזאת קידמנו גם חקיקה שמבוססת על אמנה בינלאומית של האו"ם, העוסקת ב"סִפסור בכוח השפעה" - היינו באדם בעל השפעה, כמו חבר מרכז, שלא רק מנצל את כוחו כדי לעזור למקורביו, אלא גם סוחר בכוח הזה כגון שהוא מקבל תשלום מצד ג', כדי לקדם מול השר אינטרסים של אותו צד. התיקון עבר בכנסת ב- 2005 והופך את התופעה הזאת לחלק מעבירות השוחד. התיקון קובע שמי שמקבל תשלום תוך שימוש בכוח השפעה שלו על גורם במערכת השלטונית, עובר בכך עבירה.
המאבק בשחיתות בישראל – חיזוק הנורמות האתיות-משמעתיות
תחום אחר שאני רוצה לעמוד עליו, הוא תחום הקודים המשמעתיים-אתיים. ספקטרום תופעות השחיתות השלטונית מכסה מגוון רחב של מקרים, מהפליליים הצבועים בצבע שחור כהה ועד המקרים הקלים שבהם הסטייה מהשורה אינה משמעותית או דרמתית. חשוב לטפל גם במקרים הקלים, כי כאשר האפור הבהיר לא מטופל הוא נוטה להשחיר עם השנים. במציאות הישראלית חסרים כלים חלופיים למשפט הפלילי, בעיקר לגבי דרג הנבחרים. נגד עובדי ציבור יש בדרך כלל קודים משמעתיים ויש הליך משמעתי של עובדי מדינה ושל עובדים ברשויות המקומיות. לעומת זאת אין הליכי משמעת או כל הליך אתי נגד נבחרים ברשויות המקומיות. אין הליכי משמעת לשרים או לסגני שרים, אך יש הליכים אתיים לחברי כנסת.
כאשר אין הסדרים חליפיים, מי שמופקד על הנושא צריך לקבל החלטה שבמקרים מסוימים, ב"מקרי גבול", אינה אופטימלית בשתי החלופות שלה. אפשרות ראשונה היא לפתוח בחקירה פלילית ולהגיש כתב אישום. אפשרות זו בעייתית כשהמקרה הוא גבולי ואינו חמור במידה המצדיקה הפעלת המשפט הפלילי. האפשרות השנייה היא לסגור את התיק. גם אפשרות זו אינה מוצדקת, כאשר בכל זאת הייתה התנהגות החורגת מהנורמות ומחייבת תגובה של החברה. התוצאה הייתה שבלא מעט מקרים מסוג זה בהם נפתחו הליכים פליליים, הם הסתיימו בזיכוי כי היו גבוליים ותיקים אחרים נסגרו. כך איבדנו את המסר הציבורי שיאמר שהמעשה לא תקין או לא ראוי.
בשנים האחרונות נעשו כמה מהלכים לתיקון המצב. ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופסור יצחק זמיר, סיימה לא מזמן הכנת קוד אתי לחברי כנסת ומנגנוני הפעלתו. הוקמה גם ועדה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, העוסקת בהכנה של קוד אתי לשרים ולסגני שרים.
תחום נוסף שנמצא עדיין בחיתוליו ואנחנו פועלים לקדם אותו, הוא התחום האתי המשמעתי של נבחרים ברשויות המקומיות. הרשויות המקומיות מהוות מערכת גדולה מאוד של יותר מ- 250 רשויות ובה אלפי נבחרי ציבור, ובכל זאת הפיקוח והבקרה שם נמוכים יותר מאשר במערכת הממשלתית. סמכויות של ראש עירייה גדולות לאין ערוך מסמכויות של שר, ויש לו שליטה כמעט מוחלטת על כל מה שנעשה בעירו. הכנו חוק עיריות חדש שאחד העקרונות המרכזיים בו הוא ביזור הכוח בשני היבטים: מצד אחד חיזוק מועצת העיר מול ראש העירייה ומצד שני העברת חלק מהסמכויות מהדרג הנבחר לדרג המקצועי. מודל כזה קיים במדינות שונות,בעיקר באירופה. השינוי אמור לקרב את מודל השלטון המקומי לשלטון המרכזי, שבו רוב הסמכויות המקצועיות הן בידי הדרג המקצועי. שר קובע מדיניות והדרג המקצועי עוסק ביישומה דרך תהליך קבלת החלטות מקצועיות. לעומת זאת בשלטון המקומי חלק לא מבוטל של הסמכויות וההחלטות בתחומים מקצועיים הוא בידי הדרג הנבחר ולא בידי הדרג המקצועי (מכרזים, תמיכות).
המאבק בשחיתות בישראל – טיפול אינטגרטיבי בפשיעה מאורגנת
לפני כשנה הקמנו צוות שקיבל אישור בהחלטת ממשלה, להתוויית מדיניות במאבק נגד הפשיעה החמורה והמאורגנת - פורום של ראשי מערכות האכיפה. בראש הפורום עומד היועץ המשפטי לממשלה וחברים בו פרקליט המדינה, מפכ"ל המשטרה, ראש רשות המיסים וראש הרשות לניירות ערך. מתחת לצוות הזה פועלת ועדה מתמדת ובה חברים גם נציגים של גופים נוספים. המטרה של שני פורומים אלה היא לגבש אסטרטגיה ודרכי פעולה למאבק בפשיעה ובשחיתות. במסגרת הפורום הזה גיבשנו מודלים ועקרונות פעולה, ואני רוצה לעמוד על כמה נקודות הרלוונטיות לנושא שלנו.
אחד הדברים המרכזיים שזיהינו במהלך העבודה כחוסם עבודה אפקטיבית של מערכת האכיפה, הוא אי שיתוף מידע. אנשים שבאים ממערכות הביטחון מכירים היטב את הנושא: כל מוסד בטחוני אוהב לשמור את המידע שלו לעצמו, ויש מאבקים בלתי פוסקים בנושא שיתוף המידע. מתברר שגם במערכת אכיפת החוק המצב לא היה שונה, ומידע מודיעיני של רשות (המשטרה, רשות המיסים, רשות לאיסור הלבנת הון ורשות ניירות ערך) נשמר אצלה. במציאות המודרנית שיתוף מידע הוא קריטי לצורך מאבק יעיל בפשיעה. העוסקים במאבק בפשיעה המאורגנת יודעים שהמוטיבציה לפשיעה היא כלכלית, ולכל גוף יש סייגים חוקיים לגבי השימוש במידע שהוא אוסף. הכלים לאיסוף מידע המצויים ברשותו הם למטרות מסוימות, ויש מגבלות על השימוש במידע.
על כן בתחילת עבודת הפורום שמנו דגש מיוחד על נושא שיתוף הפעולה, וראשית לכל ברמה של שיתוף מידע. בקרוב נחנוך חדר מודיעין משותף לכל הגופים. המחשבים בחדר יהיו מקושרים למידע של כל הגופים ויהיו נציגים קבועים של כל הגופים. יהיה נוהל עבודה מסודר שיקבע את נושא שיתוף המידע בין הגופים לגבי טיפול בפרשיות, החל משלב המודיעין וכלה בשלב החקירה וההעמדה לדין. לאורך השנים היה שיתוף פעולה בפרויקטים שונים או בחקירות מסוימות, אבל הנסיונות הרבים למיסוד שיטתי וקבוע של שיתוף הפעולה לא צלחו. בשנה האחרונה מיסדנו גם נוהל עבודה של צוותי עבודה משותפים של כל גורמי האכיפה הרלוונטיים. התוצאה היא לא רק שהחקירה יעילה יותר, אלא גם מהירה הרבה יותר. כל זה הוא חלק מתפיסה כוללת האומרת שמכיוון שנאבקים בתופעות של פשיעה, חייבים לנהל את המאבק הזה בשיתוף פעולה רחב של כל הגורמים.
אנחנו עומדים עכשיו גם לפני הקמת צוותי משימה ייעודיים המשותפים למשטרה, לפרקליטות ולרשות המסים. אני מקווה שבשנה הקרובה כבר יתחילו בפעולתם מספר צוותי משימה. כל צוות יקבל משימות מוגדרות ומוכוונות על פי יעדים מוגדרים בתחום המאבק בפשיעה המאורגנת ובשחיתות השלטונית.
עד היום למשטרה הייתה תוכנית עבודה שלה, לפרקליטות הייתה תוכנית עבודה שלה וכך גם לשאר רשויות האכיפה. כל אחת מהן זרקה לפח חלק מהתוצרים שלה, כי הם לא התחברו לתוצרים של הרשות האחרת. היום יש תוכניות עבודה מתואמות בכל הגופים, שיבטיחו יעילות גדולה יותר בטיפול.
מהלכים אלה קשורים גם למאבק בשחיתות המוגדר כאחד היעדים המרכזיים בתוך תוכניות העבודה של כל רשויות האכיפה, וחלק מצוותי המשימה יקבל משימות בתחום המאבק בשחיתות. כמו בכל תחום, גם בתחום הזה של המאבק בשחיתות חייב להיות מסר ברור של נחישות ועקביות של רשויות האכיפה, ולא פחות חשוב - של בתי המשפט. אני חושב שבשנים האחרונות בתי המשפט מעבירים מסר ברור מאוד בקביעת הנורמות ובענישה. כדי שיעבור מסר נחוש של מערכות האכיפה, נדרשת גם "רוח גבית" מהציבור, כי בסופו של דבר המערכות השלטוניות לא יכולות לפעול בחלל ריק. בלי גיבוי ציבורי יש היחלשות של המערכות שצריכות לדעת שהציבור עומד מאחוריהן ותומך בהן.
