[בתמונה: כוח האמונה כמרכיב רב משמעות בשדה הקרב: חיזבאללה. למקור התמונה, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
את הציטוט הבא אני חייב לד"ר איתן שמיר - שחוקר את משה דיין - והפנה אותי לטקסט שלפניכם. הם ראו אור במאמר של האלוף במיל', שלמה גזית, המופיע בספרו של ד"ר מרדכי בר און: "לנוכח גבולות עוינים".
בתום יומיים של דיון בלקחי מבצע סיני, סיכם הרמטכ"ל דאז, משה דיין כך:
"... שמעתי את הדיונים, במשך יומיים. שמעתי את ההערות הרבות ואת כל הטענות של המתדיינים שהופיעו כאן, על כל מה שהיה חסר, על כל מה שהיה פגום, על כל מה שהיה לקוי, ואז, שאלתי את עצמי: רגע, מי בעצם ניצח במלחמה הזו? המצרים או אנחנו?
והתשובה היא ברורה: ישראל היא שניצחה! ואם זה המצב, אם אנחנו המנצחים, איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון הפנומינלי הזה במלחמה, לבין הרשימה האין סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? ויש לי מסקנה אחת ברורה וחד משמעית: ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות בכל מה שחסר לנו!
ניצחנו משום שבשנים האחרונות ידע צה"ל למקד את עצמו רק בעיקר. רק במה שיכול להביא הכרעה במלחמה, תוך ידיעה ברורה וחד משמעית, שאנחנו עושים עוול ומקפחים את כל יתר הנושאים. אבל, הם אינם חיוניים להכרעה. לא פיזרנו את המשאבים לכל רוחב הגזרה. התמקדנו בעיקר!..."
[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של מרדכי בר און (עורך) (2017), לנוכח גבולות עוינים : צבא וביטחון בעשור הראשון למדינת ישראל. המוציא לאור: אפי מלצר. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
דברים אלה של משה דיין, מבטאים בתמצית את השקפתו על הכנת צבא למלחמה. הדברים צובעים באור שונה משהו את העיסוק - בתוך צה"ל ומחוצה לו - בדוח נציב קבילות החיילים, האלוף יצחק בריק, על מוכנות צה"ל למלחמה.האם אנחנו ממוקדים, היום, בעיקר?
כיצד נדע מהו עיקר? השאלות הללו נבחנות בדרך כלל במבחן המציאות...
ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, לא רק התאמנו היטב לקראת המונדיאל, אלא הגיעו בכשירות גבוהה ביותר. אבל קרה משהו אחר... כדורגל הוא אירוע יותר פשוט ממלחמה, וגם שם, האקראיות ומשתנים בלתי נשלטים משפיעים מאוד על התוצאות. אם היה קשר סיבתי ישיר בין מדדי כשירות לבין תוצאת משחק, אז מומחי כדורגל היו זוכים סדרתיים בטוטו, אבל הם לא.
[התמונה המקורית היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: "Top 20 Cristiano Ronaldo Goals That Shocked The World"]
מלחמה היא אירוע מורכב פי כמה מכדורגל. העניין הוא לא רק כמה המחסנים מלאים וכמה ציוד יש. אין מפקד צבא אחד בעולם שיכול לומר שהוא לגמרי מוכן למלחמה. אנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה. במלחמת טרויה מה שמנצח איננו גבורת אכילס - שמוצא את מותו בצורה טיפשית לנוכח יריב שמנצל את עקבו כנקודת תורפה - אלא אודיסאוס הערמומי, הנותן מקום לחרדת המלחמה, ומבין כי נדרשת תחבולה יצירתית שמתבטאת בתחבולת הסוס טרויאני.
אם היו עושים בדיקת כשירות אובייקטיבית בין צבא ארה”ב לצבא רוסיה, אין ספק שצבא ארה”ב מצוי בעשר רמות מעל צבא רוסיה. אך הרוסים - עם הרבה פחות כשירות והרבה פחות משאבים - משיגים במקומות שונים בעולם, ובכללם בסוריה, הרבה יותר מהאמריקאים...
אבדן הנכונות להקריב
אבל, מעבר לאי הודאות בולטת חולשה חברתית גדולה מאוד, שמשפיעה על צה"ל: אבדן הנכונות להקרבה, והרוח היא, בהחלט, מרכיב שמכריע מערכות. אסור להתעלם מלוחמי האויב שמולנו: החיזבאללה בצפון והחמאס בדרום: הם מלאים רוח הקרבה. משקיעים, מאלתרים, עם מעט הם עושים המון...
[להרחבת המושג, 'אי וודאות', לחצו כאן]
לצערי, אנחנו פחות ופחות כאלה. הפכנו לאמריקאים... החל משנות ה-90 של המאה הקודמת בנינו על עליונות טכנולוגית, בתקווה שתפטור אותנו ממאבק ומהתביעה להקרבה בלחימה. לעומתנו, הערבים הלכו במודע להאדרת הצורך בהקרבה (אסתישהאד). הם הבינו, שבלי הקרבה ואמונה הם לא ינצחו. לכוח האמונה יש תפקיד משמעותי!
ואם לא די בכל זה, הטכנולוגיה - שעליה נשענו כל כך - היא מוצר מדף זמין מאוד. גם לרועה עם פרות בגבול יש אייפון מתקדם. כדאי לנו להבין, שנוצרה מציאות חדשה. השיח שלנו אינו מבין מלחמה. מלחמה עוסקת קודם כל ברוח הלאומית ובידיעה על מה היא מוכנה להיאבק. בנינו, לצערי הרב, חברה ליברלית, הבונה על זה שאנשים יעסקו בהנאותיהם, וכמה חיילים בשכר יעשו בשבילם את המלחמה. ההיסטוריה מלמדת שפרדיגמות כאלה סופן לקרוס!
ואם נחזור לדוח בריק, מי שאין לו הקרבה משליך יהבו על כשירויות; ומבחן הכשירות - בממדיו הטכניים - תמיד נותן סיבות, מדוע לא להיכנס למלחמה!
ראשית, טוב שנאמר מה שנחוץ, וע"י בר סמכא.
|
שנית, אם לתלות את הבעיה בליברליזם, אז נראה לי שהקשר בין ליברליזם למחסור בהקרבה אינו באמצעות נהנתנות, כאמור, אלא מעקרונות הליברליזם מתחיב חנוך לאינדיבידואליות, וכשהדגשת האינדיבידואליות, במשך כל שנות החנוך, אינה מאוזנת ע"י חנוך לתחושת שיכות לקבוצה, להקרבה למענה והכרת תודה לאלה שמקריבים את עצמם, התוצאה היא שאין מוטיבציה להקרבה.
צודק